|
19/10/2021
Eternal Struggle – Year Of The Gun
מאת: יותם Defiler
בואו נתחיל מההתחלה, יהיה לי קשה מאד לבקר מוסיקת מטאל ישראלית באופן אובייקטיבי. הסיבה היא שבתור כתב עם ותק כזה או אחר במגזין, אומן מופיע עם להקת מטאל ישראלית, ואחד מתוך כמה האחראים על כמה פרויקטים הקשורים למטאל ישראלי – מתישהו במהלך הדרך נצברים להם כמה וכמה חברים. חלק מהחברים האלה הם Eternal Struggle, להקת ה-Hardcore הנפלאה מכפר סבא במקור. למזלי אני יכול לומר שהמוסיקה הייתה מלכתחילה מה שמשך אותי אל החבורה הזו, ושמחתי להכיר אותם כאנשים.
לכן כל אספירציה להגיע אל המוסיקה שלהם באופן 'אובייקטיבי' עלולה לעלות חרס. מצד שני, אני לא באמת חושב שמוסיקה, באופן כללי, צריכה להיסקר באופן אובייקטיבי, ובתור מי שלא חוסך שבטו בביקורות גם על החברים הכי טובים שלי בתחום, אני גאה לומר, או לכל הפחות לכתוב, את המילים הבאות כסקירה הכי 'נטרלית' שאני יכול להביא על המוסיקה הזו. אני חושב שהכלי המרכזי שעמד לרשותי הוא שיש לי ולחברים מ-Eternal Struggle הרבה השפעות מוסיקליות משותפות, ועם זאת כל אחד מאיתנו לקח את העולם השופע הזה של מוסיקה לכיוונים אחרים כמעט לגמרי, בגבולות עולם הרוק הכבד כמובן, ולכן אני כן יכול לשמש כתפקיד של מאין "משקיף מהצד" ולהגיד לכם מה קורה באלבום הבכורה שלהם באופן הכי כנה שאני יכול.
אבל הסיבה העיקרית היא שקל לי לכתוב את המילים הללו כי מדובר פשוט באלבום ממש טוב. היופי האמיתי של Year of the Gun, לעומת Breaking and Entering EP שיצא ב-2016 לפני חמש שנים, הוא שהוא מאמץ הרבה יותר את החלקים המטאליים שלו ומתקרב עוד ועוד אל עולם המטאל, בו אני שוחה הרבה יותר בקלות לעומת עולם ההארדקור והפאנק.
מבחינה סגנונית, הלהקה הקרובה ביותר ל-Eternal Struggle היא Hatebreed בשיא ימיה. כן, אפשר לשמוע פה השפעות מ-Agnostic Front ועד ל-Sepultura הקלאסיות – אבל מי שהתאהב בהתלהבות המחודשת של סצינת ההארדקור בתחילת שנות ה-2000 בטעם של ארה"ב הולך להתענג על היצירה הזו. יתרה מכך, הגיטרה של עומר מאיר פשוט טוחנת ריפים כמו קומביין מוסיקלי שפשוט כיף לשמוע בכל ז'אנר, לרבות בז'אנר כל כך כועס ואנרגטי. במקום ללכת כנגד אמות הסיפים, Eternal Struggle מאמצת לעצמה כל חלקה טובה של קלישאה וכל היטב מוסיקלי מוכר והופכת אותם לשלה. כל ברייקדאון וכל האטת קצב, כל התגברות והשתוללות, מנהמות השירה הגרוניות של אורי פרנק וכלה במטחי התופים של אורי קורן ורעמי הבס של גלעד 'רוחו' פינבסקי (שמאז כבר נפרד מההרכב ברוח טובה) – כולם נעשים לעילה לפי חוקי הז'אנר, אבל עם עוד קצת, עוד טיפה, עוד קורטוב של מאמץ כדי להפוך את האלבום למשהו שאמנם נשאר ב-comfort zone המוסיקלי של החבורה אבל מרחיב את גבולות הגזרה של כמה כבד, קיצוני וכיפי אפשר להמשיך ולבצע הארדקור מוכר.
