26/02/2013
מטאל בראשית - יותם Defiler אבני
כתב : יותם Defiler
שאלה קבועה שנעה בקרב מטאליסטים היא "ממה התחלתם?", מוותיקי הסצנה שהתחילו עם Kiss, Maiden ו Black Sabbath דרך דור הביניים שהכיר את הז'אנר דרך Slayer ו Death ועד הדור הצעיר יותר שהתחיל דווקא בדברים קלילים יותר כמו Linkin Park. בספיישל שבועי חדש – כתבי מטאליסט ומוזיקאים אורחים יתארחו ויספרו לנו את הביוגרפיה המטאלית שלהם: איך וממה הם התחילו לשמוע מטאל: השבוע, יותם דפיילר מתלונן שהגבילו אותו ל 10 שירים בלבד, ומפרט באיכות לגבי אחד מהם:
יותם Defiler – כתב מגזין מטאליסט
 Metallica – The Memory Remains
לומר שאני זוכר במעומעם את הרגע שבו התאהבתי בשיר הרוק הכבד הראשון שלי יהיה שקר. אני זוכר אותו במדויק. זה היה דקה לפני ארבע וחצי אחה"צ ב-17 לנובמבר 1997. עד אותה התקופה לא יכולתי לומר שאהבתי מוסיקה. כן, שמעתי את הפסקול של Mortal Kombat וקצת האזנתי ל-Prodigy או U2 או Reef (זוכרים אותם ?), אבל כן ידעתי מה אני שונא במוסיקה – וזה היה מוסיקת פופ, במיוחד כשהוא מגיע בצבעי ורוד בזוקה. הנציגות באותה העת של הז'אנר היו ה-Spice Girls – והם שחררו את הקליפ החמישי שלהם (גאדדד) שנקרא Who Do You Think You Are? כמה חודשים טובים לפני זה. אני, בתור נהרייני מיזנטרופ שישב שעות מול מסך הטלוויזיה ללא מעש גם מול קליפים של מוסיקה שהוא שונא, הייתי ממש מתרגז למראה הקליפ הזה, שנראה כמו מצעד גאווה אבל מהסיוטים של כל ילד, ויום אחד – באותו יום שני שאחר הצהריים שלו התחיל מרגיז – פתאום עלו Metallica על המסך, והפציצו לי השכל. נשארתי מרותק, גם בגלל השילוב האלגנטי של גיטרות כבדות, שירה כריזמטית, טקסט כועס, שלא לוקח שבויים, אבל אלגנטי ולא מטופש, והשילוב של מריאן פיית'פול במרכזו של השיר כגימיק שצוחק על עצמו בהיותו גימיק פשוט עורר בה המון תהודות. כן, זה לא בדיוק להתחיל עם Messiah של Hellhammer, אבל בתור מישהו שלא גדל על ברכי ענקי הרוק בבית (לא שאבא לא אהב, אבל פשוט לא הייתה לנו מערכת, או אלבומים, או שום דבר) העוצמה של Metallica התפרצה לי לפרצוף. אני זוכר את עצמי בן קצת פחות מ-15 פשוט מתרגש משיר, וזה משהו שלא קרה לי מעולם. קליפים טובים תמיד היו, ושירים מגניבים ריצפו את MTV לכל אורך הדרך – אבל שיר שרציתי לעצור ולשמוע אותו, ופשוט לא היה לי איך – לא הכרתי את החוויה הזו.
ניגשתי באותו השבוע אחרי חסכון נוסף של כיסוח הדשא תמורת דמי כיס וקניתי את האלבום Reload. לא היה לי עדיין איך לשמוע אותו – אז פשוט הייתי שם את ה-CD במחשב עד שמישהו היה אומר לי לכבות (מה שלרוב קרה כבר ב-C-Part של Fuel). מצד שני, ההורים שלי ראו את המחויבות הפתאומית שלי למוסיקה והחליטו לכבוד יום ההולדת לפרגן לי במערכת סטריאו לחדר, בתנאי שאשמע את הרעש הזה באוזניות. וכך התאהבתי במטאל, מהדלת האחורית על גבול הגמלאות שלו.
