07/02/2003
מדריך PANTERA
Pantera:
Philip (Phil) Anselmo - Vocals
Dimebag Darrell - Guitars
Vinnie Paul - Drums
Rex Brown - Bass



1990 - Cowboys From Hell
קיימים מעט מאד אלבומי מטאל שאני מסוגל להגיד עליהם שהם ממש כיפיים. לא חסרים אלבומי מטאל עליהם אוכל להרעיף אינסוף מחמאות, אך אלבומי מטאל לרוב מזוהים עם אגרסיביות מסוימת (שהיא על פי תפיסתי אחד הדברים הנהדרים כל כך במוזיקה זו כצורת ביטוי). כאשר אני מנסה לספור את כל אלבומי המטאל הטובים שאני מכיר, אשר היצר המוביל בהם אינו מורכב מאגרסיות למיניהן, אני מצליח לספור את כולם על יד אחת. Cowboys From Hell (או בקיצור למטרות נוחיות, "קאובויז") הוא אחד מהאלבומים הללו, מצרך נדיר בהחלט. כמובן שבשירים מסוימים כמו Primal Concrete Sledge או The Art of Shredding היצר השולט הוא כן אגרסיות שכאלו, שהרי כבר החל מהאלבום שבא אחרי אלבום זה, נהפך הזעם למוטיב העיקרי במוזיקה של פאנטרה, אך אם מסתכלים על כולו, "קאובויז" הוא אלבום בעל צליל שמח. מעבר לכך הוא גם האלבום שלהם בו בא לידי ביטוי המספר הגדול ביותר של סגנונות מטאל. הוא מכיל שירים אשר נשמעים בעיקר כמו קאנטרי בפורמט מטאל (שיר הנושא, לדוגמא), שירים אשר מכילים את רכיב ההארדקור המקורי, לפני שעוות למוות על ידי פוצים כמו קורן ודומיהם (Primal Concrete Sledge, Domination ועוד), שירים בעל צליל השייך לחלוטין לאסכולה הישנה (Psycho Holiday, The Sleep ובעיקר Shattered המזכיר מאד את ג'ודאס פריסט ודומיהם), ועוד. ולא משנה איזה סגנון הם בוחרים לעשות, בין אם הם משחקים בשורשיהם, מתחקים אחר השפעותיהם, או יוצרים סגנונות חדשים לגמרי משלהם , הם עושים זאת במקצועיות אשר כמעט ולא נראה כמוה עוד בעולם המטאל. על ידי שימוש נרחב בתופים הכתובים ביצירתיות נפלאה, סולואי גיטרה מרהיבים אך לא פלצניים, סולן אשר באלבום זה מראה את עצמו כמוכשר מעבר ליכולת הבנה אנושית כמעט (טווח הסגנונות אשר הוא שר באלבום זה, והיופי בו הוא שר אותם ראויים להערצה), וכמובן, הריפים המדהימים ביותר שנוצרו עד אותו הזמן, פאנטרה יוצרים את אחד האלבומים אשר לנצח
יימצא אצלי גבוה גבוה ברשימת האלבומים המדהימים של כל הזמנים.



