תפריט ראשי
ראשי: ראיונות | כתבות | חדשות
סקירות: אלבומים | DVD | הופעות
סצינה: אירועים | תמונות | פורומים
שונות: עדכונים | סרטים | וידאו
אודות: המגזין | צוות האתר
פרסום: אירוע \ באנר | חדשות
Copacabana
Scorpions
Feed Us Go English Visit Our Facebook Page Visit Our MySpace Profile
:: Articles ::

24/04/2013
"דפיילר" חופר - למה אין Heavy Metal ישראלי ?
מאת : יותם Defiler

הישר מן האוב של הפינות האבודות במטאליסט, יותם "דפיילר" אבני חוזר! הוא לא ממש הלך לשום מקום אבל ותיקי הקוראים ודאי זוכרים את פינתו "דפיילר" חופר שכיכבה באתר לפני כמה שנים. אז לאחר כמה שנות שתיקה(לא באמת) יותם חוזר לדבר על נושאים הקרובים לליבו וללבכם כשהפעם מדובר בחיה הנדירה הנקראת Heavy Metal ישראלי.

אז למה בעצם למה אין Heavy Metal ישראלי ?

התשובה היא ככה.

הנה, זו הייתה כתבה קצרה במיוחד, לא ?
בסופו של דבר, זו שאלה פשוטה מאד. למה אין משהו מסוים במקום מסוים, או מדוע הוא מעולם לא היה. וכמו לכל שאלה שאפשר לענות עליה בקצרה, אפשר גם להאריך. אבל לאלה שלא אוהבים לקרוא באריכות, הנה הגרסה המקוצרת, אך לא המעליבה של התשובה.

אין Heavy Metal ישראלי כי במדינת ישראל תרבות ה-Heavy Metal מעולם לא צמחה. בעקבות תנודות אופנתיות מהירות יחסית בעולם הרוקנרול – אשר יצרה באותו העשור להקות כמו The Animals, The Monkeys, The Doors, The Rolling Stones, Black Sabbath ובסופו של יום גם את תחילת דרכה של Judas Priest – אנחנו בשנות השישים עשינו הרבה מאד מאותו הדבר, "הצ'רצ'ילים", "החלונות הגבוהים", ותחילת הקריירות של אריק איינשטיין ושלום חנוך, אבל מה לעשות – בתור מדינה מוניציפאלית – לא הספקנו הרבה, ותמיד באיחור – ועד שכל העולם שתה Heavy Metal חופשי בתרבות השוליים שלו, אחרי שכבר הספיק לרוות מה-Punk, אנחנו עדיין חשבנו ש-'בנזין' או 'תסלם' זה רוק פרוע שיש לצנזרו.

ועכשיו הגיע הזמן להתחבט בשאלה "אבל איך זה שיש Death Metal ישראלי, או Black Metal ישראלי, ואפילו Thrash Metal או Progressive Metal – אבל אין Heavy Metal ישראלי ?"
זה כבר לאנשים שמבינים את המטאל כמו שצריך. הרי – משום מה כשישראל מייצרת ומייצאת להקת מטאל לחו"ל, היא לרוב תייצר משהו שעומד לפחות בקנה מידה שווה עם הטובות בתחום. יש כל כך הרבה להקות נוראיות ב-Thrash Metal העולמי שמעולם לא היו שוות האזנה, אבל בישראל – לפחות מחציתן הן ברמה עולמית. איך זה שדווקא להקות ה-Progressive שלנו נותנות פייט כל כך טוב לז'אנר ה-Prog-Metal העולמי, ואפילו להקות ה-Black Metal המועטות שיש לנו מצליחות לצלוח את השכבה המאד-קשה של יצירת מוסיקת מטאל אוטנטית ואיכותית.

