|
18/11/2007
A Life Once Lost - Iron Gag
מאת: יותם Defiler
בעוד מעצמות מטאל עולות ויורדות, ז'אנרים מתהפכים בקברם, ודיימבאג דארל מהנהן מנגינה נושנה של לייניד סקיינד אי שם בגן עדן, להקת המטאלקור A Life Once Lost - שבנתה את שמה בתור מי שהצליחה להתיך את הגרוב הפנתראי ביחד עם הריתמיקה האבנורמלית של Meshuggah - לוקחת עוד צעד נועז בדרך למטה.
למי שמכיר את A Life Once Lost (הידועים גם בשם המקוצר ALOL - אבל בחייכם, אי אפשר להתייחס לזה ברצינות) - יודע היטב את הנוסחה המוכרת. מה שהתחיל כפוטנציאל ענק ובלתי ממומש הפך עם הזמן ועם התגלגלותה של הלהקה אל חברת התקליטים Ferret, אשר נושאת את דגל המטאלקור וההארדקור הכבד יותר בעוז מורם - לאושיה מבזה בברנז'ה.
הלהקה, למרות המוטיבציה הגדולה, כיבוש מצעד הפזמונים הרלבנטי, רמת הנגינה הגבוהה, החשיבה המוזיקלית המתאימה ויכולת ההופעה הבלתי מבוטלת - הצליחה לפקשש בגדול עם אלבומה החדש Iron Gag. כל מה שמכירי ההרכב למדו לכבד ולהכיר ב-The Hunter - תשכחו מזה. כלומר, הגיטרות החותכות עדיין פה, התופים שמשתוללים, כל היוניסונים האלה שכל כך הרבה להקות מטאלקור עושות כיום, זה פה, בערך. אבל אין פה את הכבדות של The Hunter. אין פה את החספוס של A Great Artist. זהו פשוט מוצר שנכשל במבחן העשייה.
כמו להקה שהחליטה שלא רוצה להכנס לאולפן, לא רוצה להשקיע, וסתם לא בא לה לכתוב שירים, A Life Once Lost כתבו אלבום שנשמע כפוי ואפוי למחצה. יותר מדי שירים כתובים בערך עד החצי, ונפסקים מוקדם לפני שישנה התפתחות אמיתית. יותר מדי שירים נשמעים כאילו ריף א' וריף ב' נכתבו על ידי גדולים וטובים יותר, ולא עובדו מספיק כדי להיות מותקנים על האישיות של הלהקה,
ולמרות כל זאת, יש פה כמה פנינים קטנות שנותנות חסד ל-Iron Gag, ומונעות ממנו להיות כשלון של אמת. אם נפלס רגע דרך מסלול הייסורים של חוסר סובלנות הממתין באלבום, ישנם די והותר שירים שמצליחים להתבלט החוצה, והם נמצאים דווקא במרכז האלבום. השיר הטוב ביותר לדעתי הוא "All Teeth" - עם ליריקה מיזנטרופית ומזוכיסטית שלא נראתה כמותה עדיין בגבולות הז'אנר (נו טוב, Eyehategod אינם בז'אנר הזה ספציפית) ועם ריף מצוין ומבחיל כאחד שמשמש כפלטפורמה עבור ה-Outro המוזיקלי בשיר, וגם סוג של רפרזנטציה לכוחניות שההפקה העצמאית של A Life Once Lost יכולה להגשים, כאשר הם כועסים באמת.
השיר "The Wanderer" הוא ההפך הגמור של "All Teeth", מציג את הצד המעודן והישנוני של הלהקה, שהוא חדש לחלוטין מבחינת מי שמכיר אותם כבר מאלבומם הגנוז הראשון, ואפשר אולי להתייחס אליו כאל בלדת האלבום לכל דבר. בניית שיר שלא הייתה זוכה לפרס נובל, אבל בהחלט יכולה לעבור פלייליסט מטאליסטי בקלות. נוסיף לזה את המגע המזוקק של "Others Die" וכמובן את שני השירים הפותחים שאינם הטובים ביותר, אבל פוגעים במטרה, "Firewater Joyride" שחריף כמו וויסקי מהול בנפט, ואת "Detest" המלודי יותר - אלה המחפשים פגע-רע גרובי, יכולים להנות מהרגעים היותר נוגעים באלבום.
יש חסרון משמעותי גדול להוציא אלבום גרוב-מטאל \ מטאלקור שכזה, בתקופה שאחרי Sacrament של Lamb Of God, או אפילו אחרי Colors של Between The Buried And Me. זוג הלהקות האלה ללא ספק העלו סטנדרט חדש בכל מה שנוגע למטאל גרובי בנוסחה הג'וני-ווקרית של אמריקה החדשה. בעוד Lamb Of God מוכיחים שלא צריך להיות Evanescence כדי לצלוח את ראש מצעד הפזמונים עם אלבום מטאל, ואפשר לגרום לו להשמע דרומי כמו Pantera ועדיין לשמור על ארשת עאלק-מתוחכמת עם קצת שבירות וקצת פולריתמיקה בין התופים לגיטרה - אזי A Life Once Lost עשו ניסיון לא מספיק מוצלח עם Iron Gag - שנה וקצת מאוחר מדי.
מצידו השני של המתרס, הניסיוניות והחשיבה המוזיקלית המרהיבה שלהקות כמו Between The Buried And Me וחס ושלום גם The Dillinger Escape Plan הצליחו להפגין באלבומיהם החדשים והטריים שמים את היומרות המוזיקליות של A Life Once Lost הרחק ממה שאפשר לקרוא לו "התפתחות מוזיקלית והרחבת אופקים" או בעגת הלועזים - פרוגרסיה. יש פה ביותר מדי בחינות סוג של צעד לאחור. אפשר להאשים את התזמון הגרוע של A Life Once Lost, אפשר לומר שהיא הלהקה הלא נכונה בזמן הלא נכון, והמומנטום שלה חלף עבר לו. מי שרוצה באמת להתרפק על יצירה טובה של הלהקה, Hunter - שיעז לחפש את הוידאו הנהדר של השיר "Vulture" בערוצי המוזיקה או גם באינטרנט, כי יורש הולם לא נמצא ב-Iron Gag. רק מחסומי יצירתיות עשויים ברזל.
|
