|
10/06/2007
Andralls - Inner Trauma
מאת: יותם Defiler
זה קצת צפוי שלהקת מטאל ברזילאית תהיה משופעת מ-Sepultura, לא כן? וכמו שזה צפוי, אני מניח שאין יותר הפתעה בכך שהיא מעדיפה את המטאל שלה "אולדסקול" ולא נוגע כל כך בכל מה שמקושר לניו-מטאל או הארדקור. כמובן, אין שום דבר רע בקצת טיבול - אבל אנחנו מדברים פה על אלבום "מטאל" ו-Andralls הברזילאים יודעים לספק מטאל מלכותי כמו שמקס קאבלרה ייצר אי שם לפני שרוחות הטרייבל כבשו את ליבו והוא איבד את ביתו בתאונה מצערת.
אז יש לנו להקה, לא כל כך צעירה, זה לא אלבומה הראשון, אבל עובדה שלא שמענו עליה כל כך עד כה. עם זאת, הסחורה שהיא מספקת היא אכזרית לפחות כמו Beneath The Remains. הבעיה היחידה שיש סביב כל להקת אולדסקול היא שכבר לא מחדשת כל כך הרבה מאז שהחותם נשאר מאבות אבותיה בשנות ה-80'. מצד שני, חובבי האולדסקול-ת'ראש מטאל היותר כבד הולכים להתענג על היצירה הזאת. הסיפור מתחיל עם פתיח אינסטרומנטאלי לוחמני הנגרר אל תוך השיר הראשון באלבום, "Fear Is My Ally". כמה שהשם שלו מטאלי - ככה בדיוק הוא נשמע. ריפים רודפים ריפים, בתים שמושרים בצעקות גרוניות ומבטא ברזילאי קלוקל אך פוגע כל-כך ובפשטות פשוט מרחף מעל כל פזמון ובית כמו רוח רעה המרחפת על פני הים.
"Down The Jokers", השיר העוקב - מציג אפילו יותר טוב את מכות הת'ראש המושפעות מ-Sepultura, והייתי זורק גם מעט השפעות של Testament ו-Slayer פנימה כדי להראות שהריפים מבוצעים היטב, ברמת האריק פטרסון, והתיפוף אגרסיבי לא פחות מעבודתו של הוד מעלתו לומברדו. שירים כמו "The Age Of Rage" ו-"Non Shooting War" מציגים את עולם הת'ראש של Andralls בדיוק כפי שאנשים מצפים לראותו. יש פה ביקורת חריפה במיוחד - גם אם היא מעורפלת תחת דקדוק מפוקפק ומטאפורות תמוהות - על התנהלות העולם המודרני, הפוליטיקה המקומית והעולמית, יחס התקשורת לנושאים כאובים ובכלל חגיגה גדולה לכל פרנואיד שמשוכנע שהנה, מחר הממשלה באה לתלות אותו על עץ גבוה.
היתרונות המשמעותיים של האלבום, במיוחד עם נשווה אותו ליצירה ממנה הוא שואב את הכל (Beneath The Remains), הוא שהכול בועט ממש חזק גם מבחינת סאונד, מבלי להשמע מלוקק ומודרני מדי. ההקלטה אמנם מורגשת כהקלטה דיגיטלית, אבל כפי שהקלטה דיגיטילית לא הפריעה ל-Destruction או ל-Slayer להמשיך להרביץ בכוחות על טבעיים ריפים של ת'ראש שישמעו אוטנטיים מתמיד גם בשנותיהן המתקדמות, Andralls אפילו נהנים מהעובדה שהם מוקלטים בסוג של מחתרתיות. התופים מרחפים בסאונד בלתי יציב אך משכנע סביב כל האלבום, כשהדאבל-בס מוגבר, ממש צועק "תשימו לב כמה המתופף שלנו עושה דאבלים מגניבים" - בעוד שהגיטרות בעוד שהסאונד שלהם חזק ואיתן, מחזיקות עמימות מסויימת האופיינית לז'אנר בצורה נהדרת.
החסרונות הגדולים הם כמובן היתרונות הגדולים של הלהקה. אין שום חדש תחת השם. כל שיר יכל להיות בקלות תקוע בין "Mass Hypnosis" ל-"Stronger Than Hate" מבלי להרגיש לא שייך, וככל שזה מתקתק יותר אל תוך הראש - זה רק גורם לנו להתגעגע ל-Beneath The Remains עצמו, עם שירים שאנחנו מכירים וזוכרים בדיוק, מאשר תוצר זהה ובלתי מוכר של חבר'ה אלמונים. אז לסיכום, אם חשקה נפשכם באלבום ת'ראש נוטה טיפה לדת' של להקה מחתרתית, ששומעים ורואים שהיא עובדת קשה כדי להגיע לאן שהיא מגיעה, צפו פגיעה מ-Andralls. חרטות לא יהיו לכם, כי החבר'ה האלה מספקים את הסחורה היישר מריו ד'ה ז'אנרו ובדיוק כמו ש-Sepultura הייתה צריכה להשמע כיום, אם מקס היה נשאר, ואף אחד לא באמת היה אוהב הארדקור ופאנק כדי להכניס פנימה את כל מה שנבנה ב-Choas A.D. מומלץ בחום לחובבי הז'אנר.
|