1992 - Vulgar Display of Power
לא הרבה מודעים לכך, אך למעשה פעם "הארדקור" לא היתה מילה גסה. בימינו מטאליסטים שומעים את המילה וישר מתחילים לפרכס, ובצדק, שהרי הסגנון נאנס נרצח ורוטש
באכזריות בשנים האחרונות על ידי כל מיני להקות ראפ משונות המחשיבות את עצמן למטאל רק בגלל הגיטרות והמראה הקשוח. בתחילת שנות התשעים ההארדקור המקורי היה בשיאו, בידי חלוצים כמו פאנטרה או ספולטורה (באלבומם Chaos AD בעיקר, היות ולפני כן היו בעיקר ת'ראש/ספיד מטאל. באלבומם הבא, Roots, כבר התחילו לגרור את הסגנון יותר לצורה בה הוא קיים היום). Vulgar Display of Power הוא לדעתי עד היום האלבום החזק, החשוב, והטוב ביותר שנוצר בתחום. עוד לפני שמקשיבים בכלל לדיסק, אפשר לראות כבר לפי העטיפה שמדובר באלבום עוין. זהו כנראה ה"אנדרסטייטמנט" של השנה, מכיוון שאלבום זה אינו סתם עוין, אלבום זה מכיל בתוכו מוזיקה מהאגרסיביות ששמעתי בחיי. האלבום הוא, בדיוק כמו עטיפתו, אגרוף לפנים. האגדה מספרת שהלהקה שילמה לבנאדם אקראי 100 דולר לשעה על מנת שיבוא לאולפן הצילומים ויחטוף אגרופים בפנים, ושהוא יצא משם עם 400 דולר ופרצוף חבול למהדרין. איני בטוח כמה אני מאמין לאגדה זו, אבל היא בהחלט נחמדה בתור סיפור. בניגוד לאלבום הבכורה אשר היה מעין ניסיון כולל במטאל קלאסי, Vulgar Display of Power הוא אלבום שובר לכל אורכו, ואפילו בשירים ה"שקטים" בו קיימים מספיק קטעים כבדים עד אובדן חושים.
פאנטרה מציגים באלבום זה לא מעט רעיונות חברתיים, כולל מחאה בנושאי גזענות (אשר, בצירוף עם מראה הסולן הקרח הצליחה להתפרש איכשהו על ידי אנשים מסוימים דווקא
כגישה גזענית - הניגוד המוחלט לאמת), מחאה מסוימת בנושאי אלימות, יחסים בין בני אדם בימינו (או לחילופין, לפני 11 שנה), ומה לא. אך אל תקבלו את הרושם שמדובר באלבום
שקט, עליז, פציפיסטי וכו'. לפאנטרה אולי יש מסרים אנטי-שליליים להעביר, אבל זה לא הופך אותם לפחות עצבניים במוזיקה. להיפך, הזעם על איך שהעולם נראה הוא שגורם למחאה לבטא עצמה בצורת מוזיקה מהירה, רווית דיסטורשן, שירה כועסת ביותר ועבודת תופים מהמשובחות שנראו בעולם המטאל שאינו נחשב לקיצוני. Vulgar Display of Power
הוא האלבום שהכניס אותי למטאל (על כך אני חייב לפאנטרה יותר ממה שאני מסוגל להביע בכלל במילים), וזה לא מפליא. אלבום זה הוא בדיוק האלבום הדרוש על מנת להכניס למטאל את האדם הממוצע שיש לו איזשהו זעם לפרוק. כמובן שמעבר לפריקת הזעם באלבום, החשובה מספיק כשלעצמה, הוא ניחן בכתיבה מרשימה ביותר, בין אם אלו הריפים, אשר יצרו בזמנם סגנון חדש לחלוטין בתחום המטאל, ועד היום מנסות להקות לחקות אותם בחוסר הצלחה, או הסולואים, שלגאוניותם צריך להאזין על מנת להבין, או עבודת התופים, שעל ידי מגעים קסומים קטנים, לא משהו ווירטואוזי במיוחד, מצליחה ליצור את הדגשים הכבדים בדיוק במקומות הנכונים.



1994 - Far Beyond Driven
כשהסולן של להקתכם נמצא בשיא התמכרות להרואין, מיד אחרי שללא הפסקה הוצאתם שני אלבומים שכל אחד יותר מדהים מהשני, מה לא עושים? לא מוציאים עוד אלבום
כל כך מהר! משקמים קודם את הסולן, אוגרים קצת חומר חדש, צוברים השפעות חדשות. זה מה שפאנטרה היו צריכים לעשות, וזה מה שהם לא עשו. במקום זה הם הוציאו אלבום
משעמם למדי, חסר ריפים מעניינים או סולואים מוצלחים במיוחד, עם סולן שנשמע כאילו הוא עומד למות. חבל. הדבר היחיד שעוד מציל את האלבום הזה איכשהו הוא כנראה התופים,
שעם כמה שהם מוצלחים, אין בהם מספיק על מנת להוות אלבום מוצלח. די עצוב לי לכתוב מילים שכאלה על אלבום של פאנטרה, כי הם הלהקה האהובה עליי, אבל מה לעשות,
שאלבום זה הוא הנפילה הרצינית היחידה שלהם. שירים כמו Strength Beyond Strength או Becoming הם תמיד טובים למה שמכונה בלעז Headbanging, ובטח גם
להופעות, אך הם לא מכילים ולו שמינית מהצליל שעושה את פאנטרה כל כך גדולים. הריפים אינם מוצלחים כבעבר, השירה נשמעת מאולצת, ולא "מהלב" כמו בפעמים קודמות,
ובכלליות, האלבום כולו נשמע יותר כמו אלבום שנעשה מתוך הצורך לעשות אלבום יותר מאשר הרצון לכך. (לאוהבי הסגנון המוצג באלבום זה הייתי ממליץ על האלבום
Use Once and Destroy מאת Superjoint Ritual, הרכב הצד של סולן פאנטרה, פיליפ אנסלמו). עם זאת כדאי לציין שעם צאתו נחת האלבום הישר במקום הראשון במצעד
מכירות האלבומים באמריקה.