Metallica - The Memory Remains
Manowar – Blood Of My Enemies
יסלחו לי Iron Maiden, שאליהם נחשפתי בקצרה לפני Manowar – אבל היה זה הקול של Eric Adams והטקסטים הבומבסטיים של מלחמות פנטזיה ושפיכות דמים שנדמתה לי כנקודת האמצע בין סרטי הטראש של קונאן הברברי מצד אחד – לבין משחק מבוכים ודרקונים שהתדרדר שהצליח איכשהו לסחוף עימו עדר מעריצות לבושות בביקיני פלדה – האופרה המטאלית של Manowar היא קוריוז פומפוזיוני מושלם ומעולה. Hail To England הושאל לי על ידי חברי נועם תומר משכבר הימים ושפוט נפלתי שדוד בפעם הראשונה מאז העוצמה של Metallica למלכותיות של Manowar. השיר הפותח, Blood Of My Enemies הוא פשוט הצלפה מטאלית קלאסית ומעולה שגם שונאי Manowar יהיו חייבים להניד ראשם ולומר "כן, טוב, זה שיר ממש ממש טוב."
Manowar – Blood Of My Enemies
Megadeth – Reckoning Day
דוד Dave הובא לי על ידי חבר ותיק אחר בשם שהם עשת, באותה תקופה שבה בעצם רק נחשפתי לעובדה ש-Metallica ו-Megadeth הן אויבות בלב ובנפש. בתור מעריץ Metallica בעצמי, והוא בתור מעריץ Megadeth – הוא כמעט וחש מיסיונריות מסוימת לחשוף אותי לצד האחר של המתרס. האמת שהוא הצליח ובגדול, אך בעוד Iron Maiden ו-Manowar חשפו אותי למטאל הקלאסי של ה-NWOBHM ונתנו בחזרה את הדגש לשירה הגבוהה, לריפים הפשוטים והקליטים ולפזמונאות המנצחת, Dave Mustain וחבריו הצליחו לדחוף אותי בחזרה למקום שבו השירה לא באמת משנה, היא יכולה להיות רוויית כוח וכריזמה גם כשהסולן / גיטריסט נשמע כמו צפרדע על הליום. את ההתחלה שלי עשיתי עם Youthanasia – שהוא אולי אלבום ה-Power Metal (לא צוחק איתכם) של Megadeth במקום אגדת ה-Thrash שהיא הייתה, ואולי הוא נטול כל מה שעשה את Megadeth מה שהם מלבד הסולואים המשוגעים של Marty – אבל עד היום הדינמיקה המנצחת של הקוורטט האמריקאי בהנהגת הג'ינג'י הכועס מסוגל להמיס אותי, ו-Reckoning Day הוא שיר הלל לכעס הזה.
Megadeth – Reckoning Day
 Pantera – Mouth For War
המגמה של אלבומים שקנו אותי מן הסתם תשים דגש על "שיר מס' 1" בכל אלבום – אבל לא בכדי הוא נבחר להיות השיר הפותח. במקרה של Pantera, Mouth For War הוא התקפה שלא ידעתי איך לעכל אותה. זו הייתה הפעם הראשונה בה החלפתי את האסכולה המוכרת של שירה ברורה ונקייה עם שירה גרונית וכעוסה, ובעוד Philip הוא הרע במיעוטו שזה מגיע ל"הסולן-מטאל שצועק ולא מבינים אותו" בקנה המידה של האימהות באשר הן – Anselmo הוא סולן המטאל מס' 1 של שנות ה-90 מבחינתי. הטקסטים היו הפוכים ממה שלמדתי להכיר מהמטאל הקלאסי, וגם קצת מה-Thrash האמריקאי. הם היו כל כך נוקבים וכל כך כעוסים שהם הרגישו לי לעתים את גבול הראפ מאשר את גבול המטאל, ומה שלימים למדתי לכנות "השפעות Hardcore" פשוט עטף אותי במוסיקליות מטאלית של הכרתי שלקחה מכל כך הרבה עולמות שלא זכיתי עוד להכיר, מהבלוז, ה-Punk, ה-Thrash ובתכלס גם לא מעט מה-Glam וערבבה את הכול במעטה אותו Hardcore שפשוט הרגשתי חלק מהלאום המטאלי ש-Philip נואם לליבו של כל אחד מחבריו, כשהוא מדבר על כל ששנאה לא יכולה אלא לחזקני, או שהנה אני על סוף עולם של ביטחון עצמי של אמת. בגיל 17 (שימו לב לפערים מאז Metallica) זה היה הדבר הכי טוב שקרה לי.