התשובה היא בעיקר שאנחנו מתעוררים, כרגיל, מאוחר מדי.
תחשבו על זה רגע. הרי אף להקת מטאל ישראלית לא נהנתה מלהיות פופולארית בשיא הפופולאריות העולמית של המטאל – כלומר שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90. היחידה שהספיקה לעשות סוג של דריסת רגל הייתה Salem וגם זה היה לקליפ בודד ב-MTV ולדיון בכנסת, לא בדיוק סיבוב הופעות עולמי כמו של Rage Against The Machine או אפילו של My Dying Bride. עד היום, חוד החנית המוסיקלי שלנו במטאל (אבל בתכלס, גם ב-Punk ודי באופן כללי בכל ז'אנר רוק השוליים הלועזי) – להקות לדוגמת Orphaned Land או Betzefer, למרות הוותק המרהיב שלהם והקריאה המוסיקלית האוטנטית, מקבלות רק את היחס הפריפריאלי ההוא (שלהקות ממדינות פריפריאליות אחרות – כמו יפן, אוסטרליה ומדינות דרום אמריקאיות לא מקבלים) והשאלה היא איך זה קורה, והאם הכל קשור לעובדה שמעולם לא הייתה בעצם Scorpions ישראלית ?

אז כאמור, התעוררנו מאוחר. עד שהרוק הכבד היה בשיאו – נערים רק למדו להכיר אותו דרך תקליטים שספק הגיעו ספק הוברחו באיסור כי העטיפות שלהן היו קיצוניות מדי – ועד שאותם הנערים גילו שיש להם בעצם את היכולת לבוא ולנגן מוסיקה כזו, שלא לדבר על למצוא את הנגנים האחרים שאוהבים את אותם התקליטים ורוצים לנגן ביחד מוסיקה כזו (לפני עידן האינטרנט והטלפון הסלולארי ! תחשבו מה זה לעבור מדי שבוע בחנות התקליטים וכלי הנגינה ולשאול אם מישהו התעניין בנוגע לפתק שהשארתם שם שאתם מחפשים מתופף ללהקת רוק עם מספר הטלפון של הבית כי זה כל מה שהיה !)

כאשר סוף כל סוף קמו להקות שרצו לנגן מה שהנפיקו Iron Maiden ו-Accept בשנות ה-80 בארצנו, זה היה כבר ב-88'. כן – מן הסתם היו להקות גאראג' שהופיעו מדי פעם – מכיוון שכל האינטראקציה הייתה מבוססת על מערך אנאלוגי (כלומר – לדבר עם אנשים, ולא עם המשיבון שלהם או עם המחשב שלהם) – אני מניח שאפשר לדמיין עולם רוק כבד אינטימי יותר, אבל עד שהוא זכה להתפתח – לאף אחד ב-MTV או שאר ערוצי המדיה שהזרימו את תכני הרוק הכבד לא היה כל כך אכפת ממה שהיה עשור שלם אחורה. בתחילת שנות ה-90, כאשר Metallica ו-Guns & Roses היו הלהקות המובילות לא רק בעולם – אלא גם את תרבות הרוק בארץ, היה כבר מאוחר מדי. הלהקות שחושלו לתת מענה, כמו שעולם הפופ קיבל מענה בצורת משינה מושפעת Madness, כל מה שהיה לעולם הרוק הכבד להציע היה את 'סטלה מאריס'. היו להקות אחרות. 'מכת שמש' שחררה שיר בודד באוסף של נענע-מיוזיק שנקרא "עוד חלום רטוב" והוא היה קו התפר המושלם בין Judas Priest ו-Iron Maiden בעברית, אבל זה האלבום יצא כבר ב-1990, הרבה אחרי שמעריצי הרוק הכבד וה-Heavy Metal המסורתיים יותר הספיקו לשכוח את מה שאחרים עוד לא למדו לזכור.




