24/06/2007
טור אישי: על בלאק מטאל ונאציונל סוציאליזם
מאת: טל זכאי

בעקבות התרחישים האחרונים המספרים על מעלליו של Hoest (Taake) וצלב הקרס שבחר להציג לראווה על גופו השדוף במהלך אחת מהופעותיו, רציתי לדון בעניין הקשר בין הבלאק מטאל לבין הנאציזם. רובנו הגדול כבר ודאי התנסה בויכוחים על הנושא השנוי במחלוקת של הבלאק מטאל הנאציונאל סוציאליסטי המוצהר, וודאי כבר חש בחוזקה כלפי צד זה או אחר של ספקטרום הדעות. אי לכך, לא יכולתי למצוא במה טובה יותר מזו לדיון, שכן אני סבורה שלא אפול כאן על אזניים ערלות.

ואיזו דרך טובה יותר להתחיל מאשר לבחון את שורשיו של הבלאק מטאל על מנת להבין לאן התפתח ומדוע. אם נדלג על ההקדמה הברורה על תחילתו של הבלאק מטאל של שנות ה80', על כל הפרובוקציה ותדמית הרשע שבו, כדוגמת להקות כמוVenom וMerciful Fate, ונתעסק יותר בהתהוות הז'אנר וביסוס יסודותיו, נשים לב כי הרעיונות עליהם מושתת הסגנון הם אנטי-דת, אנטי-קונפורמיות וחברה (עמה כמובן גם תרבות) מודרנית. ולאן נשאר לברוח כאשר התרבות המודרנית לא מוצאת חן בעינינו? להסטוריה, לטבע, ולפעמים גם לתורת הנסתר. ואכן, ימיו הראשונים של הבלאק מטאל הביאו עמם שירים בנימה גראנדיוזית של הלל ושבח ויראת כבוד לכל הקשור בטבע, בהירואיות של תרבויות שונות, ובחורבות העבר המאובקות. וכך נולד לו הסגנון שהיום שגור בפי רבים כבלאק מטאל.

לקח הסטורי חשוב הוא כי רעיונות כדרכם של רעיונות מתעוותים ואובדים בדרך. ובעוד שחזינו במלאכתם של Emperor, Mayhem, Darkthrone, Burzum וImmortal בתחילת שנות ה90', שאכן הביאו אספקטים אלה לידי יישום תחת האופי המחתרתי שפקד את הסגנון בזמנו, ראינו גם איך דרך זו מאבדת מכוחה ההתחלתי, ועם ההתפתחות, ההתחקות והמודרניזציה- דהה גם הרעיון.

כאשר מצא עצמו הבלאק מטאל הישן שבע אמות מתחת לאדמה, החלו לנבוט מקברו ניצני הפוליטיקה המכוערת. איך זה בעצם קרה? עם חלוף הדורות, באה האמנזיה, שבני החברה האנושית נוטים ללקות בה לעתים כה תכופות, ואיתה כמובן צצו בני אנוש צעירים שלא ידעו את היטלר ולא ידעו את פנריז ולא את דד. וכחברה, כמו בכל חברה, חיפשו גם הם לעצמם דרך, סמלים והשקפות אותם יוכלו לאמץ אל חיקם. מתוך צורך זה ומתוך תחושת ביטחון מלאה בכך שהם כבר הבינו את דרכיו של הבלאק מטאל, אימצו לעצמם דרכי חשיבה שונות ומשונות.

זה כמובן אינו חדש שהמציאות האירופאית היא אינה המציאות בה אנו חיים, ולכן קשה ואף לא אפשרי להבין את דרך החשיבה של מי שגדל וחונך בסביבה ובחברה שונה לחלוטין משלנו. אך דבר אחד ברור, באירופה אין "אקשן" כמו אצלנו. ובהיעדר שפיכות דמים, קונספט המלחמה והמוות תופס הילה של רומנטיסיזם. ודאי שאם נסתכל על זה מהצד כישראלים, יראה לנו מגוחך כל הסיפור של כמה חבר'ה אירופאים ששרים על קרבות ומוות הירואי, שכן אם נזרוק בלאקר סקנדינבי עם M16 ביד ברצועת עזה, סביר להניח שכעבור 10 דקות נמצא אותו באיזו תעלת ביוב עם אותו M16 תקוע במקום אינטימי במיוחד.

משעשע, כן. אך אני חושבת שעדיף להם כך. יותר טוב לחיות בסרט של מלחמה והירואיות במקום שהסרט הזה יהיה חלק מהמציאות, שהיא שכל ילד בגיל 18 כבר יודע טוב מאוד כיצד לירות על מנת להרוג. מצד שני, אם אותם סרטים כבר גובלים במיסקונספציה הרסנית של המציאות, הייתי חושבת פעמיים.
ובכל זאת, מכורח המציאות אנחנו פה והם שם. אהבתם לרעיונות המלחמה, התעסקותם בהסטוריה ותחושת המגלומניה שבואו ונודה, תמיד אפפה את סגנון הבלאק מטאל, הם אלו שהביאו את מקצתם של אותם מוזיקאים להחזיק בדעות קיצוניות, ואף לעתים להביען מפורשות במוזיקה שלהם.