ההפקה הנוצצת של Brian 'Mitts' Daniels, הגיטריסט האגדי של Madball שבא לארצנו כדי להרים את האלבום הזה ולהפוך אותו למה שהוא כיום, נותנת צבעים –הרבה- יותר מטאליים מאשר מה שהלהקה התרגלה אליו עד כה. לעתים ההרכב גולש למחוזות מתכתיים לחלוטין, שלא יביישו הרכבי מטאל מהטופ שבפלנטה, כדוגמת Lamb Of God או Unearth – ואולי זו הסיבה המרכזית שהאלבום צלח במהלך החודשים האחרונים מאז יציאתו תהודה הולמת גם בגזרות המטאל ברחבי אירופה ואמריקה ולא רק בידיים המחבקות של ההארדקור.
מהנאום המחרחר של Manifesto וההשתלחות המבולגנת של Point One דרך שיר הנושא המעולה ו-On Broken Backs הבומבסטי – ההרכב לא מהסס לדלג על כל הקשת הזו, מונוכרומטית ככל שתהיה, בין מטאל, פאנק והארדקור וחוזר חלילה – מבלי לאבד ולו שמץ ממה שעושה אותם מי שהם. דווקא העובדה שהקול של הלהקה, במיוחד מבעד לשירה של אורי פרנק, היא כה מוכרת וכה משחקת לחוקי הז'אנר שהלך ודעך לו – היא אולי החזקה הכי גדולה של האלבום הזה. אין פה שום דבר חדש תחת השם מלבד שעטנז סגנוני שבעבר היה נפוץ וכיום הפך נדיר ויקר ערך – אבל דווקא הדביקות והמסורתיות הזו מעניקה רוח גבית שפשוט הופכת את חווית השמיעה לצליחה רציפה ומוצלחת.
האלבום איננו חף מטעויות או "משקל עודף" לחלוטין, ולמרות שהביצוע המחודש ל-Pride Kills מתוך ה-EP הראשון של ההרכב אולי עושה חסד מחודש לשיר, כמו כן ההרבצה המהירה של Propaganda המושר בספרדית על ידי רוחו, אני מאמין שהיה אפשר להשאיר את האלבום שלם יותר בלעדיהם – בעיקר בגלל שאסור להרכב כזה לעולם להכנס למחוזות ה"יותר מאותו הדבר" או "אני חושב שמיציתי". המוסיקה של Eternal Struggle מרעננת ובועטת. היא מלאת אנרגיה וגורמת למאזין להיסחף עימם. הטקסטים נושכים, כואבים והולמים כיאה להרכב שלא מפחד לטבול ידיו בביבי האומללות המזרח-תיכונית האלימה ביציאות של Releechious או Indoctrination או לחלופין התסכול הקפיטליסטי של תל-אביב עם שירים כמו Modern Slave או Dependence – וזה אולי הדבר שעושה אותם אוטנטיים יותר מכל הרכב הארדקור מטאלי אחר שיכול לגרד לכם את קצה השפם. Eternal Struggle הם אמיתיים נושכים וכיפיים להאזנה.
Year Of The Gun הוא אלבום שער מצוין למי שאוהב מטאל ולא מכיר הארדקור ואולי יותר מזה, הוא אלבום שער עוד יותר טוב למי שאוהב הארדקור וקשה לו עם מטאל כבד יותר. השילוב המעולה בין השפעות הת'ראש והדת' מטאל אל תוך מלאכת התופים המורכבת על מצא המוסיקה הכביכול-פשוטה פשוט עושה את העבודה ובלי ספק מתייקת את Year Of The Gun כאחד מאלבומים הישראלים הטובים ביותר של שנת 2021 בפרט, ובז'אנר ההארדקור בעולם כולו. חבל שאין כזה כל שנה.
|