Pantera - Mouth For War
Sepultura – Refuse / Resist
זו לא הייתה הפעם הראשונה שנחשפתי ל-Sepultura הברזילאית. כבר זכיתי לראות את התוכן הברזילאי נשפך ב-MTV בתוכניות כמו Superrock מבלי לחשוד שאני הרבה אחרי השיא של הלהקה הזו, ש-Max כבר החליט להקים את Soulfly ושאין מקום לכעס הפוליטי שהיה ב-Chaos A.D. – אבל בטעות מתישהו נפלתי בתוכנית VH1 Rock Show של Tommy יקירינו ז"ל על קליפ המחאה האולטרא-פוליטי של Sepultura שפשוט שפך כמו דלי מלא זפת רותחת על התודעה שלי מה זה להיות להקת מטאל בברזיל, בעולם השלישי, ובעולם הזה בכלל. זה מתחיל בדפיקות ליבו של ציון, בנו של Max (אל תטעו, Zion זה פשוט Noiz בהפוך) מבדיקת האולטרא-סאונד לפני שנולד, וממשיך בחגיגת מטאל פרימיטיבית אל תוך העד-לא-ידע המרושעת הזו.
Sepultura – Refuse / Resist
Deicide – When Satan Rules His World
זה לא חכמה עכשיו לרצף את Slayer או את Testament שתיים מהלהקות האהובות עלי, על הרצף הזה, כי הן לא חידשו לי, רק נתנו לי עוד יותר (ובמקרה של Testament – הרבה יותר) ממה שכבר אהבתי, אבל Deicide העלו לי את הרף. מעולם לא באמת רציתי להגיע למקומות של "הקיצוני למען להיות קיצוני" או "מוסיקה אלימה רק לשם האלימות" אבל Deicide הכניסו למוסיקה שלהם כל כך הרבה רעל וכל כך הרבה רוע שזה פשוט נשמע לי כמו Slayer על טריפ של רשע טהור. זה היה כל כך מהיר, וכל כך כבד וכל כך רשע, ועם זאת היה לזה את ה-Hook הזה של ההתחלה, בה גיטרה נכנסת אחרי גיטרה והמוסיקה כולה משלימה את עצמה לריפים של דם וחילול קודש, שלא יכולתי להתנגד, זה היה שיר ה-Death Metal הראשון שלי על אמת – ובהחלט לא האחרון.
Deicide – When Satan Rules His World
 In Flames – Embody The Invisible
לא תמיד ראיתי את עצמי כסולן מטאל, ולמרות שמה ש-Chuck Billy עשה ב-Testament נתן לי איזשהו דרייב, זה לא היה לפני ששמעתי את In Flames ככה בחצי אוזן כדי להבין ששם אמצע את עצמי מבחינה מוסיקלית. אני לא יכול לומר ש-Andreas היה השפעה ישירה עלי כסולן, כי הוא לא, המוסיקה של In Flames הייתה נקודת שעטנז שנדמתה לי כמעט בלתי הגיונית – מצד אחד גיטרות מלודיות סנכרניות, מה שיכול היה יותר להתאים לפתיח של סדרת טלוויזיה אמריקאית, ומצד שני שירת נהמות מפחידה ומצמררת. לגראולים כבר התרגלתי מ-Deicide, Bolt Thrower ו-Salem – אבל היו אלה In Flames שפתחו לי את הראש שאפשר לערבב את הכול עם הכול – ולגרום לזה להשמע טוב.