אז אוקיי, הבנו והפנמנו את המניעים שהביאו לתופעה. כעת יש לדון באיך לאכול את זה. יש הגורסים כי- טוב, המוטיב העיקרי של הבלאק מטאל זוהי שנאה, ומי שלא יכול לסבול מנה קטלנית של שנאה, שלא יחשוב אפילו להתקרב לז'אנר המוזיקלי הזה בכלל. ומעבר לזה, גם אנחנו לא ממש חובבי דתות, לא הנוצרים האלה וגם לא המוסלמים, והיהודים גם הם לא משהו בכלל. והבחור הזה, אלוהים? אנחנו לא לא רואים אותו ממטר.

זו גישה אחת, שיש בה מן האמת ולא אשקר אם אומר שזו דעתי באופן חלקי, אך גם יש בה בעייתיות. הבעייתיות כאן נוצרת כאשר כוונת המשורר בטרמינולוגיה "יהודים" היא לא המקבילה הקונספטואלית של "הכנס-כאן-שם-של-דת". הבעייתיות היא כאשר נעשית ההקבלה הלא אינטלקטואלית במיוחד (אך המוכרת היטב) של יהדות ל"גזע". ובדיוק כאן נכנסת הדעה השניה, הגורסת כי מתוקף היותנו יהודים (במובן הטכני\ תורשתי של המילה) השמיעה של מוזיקה שקוראת להשמדתנו (או המספרת על נחיתותנו האינטלקטואלית או הפיזית או על הזקתנו למתווה האנושי הנפלא של העולם – מחק את המיותר) היא אבסורדית בעליל. ואי אפשר להתכחש לכך. מצד אחד, לא אגיד שזה לא מפריע לי כי זה כן, מצד שני לא אתחסד ואגיד שלא יוצא לאיזשהוא דיסק של Graveland למצוא דרכו אל אוזניי מפעם לפעם. אחרי הכל, מוזיקה היא בראש ובראשונה מוזיקה. איך שלא נסתכל על זה, המלודיות וההרמוניות הן חסרות דעה פוליטית, והריף של הגיטרה לא קורא לאף אחד לשרוף כנסייה באוסלו, וגם הדאבל באס אינו דוגל בקידום פיתוח הפצצה האיראנית.

מצד אחד, המוזיקה יכולה להעביר אווירה, תחושות ורגשות, שכל אחד מוזמן לפרש בדרכיו שלו. מצד שני, המוזיקה היא גם מדיה להעברה של דעות, וחלילה אם היא היתה מפסיקה להיות כזו (ובושה לאלו הקוראים להפרדה בין מוזיקה לבין דעות פוליטיות, דינם כדין פאשיסטים).

השאלה הנשאלת היא אינדיווידואלית- אילו דברים אני מוכן שיעברו לי ליד האוזן, ואילו לא. באופן אישי, אני לא אפסול על הסף מוזיקה שהרעיונות המועברים בה ורבאלית אינם תואמים את שלי, ועם זאת התחושות שהמוזיקה עצמה מעבירה והערך שהיא מקנה מעבר לליריקה ידברו אלי מאוד. כמובן שליריקה טובה היא פאטאלית להנאה האולטימטיבית מיצירה מוזיקלית, אבל לעיתים אפשר (במטאל במיוחד) לארגן התעלמות אלגנטית מהליריקה, להשען אחורה, ולהנות מהמוזיקה. מבחינה עקרונית, יש להקות בוטות במיוחד שלהן אין מקום בפלייליסט שלי. ומעבר לכך, אני תמיד אמנע מלקנות דיסקים ומרצ'נדייז התומכים בקיומן של להקות המעבירות תכנים גזעניים באשר הן, אבל זה כבר רק מתוך עקרון. וכמובן שבסופו של דבר, כל אחד מאיתנו יעשה ככל העולה על רוחו. ובאשר לתופעת גילויי הנאציזם? עזבו אתכם בחייכם, יש לנו בעיות הרבה יותר גדולות מאשר כמה סקנדינבים משועממים.

ולסיכום דבר, הבסיס הקיצוני של הבלאק מטאל הוליד בין היתר תופעות ודעות קיצוניות, שרובן מושפעות מטמטום ובורות אנושית והרצון התמידי להשתייך ולהרגיש יחודיים ומיוחדים ושעוד לא נברא האדם שהיה מוצלח כמותנו (ואם ישנן דעות המאששות את הרצונות הללו, אז למה לא לאמץ אותן). אך אם נשים לב, זוהי דרכו של המין האנושי שמשום מה אוהב לדבוק בדעות קיצוניות אלו ואחרות, שאינן התחילו וגם לא יגמרו במטאל, ולרוב מביא לתוצאות הרסניות, עם כל הצער שבדבר.