תפריט ראשי
ראשי: ראיונות | כתבות | חדשות
סקירות: אלבומים | DVD | הופעות
סצינה: אירועים | תמונות | פורומים
שונות: עדכונים | סרטים | וידאו
אודות: המגזין | צוות האתר
פרסום: אירוע \ באנר | חדשות
Strangekindofwoman
Strangekindofwoman
Feed Us Go English Visit Our Facebook Page Visit Our MySpace Profile
:: סקירות אלבומים ::

רשימת השירים:

01. Land Of Sunshine
02. Caffeine
03. Midlife Crisis
04. RV
05. Smaller And Smaller
06. Everything's Ruined
07. Malpractice
08. Kindergarten
09. Be Aggressive
10. A Small Victory
11. Crack Hitler
12. Jizzlobber
13. Midnight Cowboy

03/06/2008
Faith No More - Angel Dust [קלאסי]
מאת: איתי פרייז


איך מתחילים לתאר אלבום שהשפיע על הילדות שלך (וממשיך להשפיע) מבלי לאבד טיפה של חיוניות או טעם טוב? יותר מזה איך מסבירים דינמיקה של גאונות? הלהקה הזאת היא סוג של תשובה בלתי מוסברת ... בתחילת שנות ה-80 הוקמה Faith No More בסן פרנסיסקו, קליפורניה ע"י המתופף Mike "Puffy" Bordin, הגיטריסט Jim Martin (עם המראה של נהג המשאית האולטימטיבי), Roddy Bottum הקלידן ו-Billy Gould הבסיסט, כאשר על עמדת הסולן עברו מספר אנשים, ביניהם Courtney Love לתקופה מסויימת, עד ש-Chuck Mosely הפך לסולן הראשון הרשמי והממש שיכור של הלהקה...

Faith No More שחררו אלבום הבכורה We Care A Lot (בהוצאה עצמאית) ב-1985, כאשר שם האלבום נבחר כמחאה וכעקיצה לכיוון מופע ה"לייב אייד" והמוזיקאים המיליונרים שמופיעים פתאום למען ילדי העולם. הלהקה ראתה את הדבר כמזויף ומילות שיר הנושא של האלבום מתייחסות לאירוע. הסאונד באלבום עוד רחוק עידנים מיצירות המופת שהגיעו כמה שנים לאחר מכן, למרות שהבסיס מלא הגרוב כבר היה שם: הריפים החותכים שמרטין סיפק בשילוב עם הגרוב של גולד הבסיסט, הקלידים של בוטום (שהשתוללו לאלף כיוונים שונים) וחצי שירה \ חצי ראפ של מוסלי - שלא היה סולן מגוון או מדויק במיוחד אבל הייתה לו נוכחות חזקה עמוסה בגישת Pאנק.

ב-1987 הגיע Introduce Yourself שהראה על מגמת שיפור בעבודה של הלהקה וכלל עוד כמה יהלומים כמו "Anne's Song" ושיר הנושא של האלבום - שאז נחשבו כראפ מטאל ולאחר מכן נקראו Fאנק מטאל. בשלב הזה הלהקה כבר התחילה לגבש את הסאונד שלה אבל מרכיב אחד רציני היה חסר - Mike Patton. באותה תקופה מוסלי היה שק החבטות של בורדין (שהיה לו תחביב לשחק ב-Punk'ed כמה שנים לפני שאשטון קוצ'ר נולד בכלל) והאווירה בלהקה, שהייתה רחוקה מלהיות רגועה, כמעט וגרמה לפירוקה. ואז, כמו באגדות, הופיע פאטון - שפרש מהקולג' בשביל להצטרף ללהקה - וכתב את המילים של האלבום הבא, The Real Thing, בשבועיים בלבד!

פאטון היה סולן ורסטילי שיכל לשיר בערך כל דבר, בכל סגנון, בצורה הטובה ביותר. את אותו פאטון הכיר לחברי הלהקה לא אחר מ-Cliff Burton ז"ל, הבסיסט האגדי של Metallica, שהיה חבר של מרטין באותה תקופה ונתן לו לשמוע דמו של Mr. Bungle, הלהקה של פאטון מימי בית ספר. Mr. Bungle הייתה להקה אקספרמינטלית, אוונגרדית שניסתה והצליחה לעשות סלט של כל סגנון אפשרי - ממוזיקה חסידית, למטאל ברוטאלי, פופ, צ'ילאוט, מוזיקת מקהלות ובערך כל מה שעושה צלילים. את כל זה, ביחד עם כריזמה ייחודית, הביא עמו פאטון לאחר הפיטורין של מוסלי ב-88'.

