09/01/2018
משמידים עוד שנה - סיכום שנת 2017 במגזין מטאליסט – חלק א'
דבר העורך:

עוד שנה עברה, ולא מעט מטאל נחת עלינו לטובה ולרעה במהלכה. כמובן שהדבר העיקרי היה סגירת הבסטה (כנראה סופית) של Black Sabbath, שחגגו זאת בסיבוב הופעות ארוך מדובר ובהופעה אחת חגיגית במיוחד בעיר היווסדם Birmingham. מעבר לכך להקות קמו, להקות סגרו בסטה, ולצערי הרב איבדנו ממש לקראת הסוף את וורל דיין, לטעמי אחד מהסולנים הגדולים שצמחו לז'אנר וחלק ממי שעשה את Nevermore ו Sanctuary ללהקות הענק שהיו.

השנה איבדנו גם שני ענקים בדמות כריס קורנל, שהתאבד בגיל 52 - אולי מגדולי הקולות של מוזיקת הרוק בכלל ולא רק בז'אנר המטאל, וגם את צ'סטר בנינגטון, סולן לינקין פארק – והוא בן 41 בלבד, עוד סולן ענק ואהוב. העובדה ששני הכשרונות הענקיים האלה התאבדו אולי מעידה על עולמם הפנימי והדכדוך שהיה חלק ממה שעשה מהם אמנים גדולים, או אולי להיפך – על כך שלכוכבות וההצלחה יש מחיר והדכאון מגיע כתוצאה ממנה. תהיה התשובה אשר תהיה, מדובר בשתי מכות קשות לעולם המוזיקה.

בצד החיובי יותר, כמה אלבומים משובחים יצאו השנה, ביניהם אלבומי של וותיקות הז'אנר כמו Kreator ו Cradle Of Filth שהוציאו אלבומים מצליחים והוכיחו שכוחן עוד במותניהן, וחלק צעירות יותר כמו Ne Obliviscaris ו Unleash The Archers שהוכיחו שהז'אנר לא רק צועד במקום אלא גם מתקדם לאפיקים מקוריים וחדשניים יותר.

לא מעט להקות מעולות ביקרו אותנו השנה, אם אלה Dream Theater שעשו קאמבק מצליח במיוחד, ואם אלה Carcass האדירים שחזרו אחרי הרבה יותר מידי שנות העדרות, ונראה ש 2018 שומרת על מומנטום עם הופעות מגוונות כמו של Satyricon, Cradle Of Filth וכמובן אוזי אוסבורן שחוזר אלינו.

את השנה – כרגיל, ישבנו לסכם, כל אחד ותתי הז'אנרים האהובים עליו, כל אחד והאלבומים שלדעתו עשו את השנה – ואני חושב שדי ברור עד כמה מגוון הטעם בקרב צוות האתר לפי רשימת האלבומים הארוכה שלפניכם:

אלון מיאסניקוב


Cradle of Filth - Cryptoriana - The Seductiveness of Decay

את Cradle אהבתי פחות או יותר מההתחלה, וכמעט לאורך כל הקריירה הארוכה שלהם, השילוב של הטקסטים המבריקים, הלחנים המורכבים, המלודיות העשירות והשילוב של הגיטרות שמושפע מצד אחד מהרכבי בלאק וותיקים ומצד שני מ Maiden. איפה שהוא לפני עשור קצת איבדתי אותם, באזור Godspeed on The Devil's Thunder, אלבום האלבום החדש שלהם תפס אותי כנראה בדיוק במצב הרוח המתאים למנה של קריידל – ולמזלי ולשמחתי הם עשו פה אלבום מצד אחד מלודי מאד, מצד שני כרגיל אגרסיבי ומתוחכם. כל בכייני הזה לא True למיניהם יכולים לבכות עד מחר, הלהקה עושה מטאל קיצוני מבריק, מהיר ואיכותי ובאלבום הזה הם מוכיחים שגם אחרי כל כך הרבה זמן כוחם עוד במותנם השטני.


Prong - Zero Days

גם אחרי יותר מ 30 שנות קריירה, Prong ממשיכים להנפיק Thrash תעשייתי מהיר, אלים ועיקר ממש טוב. הסולן והגיטריסט טומי ויקטור הוא אחד מכותבי הריפים של הז'אנר, וגם אחרי רשימה ארוכה של אלבומים ושירים הוא עדיין יודע לכתוב אלבום שלא מכיל פילרים אלא שיר אחר שיר שנותנים בראש עם מטאל שמצד אחד מחזיר אותנו לתחילת שנות ה 90 ומצד שני מביא קצת קדמה של מטאל נוכחי.