רק בעלייה הרוסית בעצם החלה סצינת הרוק הכבד בארץ לקבל נפח משמעותי. אני לא אנתרופולוג – אבל זה לא סוד שעם נפילת ברית המועצות ופזורת יהודי רוסיה ומדינות חבר העמים גם אל מדינת ישראל, זכתה הסצינת הרוק הכבד לעדנה חדשה. בעבר נהגתי לזלזל באינטרצקיה עם חבריי הרוסיים והשפעתם הכבירה על התעצבות הסצינה, בעיקר כי הייתי ילד טיפש ולא הכרתי, חוץ מ-Arafel, אף להקה של מטאליסטים רוסים-ישראלים. אבל זה נבע מחוסר ידיעה וחוסר הבנה מהותי של המקרה. הייתה זו העלייה הרוסית שהבהירה למטאליסטים הישראלים באשר הם כמה החסך ברוק כבד קלאסי הוא העוגן שמושך אותה אחורה. חברי חבר העמים אולי נמנעו במשך שנים מבחינה חוקית ממוסיקה מערבית, אבל זה לא מנע מהם להחשף גם ללהקות מערביות כמו Deep Purple, Uriah Heep ו-Rainbow – להקות שמלבד כמה יחידי סגולה – איש מציבור המטאליסטים אשר נולד בשנות ה-90 לא באמת טורח להכיר, וזה מבלי להיכנס ללהקות מטאל ורוק כבד אסליות של פעם כמו Accept או Dio (שגם אחרי מותו רק הזקנים והנערים בעלי הדרת הכבוד האמיתית למוסיקת הרוק הקלאסית טורחים לתת לו יחס).

הילוך-מהיר 20 שנה קדימה, והנה הגענו למעמד אירופאי תקני. להקות ענק מופיעות פה אחת לחודש, ויש שתי הופעות מטאל בשבוע ממוצע, שלוש אם מדובר בחג או בחופשת הקיץ. הפער בין מוצא חברי הלהקה הישראלית, יהיה זה אשכנזי, מזרחי, רוסי וכן, גם ערבי - איבד את המשמעות שלו – כולם חולקים אותה במה ויש מעט מאד אירועים שסגורים בתוך תרבות נפרדת של עדה בודדת. קם לו דור של מאזיני מטאל שמעריך להקות כמו Lamb Of God או Killswitch Engage כלהקות של האחים הגדולים שלהם בלבד, ושמות כמו Machine Head או Pantera שמורים להורים שלהם. זה הדור הזה שמנסה להבדיל עצמו מהמטאל – הרבה יותר מקבוצה קטנה של מפריעים שמנסה להוקיע אותו החוצה תחת אמתלת "פוזרים", וזה הגיוני – באותה המידה ש-Bathory או Possessed לא באמת ראו את עצמם כחלק מנישה פשוטה של "Heavy Metal" או אפילו "Speed Metal" ושאפו להבדלה סגנונית. אז אלה שמכונים ילדי ה-Core החליטו ש-Core (יהיה זה Deathcore, Metalcore, Emocore, Breakcore – אני מניח שיש עוד ופשוט לא זכיתי להעמיק בנושא) נבדל מהמטרייה הכוללת של ה-Metal (כפי שה-Metal נבדל מה-Rock בסופו של דבר) והשפעת להקות כמו Metallica או Black Sabbath מבוטלות מבחינתם, כאשר אפשר לאמוד בקלות רבה יותר על השפעת להקות כמו Suicide Silence או Bring Me The Horizon, בתור מה שבולט החוצה מהמוזיקה הזו.




אין הדבר נאמר בזלזול. להפך – זוהי אותה המגמה שלקתה בה סצינת המטאל הישראלית עוד לפני 20 שנה כאשר סירבה לאמץ את ה-Heavy Metal אל חיקו כי פשוט היה מאוחר מדי מבחינה תמתית להחשף אליו כאשר יש להקות כמו Sepultura או Slayer לדרוש מהן לספק את הסחורה הנקודתית.
אותה המגמה שדבקה גם כיום, של התנערות מהישן וביטול הישגיו על מנת לרומם את הנוכחי והחדש - לאו דווקא בטון של פקאצה שחושבת שהיא יודעת הכי טוב בעולם שהלהקה שהיא אוהבת היא הדבר הכי מדהים יותר מכל דבר אחר – ויותר בנימה של חוסר התעניינות וחוסר רצון להעמיק כי זה כבר היה, ואין שום דבר מרגש בלהכיר משהו שכבר עבר את שיאו במקום ללוות אותו בדרך לפסגה.