In Flames – Embody The Invisible
Death – Scavengers Of Human Sorrow
את Death גיליתי בזכות חיים (חייש) הראל – מי שניהל וארגן וייסד ומיתג את אתר המטאל הישראלי הראשון שזכור לי שתפקד כמו שרציתי, "ברזליקה" – ובכנות, Death הייתה עבור ה-Death Metal מה שאלבומיה הראשונים של Metallica היו עבור המטאל בכלליות. שמעתי את יוחאי דוידוף אומר פעם על Death שזה כמו מה שהיה קורה אם להקת Thrash Metal כבדה עם גראולים הייתה מתחילה להלחין כמו מלחינים קלאסיים – וזהו ניסוח מעולה שאני מאמץ עד היום. Chuck Schulinder לא היה סתם מלחין מטאל, מוסיקת המטאל הייתה הכלי שלו – אבל הלחנים שלו מבחינתי היו, רפטטיביים חלקם כמה שהיו, שייכים לאסכולה של מלחינים מודרנים בסטנדרט אחר – וחבל לי שרק בזכות שהמוסיקה קיבלה את עוצמת הרוקנרול שלה לא מעט בזכות שירת הנהמות של Chuck שהיא תחסך לדורות מפני אוזניים של אוכלוסיות שלמות שלא מסוגלות לצלוח את הצרחות כדי לשמוע את היופי, את הכאב ואת הצער שבמוסיקה הזו.
Death – Scavengers Of Human Sorrow
 Blind Guardian – Mirror Mirror
כיום Blind Guardian היא אחת הלהקות האהובות עלי בכלל (לא, אני לא סובל את מה שיצא מאז 2002), אבל Mirror Mirror אצלי בחזקת מאוס. אך כשהאזנתי לו בפעם הראשונה בפומבי (את השיר הכרתי כבר שנה וחצי בערך, אם כי כמעט שום דבר מהלהקה) בתקלוט של ניר שילוני בשנת 2000 בפסטיבל "ירושלים בוערת" בין להקת Black Metal אחת לאחרת – וראיתי חברים כמו תומר מוסמן או אוהד דור משתוללים ללא רחם למרות שרק הרגע הם רקדו פוגו לצלילי Limbonic Art – הבנתי שיש משהו כה מיוחד ב-Blind Guardian שאפילו המטאליסטים הקשוחים ביותר לא יכולים להכנע אליו. מבחינתי Blind Guardian איננה סוד ה-Power Metal השמור שלי, להפך – אני מתגאה בה בריש גלי ומוצא אותה מרתקת ומעולה, וככל שאני נובר בתחילת הקריירה שלה, בה היא גבלה ב-Speed Metal גרמני מצוין – ככה אני נהנה יותר.
Blind Guardian – Mirror Mirror
Iced Earth – A Question Of Heaven
אני רוצה לחתום את הרשימה הזו עם אחד מהשירים המרגשים ביותר בעולם מבחינתי. Iced Earth שווקו לי על ידי חברי איגור גלביץ' כלהקה "שמשלבת בין המלודיה של Iron Maiden לעוצמה של Metallica" – וכל זה טוב ונכון – אבל שכחנו להוסיף את האלמנט החשוב ביותר, קולו המצמרר של Matthew Barlow אשר ניפץ לי את הבטן. למרות שרוב מאזיני Iced Earth מוצאים באלבומם מ-1996, The Dark Saga מאין "נקודת מפנה לפני שהם התקלקלו" – אני מוצא יצירת מופת, סיפור שיכל להיכתב רק על ידי דפי הקומיקס, ויכול היה להעלות על צלילים רק לצלילי מוסיקת מטאל. השיר הסוגר הוא בלדה קורעת לב, ובמידה ואני באמת במודה, היא יכולה להזיל לי דמעות. הצער והיאוש וחוסר האונים שעולים כמו עשן אל גן עדן אחרי מסע מפרך וקטלני שארך אלבום שלם ומרתק, שהיה שווה כל רגע וכל שיר (ועם פילר אחד בלבד לדעתי, מקסימום שניים) – נפתח למקהלה בוכייה של מלאכים, ובנעימה זו גם נסיים את הכתבה המטורללת ששרכתי בפניכם. מגיע לכם.
Iced Earth – A Question Of Heaven
|