Bodycount – Bloodlust

אייס T הצליח השנה להמציא עצמו מחדש והחייה את מפלצת המטאל Boodycount. למרות האובדן של המתופף והבסיסט המקוריים של הלהקה – ששניהם נפטרו, הוא גיבש הרכב חדש יחד עם הגיטריסט הוותיק ארני סי, הוסיף לשם את הגיטריסט הוותיק חואן גרסיה – יוצא של להקות אגדיות כמו Evil Dead, ושיחרר אלבום Thrash המלווה בשירת הארד קור ומחבר ריפים מטאלים בטקסטים מושחזים. ללא ספק, אחת מהפתעות השנה.

אלבומים נוספים:
Accept – The Rise Of Chaos
Akercocke - Renaissance in Extremis
Annihilator - For The Demented
Galactic Cowboys - Long Way Back To The Moon
Iced Earth – Incorruptible
Jag Panzer - The Deviant Chord
Rage - Seasons of the Black
Venom Inc – Avé


ניצן כהן


Xandria - Theater of Dimensions

שבועות ספורים לאחר שביקרו כאן בארץ, הוציאה אחת מלהקות המטאל הסימפוני המעניינות בעולם היום אלבום מעניין לא פחות. הלהקה שנחשבה לאחת מהלהקות הפחות טובות בז'אנר הוציאה את אלבומה הקודם, Sacrificium, בשנת 2014 והוא היווה פריצת דרך מבחינת הלהקה. מחד, החליפו סולנית ובסיסט, מאידך ניגנו אלבום איכותי, קליט, מעניין וכיפי. בראיון וידאו שפורסם במטאליסט סיפרו על האלבום הקרוב וכל מה שהבטיחו התגשם. מדובר באלבום אווירתי המשלב את הפאוור הסימפוני הרגיל שניגנה הלהקה עם מוזיקה כבדה יותר, מתקדמת יותר (נגיעות ברורות של פרוג), סימפונית יותר, כיפית יותר ומעניינת יותר. האלבום משלב קטעים מרגשים מהרגיל עם כאלו כבדים מהרגיל, שגרמו אפילו לחובבי הת'ראש והדת' שהאזינו לו לחבב אותו. מדובר באלבום מרתק, לא פחות, סימפוני וכבד לתפארת עם אורחים מיוחדים, מקהלות ומילים נפלאות. כמה חבל שלאחרונה הודיעה הלהקה שנפרדו גם מהסולנית הנוכחית...


Amberian Dawn - Darkness of Eternity

אז נכון, זהו לא האלבום הטוב ביותר של הלהקה, שהיא לא להקת הסימפוניק-פאוור מטאל הטובה ביותר, אבל הוא אחד מהאלבומים הטובים ביותר ששמעתי השנה שהייתה דלילה יחסית בריליסים סימפוניים שחיבבתי. הלהקה הכבר-לא-כל-כך-צעירה Amberian Dawn היא אחת מלהקות הביניים של הסימפוניק-פאוור מטאל. היא אמנם לא Nightwish וכנראה שלעולם לא תיהיה, אבל לחובבי הסגנון שמחפשים עוד משהו חביב להוסיף לרשימת ההשמעה זה פתרון מושלם. האלבום הזה הוא בהחלט לא הטוב ביותר שלהם, במיוחד לא למול אלבומם הקודם שיצא פחות משנתיים לפניו, אבל הוא עוד מאותו דבר. מדובר באלבום קצת יותר אפל, קצת יותר מהיר וכבד עם נגיעות שמזכירות את הז'אנרים הקיצוניים יותר בראשם תופים שנשמעים כאילו יצאו לפעמים משיר בלאק. זה אלבום עצוב, קשוח ועם זאת יפהפה וקליט שמרגיש כמו המשך ישיר לאלבומם הקודם עם קצת יותר עצב בעיניים.


