|
02/05/2008
Children Of Bodom - Blooddrunk
מאת: אלון מיאסניקוב
אז מה עושה לה להקת המטאל הפינית מהבולטות בעולם באלבום האולפן ה-6 שלה, ואחרי אלבום בשם Are You Dead Yet? שלקח את המוזיקה של הלהקה למקומות שבהם טרם ביקרה? נכון מאד, היא חוזרת להתחלה, לנקודת האפס, ועושה את מה שעשה אותה כל כך פופולרית בעולם המטאל.
מה בדיוק היא עושה? עדיף שלא להיכנס לדיון הזה בכלל, מרבית האנשים מתארים את המוזיקה של הלהקה כדת' מטאל מלודי, ויש כאלו שאומרים שזה בכלל "פאוור מטאל קיצוני", אחרים חושבים שהם עושים בלאק ניאו-קלאסי, אבל איך שלא תקראו לזה - פולקה כורדית או היפ-הופ אוונגרדי - חברי CoB הם נגנים מדהימים שעושים מטאל מהיר וכבד, שאיכשהו מצליח לשלב מלודיות עשירות ולתפוס גם את אוהבי המטאל הקיצוני וגם מרבית מאלו שאוהבים את המטאל שלהם מלודי יותר.
Blooddrunk בורח רחוק ככל האפשר מהמלודיה המרוככת של Are You Dead Yet? - אין יותר שירה חצי מלודית של מוח-העל Alexi Laiho, אין יותר מהירות ביניים רגועות או ריפים פשוטים יחסית, הפעם הלהקה חוזרת לימים היפים של Hatebreeder ו-Follow The Ripper. החל מ-"Hellhounds On My Tail" הלהקה לא מורידה את הרגל מהגז, Laiho והגיטריסט השני Roope Latvala תוקפים את הגיטרות באכזריות ניכרת ונותנים פה כמה מהריפים והלידים החזקים ביותר שהמטאל המודרני הנפיק לנו בעשור האחרון. מספיק לשמוע את הריף שמוביל את שיר הנושא כדי להבין למה ההייפ שמסביב הלהקה מוצדק כל כך.
בואו נהיה ישרים לגבי משהו - CoB לא עושים ממש שירים טובים, ואני לא מתכוון לזה כעלבון, הכוונה שלי היא שהלהקה לא יוצרת שירים בעלי מבנה מוגדר של פזמון-בית-פזמון שנשארים בזיכרון כמו במטאל המלודי יותר, אלא יותר זורקת פנימה מכלול בלתי נגמר של ריפים טכניים מבריקים, תיפוף דינמי מושלם ועבודת קלידים ווירטואוזית שלא הייתה מביישת גם קלידנים שמלווים את Malmsteen. האמת היא שמי שאוהב את הלהקה, בדרך כלל לא מקשיב לה כדי לקבל שירים קליטים, הוא רוצה את הריפים, הוא רוצה את הלידים והוא רוצה את הגאוניות המטורפת של Laiho - ובאלבום הזה הכול מסופק מעל ומעבר.
באופן מוזר אותם קלידים הם חלק חשוב מאד מהלהקה, בפתיח ל-"One Day You Will Cry", הקלידן Janne Wirman מוכיח שהוא אחד הקלידנים הטובים ביותר שפועלים היום במטאל, ושהוא משתווה באיכויות שלו ובתרומה שלו ללהקה גם ל-Laiho ול-Latvala המבריקים. קצת לגבי Latvala, הבחור מבוגר בעשר שנים מכל שאר חברי ההרכב, ולמרות שאין לו יותר מידי תרומה בנושא הכתיבה, הניסיון שלו ברור מאד במוזיקה של הלהקה.
התרומה שלו משמעותית במיוחד כשמסתכלים על הסינגל לשיר הנושא, שכולל B-Side בשם "No Commands". ניכר ש-Laiho יודע דבר או שניים על המטאל הפיני, וזו גם הסיבה שהשיר הזה כלול כאן וש-Latvala מנגן היום בלהקה. "No Commands" הוא שיר של להקת הת'ראש הפינית Stone, מהראשונות והבולטות שבעולם המטאל הפיני, Latvala היה הגיטריסט שלה עוד ב-1985 וארבעת האלבומים של הלהקה הם יצירות מופת של ת'ראש מטאל שלצערי נשארו כמעט ובלתי מוכרות מחוץ לפינלנד. אולי עכשיו Laiho ישנה את המצב.
מה מעבר לזה? לא הרבה, קשה ממש להפריד בין שיר אחד לשני מהסיבות שפירטתי קודם לכן, אבל מלבד שיר הנושא גם "Tie My Rope" נשאר בזיכרון קצת מעבר לשאר השירים. שוב, זה לא רע, אבל הלהקה באמת שמה דגש יותר על נגינה מאשר על לחנים קליטים. הסאונד מושלם כרגיל, כש-Mikko Karmila הפיני מפיק את מרבית החומרים, ו-Peter Tägtgren (מ-Hypocrisy ו-Pain) העסוק מפיק את השירה והקלידים.
בגרסאות שונות ובסינגלים יצורפו כמה משירי הכיסוי שעשתה הלהקה, אחד הגיוני, ל-"War Inside My Head" של Suicidal Tendencies, ושלושה פחות צפויים, ל-Johnny Cash ,Kenny Rogers ו-Credence Clearwater Revival, מה שכנראה אומר ש-Laiho אוהב מאד רוק אמריקאי מסורתי. בקיצור, אם אתם אוהבים את Children Of Bodom המוקדמים ורוצים את המטאל שלכם טכני, מהיר ו-וירטואוזי, זה האלבום המושלם בשבילכם. אם הטעם שלכם נוטה למטאל מסורתי יותר - אל תתנו לקלידים להטעות אתכם, זה אלבום לשבירת ראשים, לא לליטופים מלודים.
|
