|
25/06/2021
Helloween – Helloween
מאת: אלון מיאסניקוב
Helloween זה קודם כל בשבילי בית חם.
בעיקר כי האלבום Keeper of The Seven Keys II הוא מאלבומי המטאל הראשונים ששמעתי, אי שם ב 1989 בערך, והוא גם אחד האלבומים שהכי הזכירו לי את Iron Maiden – הלהקה שאיתה התחלתי את ההיסטוריה שלי עם הז'אנר.
כבר אז הם הפילו אותי עם המטאל המלודי, המהיר, שמשלב מלודיות של מיידן עם כבדות ומהירות של Thrash – כמו הבי מטאל על ספידים – הז'אנר שהפך להיות מאוחר יותר מוכר כ Power Metal.
הסולן שלהם הפך לאחד האהובים עלי, Michael Kiske עם הקול הנוסק והחד – לא נפל, ואולי גם התעלה ביכולות שלו על ברוס דיקינסון, וגם היום קשה לי למנות יותר מידי סולנים יותר טובים ממנו.
אחרי האלבום הזה עזב את ממקימיה, הגאון המטאלי קאי האנסן, שהיה הגיטריסט והכותב העיקרי, וכבר מהאלבום שאחרי חלה איזו תחושה של ירידה באיכות החומר, למרות שעדיין Pink Bubbles Go Ape הוא אלבום שאני מאד אוהב.
את האלבום שאחרי – Chameleon, קשה למצוא יותר מידי מעריצי להקה שאוהבים, זה היה נסיון לעשות אלבום רוק שנכשל, הוביל להעפתם מחברת התקליטים הגדולה שהחתימה אותם ממש לא הרבה לפני, וזה התחיל רצף של מלחמות וטינופות בינם לבין הסולן Kiske שהוביל לעזיבתו – ומאז שנים של ראיונות שבו כל צד מאשים את השני בכשלון האלבום ובנסיון למסחר את הלהקה איתו.
לפני כמה שנים הקרח התחיל להפשיר, וזה התחיל בהתקרבות של קאי האנסן, מי שפיתח במקביל עוד אגדת פאוור מטאל – Gamma Ray, שלצד Helloween ו Blind Guardian הפכה לאחת ממעצמות הפאוור המטאל הגרמני. האנסן תיקן יחסיו עם Helloween מצד אחד, ומצד שני גם עם Kiske, מה שהוביל בסופו של דבר לאחת הסולחות הגדולות של ז'אנר המטאל – בין Kiske, האנסן וחברי Helloween העכשווים.
זה נגמר באורגיה של איחודים. Kiske, Hansen וכל חברי Helloween כולל הסולן מאז עזיבת Kiske – הרי הוא Andy Deris, יוצא להקת Pink Cream 69.
אחרי כל הטלנובלת שניצל הזאת, הגיע הזמן – והלהקה מוציאה את אלבומה החדש, Self Titled לראשונה, שמהווה פסגת כל החיבור הזה של כשרונות על מטאלים, מה התוצאה?
קודם כל עטיפה מטורפת, של האומן הישראלי אלירן קנטור, ציור שכולל אלמנטים Helloweenינים וכנראה מרשים יותר מכל שאר העטיפות של הלהקה – למרות שמקום של כבוד מונח לאלו של Keeper of the Seven Keys הראשון והשני.
מוזיקלית – זה בדיוק מה שהייתם מצפים, כל הגרנדיוזיות והאפיות של הלהקה, עם ריפים מטאלים מהירים, דאבל בס בלתי פוסק, בס איכותי שתמיד מזכיר לי את העבודה של סטיב האריס, עבודת ליד מופלאה – וכמובן, הקולות של שלושת הטנורים של ההרכב – Kiske – שנשמע כמעט זהה לקול שלו בשנות השמונים, Deris שגם שומר על כוחו, והאנסן שנשמע כמו סוג של רוב הלפורד גרמני.