Sinheresy – Domino

אחד הדברים האהובים עלי בתקופה הזאת בשנה היא ההבנה שלא שמעתי מספיק אלבומים חדשים והמירוץ למצוא כאלה שאוהב. זו בדרך כלל התקופה שמישהו ממליץ לי על רשימה אין סופית, אני שומעת את כולה ומגלה הברקות. Siheresy היא אחת מהן. מדובר בלהקת האבי-פאוור-סימפוניק מטאל איטלקית, זהו אלבומם השני וזה המומנטום שלהם, בדיוק כאשר הם צוברים תאוצה. בימים אלו הלהקה משלימה טור קצר בה חיממו את האלילה Tarja Turunen וטור נוסף של מעל לחודש בו היו בין הלהקות הפותחות לLacuna Coil. הלהקה משלבת מוזיקת האבי מטאל קלאסית עם נגיעות חדשות, סימפוניות וקצת אלקטרוניות במוזיקה מהירה וקליטה, מקפיצה ומטאלית להחריד. מדובר באלבום מהנה שמרגיש כמו חידוש מרענן לפאוור מטאל ההו-כה-רגיל שמלווה את חובבי המוזיקה המלודית כבר שנים בחידושים מעטים כל כך, אין ספק שמשהו פה מרענן מאוד.

אלבומים נוספים:

Beast In Black - Berserker
Pyramaze - Contingent
Unleash The Archers - Apex
Serenity - Lionheart
Shadowside - Shades of Humanity
Byzantine - The Cicada Tree


יבגני טרבנוב


Wolves in the Throne Room – Thrice Woven

חייבים למות על בלאק מטאל אמריקאי. תחשבו על זה ככה: חבורה של חברה מוושינגטון ששרים על אלים ישנים ורוחות עתיקות, ועל הדרך גם מאמצים לעצמם את השם הכי מגניב ללהקה בערך: Wolves in the Throne Room. והבלאק שהם עושים נגוע באוונגרד, פוסט מטאל ומאפיינים כאלה ואחרים שהם השאילו מז'אנרים שכנים כמו נויז, דרון ושות'. מהרבה בחינות אלבומם החדש Thrice Woven הוא המגנום אופוס שלהם. החל מהשירים האפיים, דרך הטקסטים והסיפורים שהם מגוללים ועד עטיפת האלבום שללא ספק זוכה בפרס עטיפת השנה במטאל ובכלל. כל שיר ב-Thrice Woven עשיר בשכבות, כולל קטעי מעבר מהפנטים ורגעים של בלאק מטאל קדום, כועס ונא שמתפרץ מבעד לרמקולים. השילוב של סולניות אורחות וקטעי דקלום יחד עם כל הבליל הזה יוצר אלבום אמריקאי משובח שמצליח להרגיש כאילו שנעשה והופק בצפון הקפוא של אירופה ובתקופה אחרת בכלל. הייחוד של Wolves in the Throne Room טמון דווקא בשליטה שהם מפגינים בכל אלמנט של ההפקה המורכבת והסבוכה הזאת. ואת כל זה הם עושים בזמן שהם מספקים כמה ריפים בלתי נשכחים ויכולת נגינה מהודקת – גם ברגעים בהם הדגש רחוק מלהסתמך על וירטואוזיה. זה בהחלט האלבום בה"א הידיעה שמצליח לאזן בקלות בין מינימליזם לרגעים עשירים בכל טוב.


Myrkur – Mareridt

אם אתם עדיין לא מכירים אותה, הגיע הזמן שתכירו את Amalie Brunn, הסולנית והמוזיקאית שעומדת בראש הפרויקט שנושא את השם Myrkur. מה זה השם הזה לעזאזל אתם שואלים? "מירקור" הוא סיוט בשפה הדנית. אכן, הכל נשמע טוב יותר ומגניב יותר כשאתם צפון אירופאים. אבל מה שחשוב כאן הוא שהאלבום הזה מממש את ההבטחה שלו ומכניס את המאזינים לסיוט של ממש. מדובר באלבום פולק עם אלמנטים של מטאל שמתכתב לא מעט עם אלבומי הפולק המוקדמים של Ulver ומציג לראווה רצועות נוטפות אווירה וצמרמורת. בניגוד ל-Wolves in the Throne Room, האלבום הזה מתעניין משמעותית יותר במוזיקת עם דנית וצפון אירופאית מאשר במטאל ולראייה מגוון הכלים שהשתתפו ביצירת האלבום (ולא הוחלפו בידי סמפלים אופנתיים): נבל פה, מנדולה, קונטרבס, כלי נורדי מסורתי שנקרא Nyckelharpa (חפשו אותו ביוטיוב) ועוד. אין כאן להקה שעושה דת'\בלאק עם קלידים ודגימות של חליל אלא פרויקט מורכב ומרובה נגנים שמשדר אותנטיות, רוע, אפילה ויופי בו זמנית וכאן בדיוק טמון הייחוד של Myrkur. ההטמעה המחושבת של הכלים במיקס יוצרת אמירה אומנותית בעלת ערך. זה לא נעשה בשביל ה"מגניבות" או המסחרה וקשה שלא להעריך צורת הלחנה ונגינה כזאת. זה אלבום שמשדר מעשייה אפילה, מעין סיפור עם שהשתבש כמו טיול תמים ביערות הצפון.


