08/11/2017
קעקוע מרפא - על פרויקט ה Healing Ink בישראל
כתב וצילם: יאיר אבלסון

ניקי נורברג, אחד המקעקעים הגדולים באירופה, לא היסס לרגע כשהציעו לו להגיע לארץ לקעקע נפגעי פעולות איבה. יחד עם מקעקעים נוספים הוא היה פה כחלק מפרוייקט Healing Ink. על רקע הזמזום של מכונות הקעקועים והשקיעה התל אביבית הם דיברו איתי על חלקם בפרוייקט.מאז תחילת עידן המטאל, נקשרו הקעקועים עם הסגנון האגרסיבי ביותר שקיים במוסיקה. בין אם זה בגלל הדימוי הדמוני של המוסיקה או החתרנות והמרדנות שמשתלבים עם חלק מדמויות הקעקועים הראשונות ובין אם זה בגלל העבודה ששניהם נחשבו תחומי עניין לאנשים בשולי החברה – מלחים, פושעים ואנשים מפוקפקים באופן כללי. עם זאת יכולתם התרפיוטי של הקעקועים, מצב ה"זן" שאליו מגיעים המקעקע והמקועקע בזמן התהליך יכולים להוות חלק מתהליך הבראה וזה בדיוק מה שמוביל את האנשים שהרימו את הפרוייקט ההתנדבותי Healing Ink, בו מקעקעים מרחבי העולם מגיעים לארץ ומעניקים קעקועים בהתנדבות לנפגעי פעולות איבה.

גם השנה האירוע התרחש בארצנו, ביומיים אינטנסיביים, בשני מקומות שיש בהם משהו מציון פעולות האיבה – מוזיאון ישראל בירושלים ,שידעה פיגועים רבים מספור ואלפי נפגעים, והפאב "מייק'ס פלייס" בו התרחש פיגוע התאבדות באפריל 2003 אשר גבה את חייהם של שלושה בני אדם וגרם לפציעתם של 50 נוספים. ביקרתי באירוע ב"מייק'ס פלייס" ודיברתי עם האנשים שמאחורי האירוע, עם אלו שתרמו מזמנם וכשרונם כדי לעזור לנפגעים לעשות צעד נוסף בהחלמה ועם האנשים החשובים ביותר באירוע הזה – המקועקעים עצמם.

Russ Abbott הוא אחד המקעקעים שהגיעו לאירוע. הוא מקעקע כבר 20 שנה ומתמחה בסגנון אילוסטרציה וראליזם, ובמקביל מלמד ברחבי העולם את האמנות העתיקה. כששאלתי אותו איך הגיב להצעה להגיע לכאן, הוא ענה "אני מטייל בעולם כבר תקופה לא קצרה, אבל עוד לא יצא לי להגיע לישראל. כשהציעו לי, חשבתי שזה יכול להיות מאוד מעניין. בדרך לכאן דיברנו בינינו, המקעקעים, וחשבנו על איך ישראל תיראה. הגענו למסקנה שכנראה נראה לא מעט גמלים מסתובבים בין שבילי עפר ובתים ישנים, אבל כשהגענו לכאן הבנו עד כמה טעינו. הסיבה השניה שהסכמתי לבוא (בהתנדבות, י.א.) היא המטרה – זה משהו מאוד חשוב בעיניי, לעזור לאנשים להתגבר על טראומה כל כך קשה."