אז הסיבה העיקרית שאין Heavy Metal ישראלי הוא שלא זכינו להתרגש ממנו. עד בואם של חבר'ה שכבר גדלו עליו, הציבור הישראלי שנחשף כהרגלו למה שמקיף אותו לאט, בעצלתיים ובאיחור מאד-לא-אופנתי – גילה על Judas Priest מתי ש-Halford עזב את ההרכב, גילה על Iron Maiden מתי ש-Dickinson עזב את ההרכב או קצת לפני כן, ולמעשה בקושי גילה את Queensryche או את Virgin Steele או את Armored Saint. ברור הרי שמי שמכיר אותם הוא לא חלק מהמשוואה הזו – אבל כל מי שנולד בשנות ה-90, שב ושאל את עצמך מתי שמעת לאחרונה NWOBHM באמת, ולא כחלק של "של מי השיר המקורי שאלה עשו לו קאבר".
אין פה עניין של האשמות. הציבור בסצינת המטאל האמריקאית כל כך יותר קיצוני בתנודות שלו, שאין שום זכר לז'אנר ה-Metalcore בסצינה האמריקאית מלבד אלה ששרדו את משברי חברת התקליטים האחרונים. כל הז'אנר נעלם כלא היה והוחלף במשהו אחר, דהינו Djent (היורש הרשמי של ה-Deathcore ככל הנראה) – ובאירופה יש כבר פסטיבלים לז'אנר זה בלבד ומדי פעם כמה הופעות אורח לאומנים שבעבר היוו השראה ללהקות שמשתתפות שם, מני אומני מטאל שכמעט וזוכים לבוז של טעם של פעם במקום, למרות שהם פעילים על הבמה בקושי עשור וקצת. אז לא – אנחנו לא דוגמה לכך שהכול מתחלף אצלנו ממש מהר, אנחנו כרגיל איטיים ומסורבלים בצורה מאד פריפריאלית (לא חדש שזה לא רק במוסיקה) וחיבור האינטרנט המהיר פשוט מאפשר לנו לנסות ולהדביק את הפער הצרכני מבלי באמת להדביק את הפער התרבותי, אבל אותם הפערים בדיוק (בעוצמה אחרת) היו אלה שמנעו מאיתנו להתאהב במטאל הקלאסי ולבנות תשתית אמיתית של רוק כבד לגיטימי כחלק מתרבות הרוק והמחאה של שנות ה-70 בארץ, או אפילו הדקדנטיות של שנות ה-80.




לא לחינם אלבומה של Salem, Creating Our Sins הוא אלבום המטאל הראשון שהופץ בחו"ל – הוא ולא 'סטלה מאריס', ולא לחינם היו אלה Kaddish ואלבום הבכורה של Orphaned Land הלא הוא Sahara שהתעצבו כאבני הפינה האמיתיות של המטאל הישראלי – שניהם מושרים רובם ככולם בשירת גראולים – המאפיין מספר אחד של מוסיקת המטאל הקיצונית. Orphaned Land ו-Salem פרחו כאשר סצינת המטאל העולמית חיפשה את החידושים במוסיקה העכשווית במטאל – המטאל הבריטי ששילב בין הכבדות של ה-Death Metal של כמה שנים לפני כן – אל העצבות והיגון של מוסיקת האייטיז שעברה מן העולם והשאירה חור גדול ורגשי מאחוריה – ולצד Anathema, Katatonia ו-Paradise Lost התייצבו Salem עם אלבום בעל תוכן אנטי-רומנטי אך מלא כאב וצריבה של מאבק לאומי כעדות ניצחת, לצידם של Orphaned Land עם אלבום שהולחן בטעם חולות המדבר, ביוזמה מוסיקלית שלא היה שני לה בעולם הרוק עד עצם היום הזה. בגלל שלהקות המטאל הראשונות שלנו עיצבו את הדרך ללהקות מטאל קיצוניות – לא היה מקום להתמקצעות של להקות מטאל "רכות" יותר. המטאל המסורתי הרגיש מיושן ולא-רלוונטי במקרה הטוב – או גלותי ו"שייך לעדה הרוסית" במקרה הרע.