The Real Thing היה יצירת המופת הראשונה של Faith No More ופריצת הדרך שחברי הלהקה חיכו לה. מעבר לזה, כשמו כן הוא - האלבום אכן היה "הדבר האמיתי". מתוכו יצאו כמה להיטים רציניים כשהגדול מכולם היה "Epic", במקצב היפ הופ ושילוב ריפים מטאליים. בקליפ של השיר פאטון הופיע עם חולצה של להקתו הראשונה, .Mr Bungle ובנוסף הלהקה זכתה לשלל תלונות מארגונים להגנת זכויות בעלי החיים על סצינה שבה מופיע דג מפרפר מחוץ למים. באלבום הלהקה גם ביצעה קאבר מאוד קרוב למקור לשיר "War Pigs" של Black Sabbath וכמו כן, באותה תקופה היא יצאה לסיבוב הופעות כמופע חימום ל-Guns N' Roses.

ואז ב-1992 מגיעה יצירת המופת הגדולה ביותר של הלהקה - Angel Dust - שהיא גם האחרונה של Faith No More עם ג'ים מרטין, שהוחלף באלבומים הבאים ע"י Trey Spruance, הגיטריסט של Mr. Bungle. אם Red Hot Chilly Peppers ביססו את מעמדם עם האלבום Blood, Sex, Sugar, Magic (שיצא ב-1991) כמלכי הפאנק מטאל עם גישה חיובית, טהורה ואווירה חיובית שכזאת, אז Angel Dust הלך בדיוק לכיוון ההפוך - אלבום אפל, שחור, מורבידי, מחאתי, כועס ומוזר מאוד שבו הלהקה פורקת את כל התסכולים והכאבים או בגדול משחררת ים של חרא (איכותי מאוד) לכל כיוון אפשרי.

באלבום הזה ההשפעות האקספרמינטליות של פאטון על הלהקה באות לביטוי במלוא כוחן. מה כבר אפשר להגיד על להקה שקוראת לאחד השירים שלה "Crack Hitler" ואז כותבת שיר בשם "Land Of Sunshine" שכולו מורכב ממשפטים של עוגיות מזל וממבחן אישיות של כת הסיינטולוגיה? כל שיר באלבום הזה ראוי להתייחסות בפני עצמו אבל אני מעדיף להתייחס בעיקר לכמה: נתחיל מ-"Caffeine" ו-"Land Of Sunshine" שנכתבו ע"י פאטון בזמן שהשתתף בניסוי שינה מדעי. משם נמשיך עם "Midlife Crisis" שנכתב, לטענת פאטון, על מדונה שלדבריו נראתה לו באותה תקופה מיואשת ונואשת במיוחד, ולאו דווקא החוויות האישיות שלו משום שלטענתו מעולם לא חווה משבר שכזה.

"RV" הוא המנון ה-White Trash של הלהקה - שיר מוזר ללא ספק במקצב ולס, עם אחד הדקלומים היותר מוצלחים של פאטון. "Smaller And Smaller" הוא אחד השירים היותר קלאסטרופובים שנכתבו - הוא נותן הרגשה שהקירות סוגרים עליך וכל ריף של מרטין או צעקה של פאטון נשמעים יותר במקום מהקודמת. "Malpractice" כל כך אגרסיבי וחולני שהוא יעשה משהו בבטן גם להדבנגרים הכבדים ביותר - בדיוק כמו שהרעש מופיע משום מקום, אנו מקבלים מלודיית שיר ערש רגועה ונעימה, ואז שוב היא נעלמת חזרה למטחנת הבשר של פאטון ומרטין...