"יש שני אספקטים עיקריים לפרוייקט הזה, מנקודת המבט שלנו" מספר לי Rick Matros, אחד מהאנשים שמאחורי הפרוייקט. "הראשון והחשוב מכל הוא העובדה שאנחנו עוזרים בתהליך החלמה של נפגעי פעולות טרור, והדרך שאנחנו מוצאים לנכון לעשות את זה היא הקעקועים. זה עוזר 'לרפא' את הגוף ויותר מכך, את הנפש. האספקט השני הוא הייחצון של ישראל לעולם. זו גם הסיבה שאנחנו מביאים כל שנה אמנים אחרים ולא כל פעם את אותם אמנים, למרות שיש כמה שביקשו לחזור. אנשים ניזונים מהחדשות שהם שומעים ומכל מיני מיסקונספציות שהם שמעו על ישראל מאנשים שונים וכך בונים איזושהי תפיסה על איך שישראל נראית. זה גורם לכך שישראל נתפסת בעיני רבים באופן שונה לחלוטין מאיך שהיא באמת, ואנחנו רוצים לשנות את התפיסה הזו. החבר'ה האלה שנמצאים כאן מגלים ישראל תוססת, חיה, מודרנית, בועטת ומדהימה – והם מצייצים על זה, מעלים תמונות לאינסטגרם, מעלים פוסטים בפייסבוק שלהם. יש להם כמות עצומה של עוקבים, וכשהם מעלים תמונה שלהם בפאב בתל אביב, הרבה אנשים רואים אותה". שאלתי את ריק למה הם עושים את האירוע בישראל הוא ענה בפשטות תהומית – "כי אנחנו יהודים! זו המדינה שלנו, בין אם אנחנו גרים בה או לא. אנחנו רואים את הצורה שבה מסתכלים עליה וזה כואב לנו, ואנחנו רוצים לעזור לשנות בזה שאנחנו משווים קצת את שדה המשחק ומספקים לאנשים מידע שהם לא היו יכולים להשיג אחרת, דרך התקשורת המקומית." דבריו של ריק מהדהדים בזמן שאני רואה שמבצבץ לו, בין יתר הקעקועים שהוא נושא, קעקוע של מנורת 7 קנים על יד אחת וקעקוע של דגל ישראל על הזרוע השניה שלו.

Niki Norberg הוא היחיד מבין המקעקעים שהגיעו (השנה) ממדינה שאינה ארה"ב – הוא שוודי ולכן (ואולי למרות זאת?) השיח איתו זרם וקלח ונסב לא רק על הקעקועים, אלא גם המצב הגיאו-פוליטי בשוודיה בפרט ובאירופה בכלל אל מול המצב בישראל. "אני מטייל בכל העולם" מספר ניקי בין נקודה לקו שהוא מעביר, "אבל אני תמיד בודק אם המקום שאני מתכנן להגיע אליו בטוח עבורי. אם הוא לא בטוח אני פשוט לא מגיע לשם. היו לי חששות לגבי ישראל, אבל החששות נבעו מדברים ששמעתי מחבר ששמע מחבר שלו וזה הופך אותו למומחה גדול לענייני ישראל. כשהגעתי לכאן הבנתי שהכל שטויות – למעשה אני מרגיש פה הרבה יותר בטוח מאשר במקומות מסויימים באירופה, כולל שבדיה." שאלתי מה הוא חושב על ישראל ותשובתו קצת הפתיעה אותי – "ממש כמו ריו פה! מזג האוויר מדהים, חוף הים יפהפה, הבנות יפות, יש בירה... מה עוד אפשר לבקש? אני אוהב לפגוש אנשים בכל מקום שאליו אני מגיע, רק ככה באמת אפשר לחוות מקום ולהכיר אותו באמת. אני נמצא חודש וחצי כל שנה בברזיל כבר כמה שנים ואני כבר מרגיש שם די בטוח, אבל פה זה משהו אחר. באמת, רמת הבטחון שמרגישים פה לעומת התיאור בחדשות כל הזמן על כמה שמסוכן פה מתגמדת רק מול היופי של המקום הזה."