Chelsea Wolfe - Hiss Spun

לא משנה איך תהפכו את זה, Chelsea Wolfe היא מלכת האופל של השנה שהגישה לנו את אלבום המטאל של השנה – Hiss Spun. כל זה מרשים במיוחד לאור העובדה שמדובר באלבום המטאל ה"פרופר" הראשון בקריירה שלה (אחרי ארבעה אלבומי אולפן אפלים אבל לא מטאליים בעליל). כדי להביא לנו את הסאונד המרסק שמשלב דום וסלאדג', וולף נעזרה בבן צ'יסהולם מלהקת Converge במהלך הפקת האלבום. התוצאה היא אלבום שיגרור אתכם בבוץ, יתלוש לכם את השיער, ישפריץ עליכם דם ואפילו יקיז את הדם שלכם. וכל מה שאתם צריכים לעשות כדי לעבור את התענוג המפוקפק הזה הוא להקריב 48 דקות מזמנכם ולהתמסר לחושך. מדובר באלבום ישיר וכן עד כאב, מסוג האלבומים האלה שאחרי שתתעמקו במילים שוולף מגישה אתם תתהו מה לעזאזל עבר עליה וגרם לה להוציא כל כך הרבה כאב ורגש טהור וחורך. השירה של וולף מעולם לא היתה טובה או מהפנטת יותר בדיוק כמו הריפים של הגיטרה שעוטפים את המאזין באהבה שדומה לאהבתו של Leatherface למסור שלו. כל תו מרגיש חד, כל פריטה היא עוד חתך של סכין בבית המטבחיים הרגשי הזה. סלאדג' ודום מטאל אמריקאי מעולם לא נשמעו אפלים ומגניבים יותר. אני לא רוצה להכביר במילים ולכן רק אגיד שכל חובב מטאל חייב לנסות את היצירה הזאת.

אלבומים נוספים:
Pain of Salvation - In the Passing Light of Day
Trivium - The Sin and the Sentence
Solstafir – Berdreyminn
Vallenfyre - Fear Those Who Fear Him
Anathema - The Optimist
Paradise Lost – Medusa
Enslaved – E


חיים וינטראוב


Deep Purple - InFinite

אחרי ההצלחה של ?NOW WHAT מ-2013 DEEP PURPLE החליטה להעז ולהפיק אלבום כבד יותר מקודמיו. איאן גילן נשמע אנרגטי ועוצמתי יותר מאשר בעשור האחרון, במיוחד במקומות היותר מתאימים למסורת הקלאסית של הלהקה כמו בשירים The Surprising או All I Got is You, אבל לעניות דעתי דווקא בשירים היותר "בלוזיים" כמו Hip Boots, הנגינה השקולה והמנוסה של הוותיקים כמו גלובר ופייס באה לידי ביטוי מול העוצמה של הצעירים יותר כמו מורס על הגיטרה. DEEP PURPLE מוכיחים באלבום הזה עד כמה הם רלוונטיים וכמה יש מקום עדיין לרוק כבד בסגנון הקלאסי (האזינו במיוחד ל Birds of Prey המעולה). נקודה מעניינת וראויה לציון באלבום היא שחלקו הוקלט בישראל באולפני Doron Plascow (Pluto) בתל-אביב.


Astral Doors – Black Eyed Children

האלבום השמיני שהוציאה הלהקה הותיקה שהסולן שלה מוכר לרובנו כסולן ה"אקס המיתולוגי" של CIVIL WAR, נילס פטריק ג'והנסן. האלבום מתאפיין באווירה כבדה יותר מהרגיל ללהקת ה-Heavy rock עד Heavy metal, מה שדורש מעט הסתגלות מצד מעריציה הותיקים של הלהקה. הליריקה מעט אפלה יותר, ומוסיקה נוטה לצד היותר עגמומי מבעבר. שירים כמו Lost Boy, Good Vs. Bad ו-Suburban Song מזכירים לכל מי שאוהב את ASTRAL DOORS מדוע היא נחשבת אחת ממשיכות דרכו של DIO. שירה מעולה של פטריק, ריפים מסחררים של גיטרות וקצב שעושה טוב באוזניים, בבטן וברגליים. אלבום חובה לאוהבי Heavy metal בסיסי, מחוספס ועם שירה אובר-דרמטית.