1996 - The Great Southern Trendkill
מעט להקות מצליחות לשקם את עצמן לאחר נפילה כפי שעשו פאנטרה. והם עשו זאת בגדול. לאחר הפסקה קצרה בה הצליח איכשהו הסולן להגמל מהמחט, תקופה בה לכלכה התקשורת (הבריטית, בעיקר) על פאנטרה מכל כיוון אפשרי, הם חוזרים, עצבניים פי שתיים, מוכנים לשבור את העולם על כל יושביו. The Great Southern Trendkill הוא עד היום פיסת המוזיקה הכבדה והזועמת ביותר שפאנטרה הוציאו לאוויר העולם אי פעם. מספיקה שמיעה של הכמה שניות הראשונות של אלבום זה על מנת להבין שחל שינוי לכיוון העצבני במוזיקה של הלהקה. האלבום פותח בריף שלמיטב שמיעתי מורכב מאקורד אחד בלבד, מלווה בצרחה מבהילה למדי למי ששומע פעם ראשונה את האלבום הזה ולא מצפה לדברים כאלה מפאנטרה, ולמעט מספר שירים שקטים, האלבום שומר על רמת עוצמה גבוהה מאד לכל אורכו. שירים כמו Suicide Note Part II, או שיר הנושא הפכו מאז צאת האלבום לעוד שירי המנון של קהילות מטאל ברחבי הארץ והעולם, ולמרות אופיו הקשה והלא קומוניקטיבי של האלבום, הוא זכה להצלחה מסחררת בקרב קהילות אלו. בנוסף לנושאי השירים הרגילים, המוחים בנושאים חברתיים שונים, ושירים אישיים יותר (למשל Suicide Note part I באלבום זה), פאנטרה מתרכזים באלבום זה בעיקר
בבעיית הטרנדים, כלומר הנטייה של העולם להגרר אחרי גל מסוים או אופנה מסוימת, ולעצב מחדש את אישיותם (לשפוך על כך מחדש את כיסם) כל כמה חודשים. מכאן שם האלבום, ושיר הנושא. למעשה, לפי דעתי, The Great Southern Trendkill הוא אלבום אשר מהווה כולו ביקורת על ריקבון החברה האמריקאית, נושא שמובע בצורה מסוימת בכל שיר ושיר באלבום, והוא עושה זאת בצורה הרבה יותר ברורה, הרבה יותר חזקה, ובזעם רב הרבה יותר מאשר אלבומיהם הקודמים. לגבי הצדדים הטכניים באלבום זה, ניתן בהחלט לקבוע כי הוא מהווה שינוי לא קטן ביצירה של פאנטרה. הסולואים אמנם טובים אך משונים, יחסית לסולואים הקלאסיים בעבר. הריפים מורכבים פחות מארדקור, יותר מפריטות ארוכות בשירים מסוימים (Thirteen Steps To Nowhere, The Underground in America), קטעי מהירות בלתי פוסקת וריפים שמכעט ולא נשמעים (האינטרו בשיר הראשון, או הבית ב- Suicide Note part II), אך תמיד משילוב של אלמנטים אלו ביחד עם האלמנטים ההארדקוריים המקוריים. בתופים נעשה שימוש נרחב
יותר (לא הרבה, רק קצת) בתופי הטום, יותר עבודת בס-כפול, ובכלליות אינטנסיביות רבה יותר בכל מקצבי התופים, ולא רק במעברים והדגשות בודדות כמו בעבר. השירה כבר שונה
מאד. הגיוון בקולו של פיליפ פחת משמעותית, ולמעשה גם שירתו השקטה נשמעת כמו שירתו הצורחת בדיסק זה. שתיהן באותו קול נמוך ורווי שנות עישון, סמים ומה לא.
השירה אמנם כבדה יותר מבעבר, אך לא בצורה חיובית. עם זאת, מדובר באלבום שלמרות מספר שירים בעייתיים ושירה פחותה באיכותה (אך עדיין טובה), מהווה אבן דרך חשובה נוספת בעולם המטאל.