השיר הפותח Out for The Glory הוא סוג של תצוגת יכולת שכוללת את כל מה ש Helloween בשיר אחד, 7 דקות של ריפים, מקצבים, שירה אופראית לצד צרחות של האנסן, פזמון קליט, הכול סופר מקצועי – אבל אני חייב להגיד, קצת פחות ממלהיב.
לעומת זאת השיר שאחרי Fear of the Fallen שדווקא Deris פותח, הוא להיט פאוור מטאל ממדרגה ראשונה, שהזכיר לי כמה אני כל כך אוהב את הלהקה הזו – שעושה מטאל מלודי, אבל בלי להיות סתם קיטש, שהכול מלוטש אבל בלי לאבד את הכבדות.
גם Best Time הוא להיט מטאל לכל דבר, סופר קליט, עם השפעות מטאל שנות השמונים – שקצת מזכיר את מה שהאנסן עשה עם Kiske בהרכב Unisonic לפני כמה שנים, תזכורת לעד כמה Helloween יודעים לכתוב להיטים בסגנון I Want Out הנצחי.
Mass Polution הוא דוגמא למשהו שאני אוהב בלהקה הזאת, לא כל השירים שלהם זהים. זה שיר הבי מטאל שנות השמונים על גבול ההארד רוק, שונה מאד מהפאוור מטאל דאבל בס הסימפוני של השיר הפותח – והוא עדיין שיר מצויין, פה Deris לוקח את הבימה המרכזת, ואין ספק שהוא סולן לא פחות טוב מ Kiske, זה שיר שהיה יכול להיות להיט בתקופת השיר של הז'אנר בשנות השמונים, והוא קצר ומושלם.
מיד אחרי, Kiske עושה קאמבק, עם שירה מלאת רגש ושיר פאוור מטאל שכולו ריפים משובחים, שטיחי קלידים ומעברים דינמים בין קטעים שקטים לכאלו כבדים, שיר שמביא אפילו משהו חדש ללהקה שתמיד הצליחה להביא אלמנטים חדשים למטאל המסורתי שלה.
Rise Without Chains לעומת זאת הוא בדיוק מה שהמעריצים רצו, פאוור מטאל אופייני, מהיר והדאבל בסים שחוזרים – עם שירה מדהימה של שני הסולנים האופראים יותר.
בכלל, האלבום הזה הוא סוג של תשלובת מפוארת של כל מה שעשתה הלהקה בעבר, סוג של סיכום קריירה בת כמעט 40 שנה באלבום אחד עמוס – עם מעט אלמנטים חדשים, דוגמת קצת יותר קלידים, וההתחלה של השיר Down In The Dumps מזכיר בתחילתו עם השירה של Kiske את הפזמון של Eagle Fly Free כעוד תזכורת למוטיבים מהעבר ששזורים באלבום, ודקה אחרי שלושת הסולנים מחליפים תפקידי שירה וממשיכים לשיר שכולו תצוגה של ריפים ונגינה.
אני יכול להגיד די בשקט, שהאלבום הזה הוא התגשמות כל הצפיות של מעריצי הלהקה – אבל האם הוא טוב? האם השירים מגיעים לרמה של הקלאסיקות? כנראה שלא, אבל אני אצטרך לפחות עוד 50 שמיעות כדי לפענח את כל העומס והטוב שיש פה. אני כבר מרגיש שיש פה פחות המנונים נצחיים מאלו שבאלבומים הקלאסים – אבל זה הגיוני, אני לא מכיר שום להקה שהצליחה להוציא אלבום קלאסי בז'אנר 20 שנה מאז תקופת השיא שלה – אבל זה כנראה הכי קרוב שאפשר להגיע לזה.
כמו Queensryche שהביאו סולן חדש וחזרו למוזיקה שעשתה אותם למי שהם, 20 שנה מאז אלבומי המופת, ככה גם הגיוס המחודש של סולן וגיטריסט העבר הנשים מחדש את Helloween, והעבודה המשותפת הארוכה על האלבום הזה השתלמה, עד כמה בדיוק? דברו איתו עוד כמה חודשים שוב.
|