Marilyn Manson – Heaven Upside Down

האלבום העשירי של קיסר הדרמטורגיה, נסיך הביזאר ומלך הטרנסווסטיזם הא-מיני החצוף של הרוקנ'רול העכשווי. הפקת והוצאת האלבום לוותה במיני "סיפורי בדים" ושערוריות, כמו פיטורי הבסיסט הקבוע טוויגי רמירז בשל טענות על תקיפה מינית שביצע, ופציעה של מנסון עצמו בהופעה כשאביזר תפאורה ענק קרס עליו. Kill4me מהאלבום הפך לסינגל שהגיע למקום הגבוה ביותר אי-פעם במגזין Billboard. האלבום שזכה להצלחה רבה במדינות רבות מביא עמו צליל תעשייתי חד ומשונן יותר מבעבר. גיטרות מנסרות, תופים ובאסים שדופקים במוח כמו פטיש שניצלים, והכל בלהט ברוטאלי סקסי ביזארי ומלהיב. מנסון ממשיך להשתמש בליריקה בוטה מינית ואנטי-דתית, ללחוש ולנשוף ולקלל ולשרוט. המסר שלו יכול להיות ממוצה בציטוט " “If you wanna fight, then I’ll fight you. If you wann'a fuck, I will fuck you. Make up your mind or I’ll make it up for you.”

אלבומים נוספים:
Jorn – Life on Death Road
Battle Beast – Bringer of Pain
Majesty – Rebels
Stone Sour - Hydrograd
Ayreon – The Source
Edguy – Monuments


ראובן שליט


Elder - Reflections of a Floating World

אני יכול להעיד על עצמי שהסוגה הרחבה והכללית הזו של הסטונר-דום היא לא קערת הגולאש שלי, וגם אף פעם לא הייתה. הידע שלי בתחום נע מ-"אין לי מושג" ועד "אין לי צל של מושג", ולכן כשנתתי צ'אנס להוצאה האחרונה של החבורה הבוסטונית, די הפתעתי את עצמי בחיבור הכמעט מיידי שלי למוזיקה שלהם. בשלב כלשהו אף חששתי שאולי סתם פסלתי עד עתה את כל הז'אנר, אך לאחר האזנת בדיקה לדברים אחרים, הבנתי שאין לי מה להלקות את עצמי על פספוס - Elder פשוט עושים את זה אחרת וטוב בעשרות מונים. האלבום המלא הרביעי של ההרכב מציג תערובת קסומה של סטונר, דום, פרוגרסיב, רוק פסיכדלי ובלוז מטאל. מעבר לביצוע המצוין והמקצועי, החלק הבולט ביותר בהוצאה הזו היא ההלחנה. מזמן לא נתקלתי בכתיבה של מטאל מלודי שמצד אחד מציגה המון גיוון והיפראקטיביות, ומצד שני מצליחה לחבר כל שיר לקטע אחיד, קוהרנטי, זורם ובעיקר מענג לאוזן.


Lęk - Shadows of Black Souls
Mord'A'Stigmata – Hope

הבלאק הפולני לא נמצא בעלייה. הבלאק הפולני כבר מזמן יושב על פסגת ההר, זורק עלינו את יצירות תור הזהב שלו ולא מתכוון לרדת משם כל עוד לא תגיע "פולין" חדשה ותתפוס את מקומו. כמו האופי של הפולניה מהבדיחות הסטריאוטיפיות, כך הבלאק הטוב ביותר שיוצא מרחובות ורשה, הרי הקרפטים בדרום או החוף הבלטי בצפון הוא המלנכולי. אני חלילה לא מזלזל בסגנון הבלאק/דת' החד והמופק של Behemoth, אבל בניגוד לבינלאומיות שלו, הבלאק של להקות כמו Mord'A'Stigmata ו-Lęk או מנהיגת הסגנון הנוכחית Mgła הגדולה הוא פרטיקולארי ופולני במהותו. אם אתם אוהבים את הבלאק המלנכולי, האמוציונאלי והסמי מלודי הזה, שתי ההוצאות האלו הן בשבילכם.