איזשהו מוזיקולוג יצטרך יום אחד להרים את הכפפה ולשאול את עצמו מדוע עד היום, כשבכל תחומי החיים התרבותיים הפערים האלה צומצמו – בתרבות השוליים יוצאי חבר העמים עדיין הם היחידים שמקימים להקות Power Metal – הבן היחיד והמסכן בזירת המטאל של המטאל הקלאסי – לאורך כל היסטורית המטאל הישראלית. אולי זה החינוך למוסיקה קלאסית מהבית, אולי זה העובדה שהוריהם גדלו על להקות הרוק הקלאסיות בשיא הלגיטימציה ולא כמרד נעורים, ואולי זה בגלל שכור ההיתוך הישראלי לא עובד לגמרי ב-100% ואנחנו מוצאים את הז'אנר הזה, עם מעילי העור, הניטים, השיער והשירה הגבוהה יותר מדי "גיי" עבורנו – בזמן שאנחנו מקבלים משום מה צרחות היסטריות על כמה העולם מחורבן וכמה כולנו הולכים למות מצדי סולנים כעוסים במקרה הטוב – והתבכיינות נשית מפי סולנים גבריים כהתרצה לפזמונאות – אבל זה לא "גיי" בעינינו.

יש כל כך הרבה בעיות באגו הישראלי שמונעות ממאזין מטאל ישראלי לא משוחד ליהנות בכנות מ-Heavy Metal (ואני לא מדבר פה על המטאל הקלאסי שגדלתם עליו – אלא על אלה שחופפים להם בז'אנר מבחינה מוסיקלית, ולא נחשפתם אליהם עד לאחרונה) – תהה זו הזהות המינית, האתנית, העדתית, הלאומית, הפרובונציואלית או פשוט ההתנייה התרבותית המטומטמת ש"לשיר זה גיי, אני שומע רק מוסיקה עם צרחות" עד שנוכל להגיע לפתרון אמיתי – אבל יש לי הרגשה שכשפתרון זה יגיע, סוגיית ה-Heavy Metal המלודי הישראלי לא תהיה הראשונה בסדר העדיפויות.

[ פרסם תגובה / קרא תגובות (27) ]
:: שתפו ::
FaceBook MySpace Twitter Email This
:: חיפוש במגזין ::
 
:: סקירות אלבומים ::

Obscura – Diluvium

Bloodbath – The Arrow of Satan is Drawn

The Ocean – Phanerozoic I: Palaeozoic

Soulfly - Ritual

Dir En Grey – The Insulated World

Slash featuring Myles Kennedy and The Conspirators – Living the Dream
>> סקירות נוספות <<

:: עדכונים ::

ראיון:
כשגשמי המחר מגיעים - ראיון עם ישי שוורץ, סולן להקת Tomorrow's Rain

סקירת הופעה:
ברוס והכפתור - סיקור הרצאתו של ברוס דיקינסון בבית האופרה בתל-אביב

סקירת הופעה:
אוסטרלים עם שם להקה קליט - סקירת הופעתה של Ne Obliviscaris בישראל

סקירת הופעה:
כשהגשם ירד בקרקעית המדבר - סקירת הופעות Tomorrow's Rain, Subterranean Masquerade ו Desert

סקירת הופעה:
נרקבים שוב בארץ - סקירת הופעתה של Rotting Christ בישראל

סקירת הופעה:
עושים שמח בהוואנה - סקירת הופעתה של להקת Amaranthe בתל-אביב
>> עדכונים נוספים <<
:: אירועים ::
[20/12/2018]
Paradise Lost בישראל
[06/12] חג האור פנד לנד חוגג עשור
[13/12] Unleash The Pain בהופעת השקה
[13/12] פסטיבל Copacabana בקיבוץ טללים
[15/12] ערב להקות בBlaze Bar
[20/12] Prog & Groove at the Keoss
[22/12] Scalar, Fet ו-Mother Red Sun בגאגרין
[27/12] Shredhead וחברים במועדון האזור
[03/01] Rite of Passage #2
[09/01] Arcturus בישראל
[20/02] Behemoth בישראל
[25/02] Manowar בישראל
>> לפרסום בלוח אירועים <<
:: כל הזכויות שמורות © מגזין מטאליסט 2002-2014 ::                                                                                :: אתר זה מיוצג על-ידי אילון, אגרט ושות' עורכי דין ::