|
31/01/2008
Sworn Enemy - Maniacal
מאת: אלון מיאסניקוב
בשנים האחרונות אנחנו רואים עליה עצומה במכירות של להקת מטאלקור מלודיות בסגנון של Killswitch Engage. יש כאלו מוצלחות יותר, כמו All That Remains או God Forbid בין השאר, ויש לא מעט דוגמאות שבעיני הן דוגמא לחיקוי לא מוצלח, כמו Bullet For My Valentine, שאלבום חדש שלה יוצא בקרוב ואולי ישפר את הרושם שהשאיר הקודם.
לעומת הז'אנר המטאלקורי הזה יש את זה הפחות "פופי", הפחות מלוטש בדרך כלל. זה שלהקות כמו Sick Of It All ו-Madball התחילו פחות או יותר, והרכבים כמו Biohazard ו-Hatebreed הביאו לרמה גבוהה של פופלאריות. Sworn Enemy שייכים לשני, אבל מביאים כבדות ואיכות נגינה ששייכת דווקא לעולם הראשונים.
הלהקה התחילה את דרכה תחת השם Mindset עוד ב-1997 וכאחת הלהקות השיכות לז'אנר הניו-יורקי של עולם המטאלקור. היא הוחתמה בחברת התקליטים Stillborn, השייכת לג'ואי ג'סטה, סולן להקת Hatebreed והוציאה שם שלושה אלבומים מצליחים. ההצלחה הביאה אותה לחתום עם Abacus, תת חברה של Century Media, מחברות התקליטים העצמאיות הגדולות יותר שפועלות כיום.
תחת Abacus הלהקה הוציאה את אלבומה הקודם, The Beginning Of The End - הראשון שלה עם הסולן סאל לוקו. האלבום התגלה כהפתעה נעימה מאד, שילוב של מטאלקור זועם עם יסודות של ניאו ת'ראש, בלי יותר מידי חוכמות ועם יכולת טכנית מרשימה למדי. אז הנה מגיע אלבום חדש בשם Maniacal. הפעם על עמדת התיפוף ג'ורדאן מנסינו, איש להקת As I Lay Dying ומי שנחשב לאחד המתופפים הטובים בעסק. על עמדת הסאונד ג'ואי ז., איש להקת Life Of Agony לשעבר - והתוצר הסופי מלוטש, מנוגן היטב ובעיקר- עצבני.
החל מהשיר הפותח את האלבום, "A Place For Solace", הלהקה לא מורידה את הרגל מהגז - למרות שגם האלבום הקודם הלך לכיוון יותר Crossover מאשר ההארדקור המטאלי של Hatebreed, פה הלהקה מזגזגת בין הארדקור לת'ראש של ממש. בקטעים מסוימים היא מזכירה את The Haunted ואפילו ת'ראש מסורתי יותר בסגנון Testament בחלק מהריפים. ה"שירה" הצרחנית והעצבנית של הסולן סאל לוקו יושבת במקום הנכון בתוך כל המיקס הזועם הזה.
אין כאן מקוריות יתרה ואין על מה לדבר בנוגע לדינאמיות או גיוון, אבל למי שמחפש ריגוש מודרני מהיר ואגרסיבי יהיה כאן מספיק. זה חסר קיטש לעומת הרבה להקות מטאלקור מלודיות יותר, ומזכיר דווקא אלבומים של להקות וותיקות יותר כמו Pro-Pain והמקבילות לה. בקיצור, לא אלבום קלאסי של הז'אנר שיזכר לעד, אבל בהחלט חבית חומר נפץ ראוייה.
|