White Ward - Futility Report

ומפולין ננוע מזרחה לאוקראינה. White Ward היא להקת פוסט-בלאק מאודסה שלחופי הים השחור. Futility Report הוא אלבומם המלא הראשון והוא מציג למאזין פוסט-בלאק אקספרמנטלי אך לא מתוחכם מידי, מה שמשתקף הן בכתיבה והן בשיתופו של סקסופון והפיכתו לכלי מין המניין לצד הכלים הקלאסיים. אני יודע מה אתם חושבים עכשיו. "גימיק!". אני גם חשבתי כך, אך גם אם הסקסופון אכן מייצר מצג כזה, המוזיקה לא משקרת. השילוב של הסקסופון אינו נופל לשטחיות מחד או לפלצנות ג'אזיסטית מאידך, ויש כאן שילוב מאוזן ונהדר שהופך את ההוצאה הזו למשובחת ביותר.


Havukruunu - Kelle Surut Soi

מעבר להיותו אלבום מצוין, יש להוצאה הזו של הצמד הפיני תפקיד חשוב והיא בעצם מצילה ז'אנר שלם - הויקינג בלאק – מלא להתקיים כמעט כלל. אם אתם עדיין מתלבטים אם לתת לו צ'אנס, תחשבו על אם Quorthon ו-Valfar היו קמים לתחייה וחוטפים את חברי Moonsorrow כדי לייצור אלבום. כך בדיוק הוא היה נשמע. בתאבון.



Inferno - Gnosis Kardias

חבורת הבלאק הוותיקה ממשיכה את המסורת הצ'כית של Master's Hammer עם בלאק ניסיוני ומרתק. אם אהבתם את הכיוון של Emptiness באלבום האחרון שלהם, Inferno ב- Gnosis Kardias עושים את זה הרבה יותר מטאלי, אוקולטי ואפל, ולדעתי גם הרבה יותר טוב.




Atrexial – Souverain
Biesy - Noc lekkich obyczajów

שני אלבומי בכורה, האחד מברצלונה שבקטלוניה והשני מקרקוב שבפולין (כן, שוב אותה פולין), ושניהם מייצגים את המגמה הבולטת ביותר באקסטרים מטאל בשנים האחרונות, והיא עלייתו לגדולה של פיוז'ן הדת'/בלאק. ואם אכן מתנגנת מוזיקה במדורים העמוקים ביותר של השאול, ההוצאות הללו ראויות להיות ברשימת ההשמעה.


Foscor - Les Irreals Visions

רגע לפני שהשנה הסתיימה אצלי, הופיע האלבום הזה ושם רגל בין הדלת לקיר. בדרך כלל אני לא מפספס הוצאות של Season of Mist שהוא אחד הלייבלים המעניינים ביותר כיום במטאל, ולכן די הופתעתי כשגיליתי את ההוצאה הזו רק עכשיו. כמו אחותה הגדולה לז'אנר Katatonia גם Foscor הקטלונית עשתה את המסע שלה ממחוזות האקסטרים אל הרוק הכבד המלודי והמלנכולי שמצליח לחדור בקלות גם אל נפשו של חובב בלאק כמוני. אם The Fall of Hearts מצא את עצמו במועדפים שלכם שנה שעברה, אל תפספסו את ההזדמנות לתת צ'אנס ל-Les Irreals Visions.

אלבומים נוספים:

The Ruins Of Beverast – Exuvia
Cradle of Filth - Cryptoriana–The Seductiveness of Decay
Ereb Altor – Ulfven
Venenum - Trance of Death
Fen – Winter
Wiegedood - De Doden Hebben het Goed II
Selbst – Selbst
Desolate Shrine - Deliverance from the Godless Void
Shaarimoth - Temple of the Adversarial Fire
God Dethroned - The World Ablaze
Ashenspire - Speak Not of the Laudanum Quandary
Sun of the Sleepless - To the Elements
Satyricon - Deep calleth upon Deep
Valuk - Kri Gotove Smrti
Wode - Servants of the Countercosmos
Blaze of Perdition - Conscious Darkness
Hellripper - Coagulating Darkness
Sinister – Syncretism
Acrimonious - Eleven Dragons
Beltez - Exiled, Punished...Rejected
Nightbringer - Terra Damnata


לחלק ב' בסיכום