Jesse Smith מקעקע כבר מעל 20 שנים ויחד עם מייגן הופיע על מסך הטלוויזיה של כל חובב קעקועים בתחרות הריאליטי Ink Master, בשתי עונות (השניה והחמישית) והוא ידוע בעיקר בעבודות הCartoon הצבעוניות והמשוגעות שלו. ג'ס מקמץ במילים אבל מסכים עם העובדה שהביקור בארץ שינה את התפיסה שלו על איך שישראל נראית. כששמע על מטרת האירוע הוא הסכים מיד כי מבחינתו "זו מצווה להגיע למקום שבו הוא יכול לעזור ולעשות טוב למישהו, בעיקר לאנשים שנפגעו על לא עוול בכפם."
חיים עתיק הוא אחד האנשים שמתקעקעים באירוע הזה. הוא נפגע במלחמת לבנון השניה בזמן שחילץ חבר לצוות וטיל פגע בקרבתם, תוך כדי החילוץ. חיים נפגע מהטיל ורסיסים פגעו בכל חלקי גופו. באירוע הוא קועקע על ידי ניקי נורברג ולעת חשיכה, עם סיום האירוע, הוא חשף את קעקוע האביר שהוענק לו.

Magen Jean Morris היא עמיתתו של ג'ס סמית' לInk Master (עונה 7) ויש לה קשר מיוחד לישראל. מייגן שוחחה איתי גם על הקשר הזה ; "אמא שלי יהודיה אבל לא גדלתי בבית שבו לדת יש משמעות מיוחדת. בית הכנסת הקרוב ביותר היה מרחק שעתיים נסיעה והלכנו אולי פעם בכמה זמן לחג אבל הייתי רחוקה מהדת. רק כשגדלתי הבנתי שהדברים שהיהדות מביאה מעבר לדת – המוסר שמטיף לקבלת האחר, כבוד לאשה, הכלה ואהבה הדדית ופתאום נפל לי שבנאדם, יהדות זה קול! להגיע לפה היתה הזדמנות בשבילי לראות את ישראל, לחוות אותה דרך העיניים שלי ולא דרך החדשות. הסתובבנו לא מעט, היינו בירושלים ולקחו אותנו לאיזשהו קיר נורא ישן (הכולת המערבי, י.א.) וזה היה שונה. חשבתי שבגלל שאתם בין ארצות ערב, תהיו גם כמו מצרים וכו', אבל אני רואה שזה הפוך, ממש מפותח פה ומערבי, בדיוק כמו בארה"ב. כשהציעו לי להגיע לא היה פחד או משהו, פשוט חוסר ודאות. היתה אינטריגה. בדרך לפה עלו בי מחשבות כגון 'האם אני אקעקע פלסטיני? או יהודי? או מה?' כי הרי יש נפגעים משני הצדדים, אבל אז הבנתי שזה ממש לא משנה לי כי הם קודם כל בני אדם ואם אני יכולה לעזור להם, אז לא אכפת לי מי הם ומה הם."

אם כבר מדברים על הקשר בין מטאל לקעקועים אחד מהמקעקעים שהוא אגדה מהלכת הוא הקשר החזק ביותר – הרי הוא Bob Tyrrell. כשאמרתי לבוב שמטאליסט הוא מגזין מטאל, עלה חיוך על פניו. "מטאל וקעקועים תמיד הלכו ביחד, הרי גם לי היו להקות מטאל" הוא מספר. "ברגע שהציעו לי להגיע למטרה הזו קפצתי על זה, זו מטרה נהדרת ואני בהחלט מאמין ביכולת של הקעקועים לעזור בהחלמה מבחינה מנטלית. אני מקווה שהחברה שלנו תלמד להכיל יותר את הקעקועים של אנשים. אנחנו לא שונים, כי בסופו של יום כשאני אהיה בן 80, אני אהיה בדיוק כמו הזקן בן ה-80 שלידי אבל אצלו יהיה עור מקומט ואצלי יהיו עור מקומט עם קעקועים מגניבים עליו."

המארגנים של האירוע הזה לא מחפשים תודות. הם עושים הכל בהתנדבות כשלעיניהם שתי מטרות שכל אחת מהן ראויה כשלעצמה – עזרה בהחלמה הנפשית של נפגעי פעולות איבה ומלחמות, ושיפור הנראות של ישראל בעיני העולם. אם לשפוט משיחות שלי עם כל הנוכחים באירוע, החל בחבריהם של המקועקעים וכלה במקעקעים עצמם המטרות הושגו מעל ומעבר.


לקריאה נוספת על הפרוייקט והרשמה לשנה הבאה