|
27/04/2008
The Mars Volta - The Bedlam In Goliath
מאת: איתי פרייז
The Mars Volta היא להקה שהטירוף הוא הקו המנחה שלה ובראשה עומדים 2 גאונים לא מובנים בעליל - Omar Rodriguez Lopez שאחראי על המוזיקה והכיוון המוזיקלי שבו הלהקה צועדת ו-Cedric Bixler Zavala שאחראי על הטקסטים והשירה. אחרי שפירקו את At the Drive In - להקת הפוסט הארדקור האקספרימנטלית לכל דבר - הם הקימו את The Mars Volta שהספיקה להוציא מ-2003 כ-4 אלבומי אולפן ואלבום בהופעה חיה (שעליו כתבתי פה כבר). בין השאר The Mars Volta הוציאו את Frances The Mute המצוין שהיה מבחינתי ומבחינת רבים אחרים אחד האלבומים הכי מעניינים שיצאו בשנות ה-2000 בינתיים.
מבחינה סגנונית קשה מאד לתאר את הלהקה, בגדול זה פרוג, אבל כבד מאד מצד אחד, אומנותי מאד מצד שני, נוגע באלטרנטיבי, נוגע באינדי ואגרסיבי ומטאלי לאורך רוב הזמן. אלבום ההופעה שהוציאו היה מבחינתי פחות מוצלח, אין מה לעשות - כשעושים מוזיקה כמו ש-Mars Volta עושים מחוץ לאולפן זה נשמע פחות טוב, פשוט כי יש יותר מדי תפקידים לעשות ופחות מדי אנשים שיבצעו אותם ולא משנה כמה מחשבים משוכללים יש ללהקה הזאת (וסמכו על רודריגז לופז שיש לו את המחשבים).
לא ברור איזה קורנפלקס מהול באקסטזי 2 החבר'ה האלה אוכלים בבוקר אבל אני אשמח לנסות אותו אם זה יגרום לי לחשוב בכיוון שלהם. נדמה שכל אלבום של Mars Volta יותר עמוס והזוי מהשני ובכל אלבום חדש הם מנסים להעלות את הרף גבוה יותר - ואיך שהוא גם מצליחים. אין דבר כזה להקשיב לאלבום של הלהקה הזאת פעם אחת ולהבין מה רוצים ממך - לא ולא, הם עושים חיים קשים בכוונה, אבל כשאתה מצליח לבודד את כל האפקטים, הפילטרים והנויז המטורף, מתגלים רבדים על רבדים של גאונות טהורה שממש קשה להישאר אדישים אליה.
וזה מביא אותנו אל היצירה האחרונה של הלהקה הזאת - The Bedlam In Goliath - שהוא (כמה מפתיע) עוד טיול מודרך בשביל הלבנים הצהובות ברחוב ה-LSD וקנזס, נראית רחוקה מאוד כשמקשיבים לאלבום. יש אפילו סיפור מעניין מאחוריו, על קמע שרודריגז לופז קנה (שוב, כמה מפתיע) בירושלים ומסתבר שטמן בחובו רוח רעה (ומזל רע) במיוחד שהפריעה להם בהקלטות, הפילה להם את המחשב ועשתה להם כל מיני פולטרגייסט, אבוללה ושטויות - כולל התמוטטות עצבים שחטף אחד מאנשי האולפן במהלך ההקלטות (כאילו אין קשר לעבודת האולפן הקיצונית שהוולטאים בטח העמיסו עליו) ובכל הצרות הלהקה תולה את האשמה ברוח כביכול הייתה בקמע (LSD כבר אמרתי?).
באלבום הזה משתתף שוב האורח הקבוע, הלא הוא הגאון מה-Red Hot Chilly Peppers - מר. ג'ון פרושיאנטה (או אם תרצו פרושי) שאפשר כבר להגיד שהוא חלק מהלהקה - וכמו באלבום הקודם הוא אחראי כמעט לכל תפקידי הגיטרה. לאט לאט פרושי מצליח להנחיל אפילו לצמד הוולטאים המטורפים קצת מהגרוב שלו (מה שלא כל כך היה אפשר לשמוע באלבום הקודם בגלל ההפקה העמוסה של הצמד). באלבום הזה מצטרף גם מתופף חדש להרכב בשם Thomas Fridgen - שהוא מתופף גוספל במקור שעשה הסבה רצינית לסגנון ש-Mars Volta מנגנים (אלוהים יודע מה זה בדיוק) והספיק לפני לעבוד עם רודריגז לופז באלבום הסולו שלו.
"Aberinkula" פותח את האלבום כיאה ללהקה הזאת בצעקות גבוהות של רודריגז לופז ותיפוף אכזרי שהופך למשהו עם המון Fאנק נויז ובעיקר המון גרוב, את הגיטרה של פרושי קשה לפספס. בדרך מצטרפת חצוצרה והמקצב הופך למשהו ספרדי (באותו זמן התופים לא מפסיקים להלום) - בקיצור, בלאגן גדול אבל איכותי מאוד. "Metatron" ממשיך באותו גרוב אלים עמוס בצעקות כשבאמצע השיר הכל משתנה למטאל אקספרימנטלי במיוחד.
משם השיר "Goliath" ממשיך באותן אנרגיות ואז מגיע "Tourniquet Man" ונפתח כבלדה שקטה יחסית, מלאה באפקטים שיוצרים תחושה של הזיות ועוותי קול של רודריגז לופז שעושים את השיר עוד יותר מבולגן - אבל ככה כנראה תשמע בלדה בשנת 2038, הם פשוט הצליחו לעלות על זה קודם. אז מגיע הקטע הכי טוב באלבום - "Agadez" - בו החבר'ה מורידים קצת את הרגל מדוושת הטירוף האקספרימנטלי (כמובן שלא לגמרי) אבל כבר בתחילת השיר אפשר לשמוע מלודיה מעולה והשיר מתפתח לעומקו ולרוחבו.
The Mars Volta הם כמו ציירים אבסטרקטים, לפעמים אתה מביט על ציור שלהם ולא מבין מה הם רוצים ממך, בזמן שציור אחר יכול לשבור לך את הלב או לגרום לך לחייך אפילו כשאין לך מושג מה אתה רואה מולך - למרות הסטירה פה, פתאום הכל הופך לברור. "Askepios" המתוזמר הוא עוד טריפ לגלקסיה מוזיקלית חדשה, ההרגשה בקטע הזה מזכירה לי קטעים מ-Atom Heart Mother של Pink Floyd רק שהוולטאים לא מוותרים על האגרסיות גם כאן. לשיר "Ouroborous" לעומת זאת יש את הסיום הסוחף ביותר ששמעתי.
"Soothsayer" במוזיקה ערבית ממשיך להראות כמה הלהקה הזאת מגוונת - השילוב של כל כך הרבה סגנונות והשפעות לא היה עובד לרבים אחרים, אבל איך שהוא הם מצליחים לגרום לזה להישמע הגיוני, גם אם הזוי. ההפקה של רודריגז לופז מעולה (ועמוסה בטירוף) והטקסטים של הוולטאים בדיוק כמו המוזיקה שלהם - עמוקים, מבלבלים ומלאי רבדים. יחד עם להקות כמו ה-Dillinger Escape Plan ו-Meshuggah למשל, Mars Volta הם חלק חשוב בבניית הדור הבא של המטאל - הם אומנם לא טכניים כמו הלהקות הנ"ל אבל מבחינת דמיון, חזון וחשיבה הם אולי אפילו עולים עליהן. מומלץ לאנשים עם ראש ממש, אבל ממש פתוח.
|
