29/03/2018
חזרתם של האלים? - על האלבומים החדשים של הענקים של פעם
כתב: דני ארם

נו, שמעתם את הפריסט החדש? יציאת מופת. הכי טוב שלהם מאז פיינקילר. סניפ הוא גאון והלפורד מלך.

נשמע מוכר? אם כן כי זה מאוד מזכיר את התגובות מהאחרון של מיידן, קריידל ואפילו מהאחרון של מטאליקה כשאלה יצאו. ( טוב אולי אף אחד לא אמר על האחרון של מטאליקה יצירת מופת).

אז הנה מבזק חדשות, לא הם לא. אף אחד מהם לא יצירת מופת. הם אפילו לא אלבומים מעולים. הם בסדר ואולי אפילו אחלה, הפריסט אפילו מגיע לרמת אלבום טוב, אבל לא הרבה יותר. אלו אלבומים שהפיקו אנשי המקצוע הטובים בעולם ללהקות הכי אייקוניות בעולם, שכתבו שירים שנעים בין נחמד מאוד למשעמם למוות.

והקהל, אתם שואלים? משפריץ סופרלטיבים כאילו קיבלנו נכס צאן ברזל חדש לרפרטואר המזדקן של קלאסיקות מטאל שלנו. מה שאנחנו חווים פה זה למעשה החיים אחרי המוות ( או אם תעדיפו, בין החיים למוות) של המטאל ואפילו הרוק כולו. מציאות שבה המוניטור של הלב מראה קו לבן קבוע בלי שיאים או שפלים חדשים, אלא אם כן נייצר אותם בצורה מלאכותית. אז בעזרת האלבום החדש והלא רע בכלל של פריסט, אני אנסה להסביר למה אני חושב ככה.

הפקה
ההפקה של האלבום החדש של פריסט מושלמת. כמו באלבום X של פריפרי או אלטר ברידג׳ או דארק טרנקוויליטי או מאות להקות אחרות שעל חלקן אפילו לא שמעתם. כבר לא קיים כמעט סאונד ייחודי שנובע מחזון חדש או אילוצי הפקה, או סתם ניסוי וטעייה. הכל זמין ופשוט וכולם מגיעים לאותה תוצאה של סאונד נקי וגדול שהיה מאוד מרשים בהתחלה ועכשיו פשוט משעמם.

עולם המוסיקה עשה את מה שהוא עושה תמיד כשהוא מצליח למצות את הטכנולוגיה האדירה שיש ברשותו, התחפר בשוחה במקום להסתכל קדימה. מה שמעניין הוא שדווקא היום להפיק אלבום הפך להיות משימה הרבה יותר זולה וזמינה לכולם, ועדיין לא רואים את הניסוי וטעייה שהביאו לנו סאונדים חדשים לגמרי. דווקא בימים שלהפיק אלבום היה עולה מיליונים, היינו רואים להקות מסתגרות חודשים באולפן ויוצאים עם משהו חדש לגמרי.
היום לכולם לוקח חודשיים וכולם נשמעים אותו דבר.

שירים
זוכרים את הפעם הראשונה ששמעתם את Rainbow in the dark או את hallowed be thy name/ master of puppets / cemetery gates/ pull the plug וכו'? כי בטוח שלא התרגשתם ככה מאף שיר באלבומים החדשים האלה. במקרה הטוב היה איזה ריף מגניב או פזמון סבבה אולי אפילו קטע שלם מעולה. אבל שיר אחד גדול באמת אין שם. אולי לא נכון להפנות את התלונה הזאת למי שכבר עשו את שלהם במוסיקה ויותר לאומנים חדשים.

יש לי את ההרגשה שיש לנו מחסור בשירים גדולים. כי כשמגיע אחד כזה הוא ממש בולט. ואלבום מופת? זה כבר יותר נדיר ממטאליסט במוסד גמילה. וזה מביא אותי לנקודה אחת אחרונה שאני חושד שגורמת לנו להעריך, יתר על המידה, את המוסיקה החדשה של האומנים הותיקים.

אלוהים חיים
אז כן, עדיין פה ושם יש שירים מדהימים ואלבומים חדשים מעולים של הרכבים חדשים ( או לפחות לא זקנים).
אבל אתם מה אין יותר? רוק סטארז. כי היום כולם חיים חיים בריאים, ומקצוענים 24/7. הם זמינים בפייסבוק ונחמדים לכולם ואם לא הם כלבות מעצבנות.

אז האחים דפלנטייה מגוז׳ירה יכולים להוציא אלבום מדהים, אבל לעולם לא תהיה להם ההילה של הלפורד ודיקינסון. זה פשוט עבר מהעולם והיחידים שיש להם את זה, הם השרידים מהעולם הישן.
עכשיו, תודו בזה או לא, אנחנו מתגעגעים לימים שהכוכבים האהובים עלינו היו אלים. כי זה גרם לכל החלום הזה על העולם המוסיקלי שלנו להיות פנטזיה אחת גדולה ויפה שכללה מטוסי סילון, אחוזות, נשים יפות ושקים של קוקאין.

מה שנשאר למוסיקאים היום זה המון עבודה קשה, בקושי לגמור את החודש ולהיות זמין לכל אחד עם מקלדת שיגיד להם גרועים. קצת פחות מלהיב לא?
אז פלא שאנחנו רוצים שהאלים האחרונים בעולם שלנו יחזרו לגדולה? זה בטוח יותר מרגש מעוד אלבום מעולה של הבחור הנחמד ההוא מהפייס.