השיר התשיעי, "Be Aggressive", נעזר במקהלת ילדים שנשמעת כמו מעודדות במשחק פוטבול אמריקאי. בוטום שכתב את השיר על חוויות מין אוראלי, מקשט אותו בקלידים אפלוליים במיוחד שמוסיפים לאווירה. "Jizzlobber" הוא מקרה קשה לפיענוח, אך רבים אומרים שהוא נכתב מנקודת מבט של אנס שנגעל מעצמו (דרך משפטים כמו: I am what I've done, I'm sorry, I'm sorry!). זה אחד השירים האגרסיביים ביותר באלבום והוא נגמר בקלידים שמזכירים עוגב ומקהלה נוצרית.

לבסוף, השיר שמסיים את האלבום ולא נכלל במהדורה הראשונה היה לא אחר מגרסת הכיסוי לשיר "Easy" של להקת ה-Commmodores (של ליונל ריצ'י). זה השיר שפאטון אולי הכי מצטער שביצע (למרות שהוא הגיע הכי גבוהה במצעדים וגם נחשב לשיר הכי מפורסם של הלהקה) בגלל שלטענתו אנשים באים להופעות רק כדי לשמוע אותו למרות שהוא בכלל לא של Faith No More ולא מייצג בשום צורה את הלהקה או את המוזיקה שלה. במשך תקופה הוא אף סירב לבצע את השיר הזה בהופעה.

את האלבום הפיק בצורה מעוררת השתאות Matt Wallace (לא להתבלבל עם המפיק הידוע אנדי וולאס שהיה אחראי בין השאר על האלבום King For A Day, Fool For A Lifetime של הלהקה) והוא עדיין נחשב לאחד האלבומים הכי משפיעים שיצאו בשנות ה-90' בזכות השילוב המוצלח בין פרוג, Fאנק, Pאנק, מטאל והיפ הופ. גם העטיפה, המציגה בקידמתה תמונה של ברבור לבן המסמל טוהר ויופי ובגבה חיות שחוטות באיטליז מייצגת את האופי של האלבום - מלודיות טהורות ונקיות, כמעט בתוליות, לצד אגרסיביות חולנית ואלימה במיוחד. כל אלה מייצרים שילוב מיוחד ואלבום אחד מופתי שיישאר לנצח אבן דרך בעולם המטאל בפרט והמוזיקה בכלל.

[ פרסם תגובה / קרא תגובות (19) ]
:: ניווט ::

[#] [A] [B] [C] [D] [E] [F] [G] [H] [I] [J] [K] [L] [M] [N] [O] [P] [Q] [R] [S] [T] [U] [V] [W] [X] [Y] [Z]

:: שתפו ::
FaceBook MySpace Twitter Email This
:: חיפוש במגזין ::
 
:: סקירות אלבומים ::

Limp Bizkit – Still Sucks

Ex Deo – The Thirteen Years of Nero

Eternal Struggle – Year Of The Gun

Carcass – Torn Arteries

Iron Maiden - Senjutsu

King of Asgard - Svartrvidr
>> סקירות נוספות <<

:: עדכונים ::

כתבה:
כפירת הארציות

ראיון:
תעשו לאחרים - ראיון עם Gabriel Franco, סולן וגיטריסט להקת Unto Others

סקירת הופעה:
אוזניים מצלצלות, רגליים קורסות, מתי שוב?! - סקירת פסטיבל המטאל הישראלי IMF

כתבה:
חוגגים עם הלא קדושים - 5 סרטי אימה מומלצים לגרסה הכשרה של Halloween

כתבה:
האלבומים שעשו אותנו – עם חברי להקת Subterranean Masquerade

כתבה:
קדימה אל העבר – על גל להקות ה NWOTHM
>> עדכונים נוספים <<
:: אירועים ::
[09/12/2021]
Arallu in Tel Aviv
[01/12] חג האור-פנד-לנד המסורתי חוזר!
[02/12] פסטיכסאח MMXXI ירושלים
[04/12] The prog variant
[09/12] Scene goes Wunder 2.0
[23/12] Scardust's NIGHTWISH Tribute
[30/03] Samael בהופעה אחת בישראל
[24/04] Dark Funeral בהופעה בישראל
[26/10] Tiamat - בהופעה אחת בישראל
>> לפרסום בלוח אירועים <<
:: כל הזכויות שמורות © מגזין מטאליסט 2002-2014 ::                                                                                :: אתר זה מיוצג על-ידי אילון, אגרט ושות' עורכי דין ::