Official Live: 101 Proof - 1997
אלבומי הופעה תמיד היו עניין שנוי במחלוקת, לטעמי. שהרי הסיבה בכלל לקיומן של הופעות היא לקבל את ביצועיה החיים של הלהקה, לראות אותם מופיעים בשביל הקהל,
לשמוע את המוזיקה כפי שהיא נוצרת על ידי הלהקה לבדה, ללא הפקה, עריכה, מיקסים, ושאר ירקות. זהו בדיוק מה שמבדיל הופעה מהקלטה, על כן תמיד התקשיתי להבין מה הטעם בשמיעת הקלטה של הופעה. נכון, אני מקבל רושם מסוים מזווית שונה על כישורי הלהקה, אבל אם איני באמת נמצא שם, מה אני צריך את זה? הרי את השירים אני כבר כנראה מכיר. ומילא כאשר האלבום הוא באמת אלבום המשקף הופעה שלמה, כפי שבוצעה, אך אלבום זה הוא ערבוביה של שירים מסיבוב הופעות שלם. עם זאת, מודע אני לעובדה שקיימת הנאה מסוימת מהקשבה לאלבומי הופעה, עד כמה שהעיקרון בזוי. שהרי האלבומים מהווים גם מעין אוסף של שירי הלהקה, בביצועים קצת שונים, אך בדרך כלל טובים, מכיוון שאם לא היו טובים לא היו נבחרים לאלבום זה. האלבום משקף מבחר נאה של שירי פאנטרה בביצועים שכנראה באמת נבחרו בקפידה, מכיוון
שבעוד שברוב ההופעות של פאנטרה שראיתי על גבי פורמט וידאו, פיליפ בקושי היה מסוגל לשיר, באלבום זה הוא שר ברור, גם אם לא בדיוק מקסימלי. כמו כן נחמד למדי לשמוע את האינטראקציה של פאנטרה עם הקהל. ואפילו מהאלבום היבש למדי Far Beyond Driven נבחרו רק השירים הכי פחות גרועים. ההפקה היא נהדרת, עם שילובים מוצלחים וקולעים של קולות הקהל במקומות הנכונים, ואפילו די משעשע גם לשמוע את נאומיו האוויליים של הסולן בין השירים. כמו כן מצורפים לדיסק שני שירי אולפן חדשים, Where You Come From הבינוני ו- I Can't Hide המעולה בעל הצליל הישן משהו (הריפים מזכירים קצת את ג'ודאס פריסט ושות'). לסיכום, יחסית לאלבום הופעה, זהו אלבום מוצלח למדי, ובהחלט קנייה בטוחה לאוהבי פאנטרה.



2000 - Reinventing The Steel
לשמע אלבום זה, האלבום האחרון של פאנטרה, טוענים אנשים רבים כי אולי טוב שפאנטרה פורשים עכשיו, לפני שיוציאו אלבום רע באמת. אני אישית איני מסכים עם דעה זו כלל, הן מכיוון שפאנטרה כבר ידעו עליות ומורדות באיכות המוזיקה שלהם ותמיד התאוששו מיד לאחר מכן, והן מכיוון שלמרות שאלבום זה מכיל כמות בלתי מבוטלת של שירים לא מוצלחים כלל (בלשון המעטה), הוא מכיל גם כמות לא קטנה של פנינות פאנטרה אופייניות ונהדרות. מבחינת אופיו מהווה האלבום חזרה מסוימת להתחלה, בגלל שהוא כבר לא כועס כל כך כמו קודמיו, אלא יותר בכיוון השמח של Cowboys From Hell. כבד מאד, כן, אבל לא ממש כועס. ומבחינה מסוימת נחמד למדי שככה פאנטרה מסיימים את חיי הלהקה, רק שהיה יותר טוב אם האלבום היה משתווה באיכותו לאותה רוח התחלתית אליה הם חוזרים. באלבום זה ניתן לשמוע מספר פנינות שוברות כגון Death Rattle או Yesterday Don't Mean Shit הקצביים, מהירים ומדהימים. פנינות כאלה הן למעשה אלה שעושות את האלבוםף שכן שירים בו שאינם ממש שווים הם ממש לא שווים, וזוהי בעייתו העיקרית. כי שירים כמו Hellbound או It Makes The Disappear מכילים אינספור רעיונות נכונים ומעניינים, אבל בתוצאה הסופית הם יוצאים משמימים ורחוקים מדי מהצליל שעושה את פאנטרה מיוחדים. מבחינה טכנית, צורת הנגינה, השירה, וכד': הריפים חזרו להיות פשוטים ומגניבים ברובם, פחות סיבוכים, יותר טמפו. השירה נשארה
זהה כמעט לחלוטין לזו שב- The Great Southern Trendkill, וסולואי הגיטרה הם פשוט נהדרים. לסיכום, האלבום, למרות מגרעותיו, הוא חובה, מכיוון שהשירים הטובים בו נכנסים ללא שום בעיה למקום גבוה ביותר בדירוג השירים הטובים ביותר של הלהקה.

(יונתן)


האתר הרשמי