09/05/2019
אין תקווה באופק - Bring Me The Horizon – טור דיעה
כתב: יבגני טרבנוב

כשמדובר במדידה של פריצת דרך מסחרית עבור להקה כלשהי, אחת הקטגוריות היוקרתיות היא ללא ספק הופעה ב-Royal Albert Hall שבלונדון. מדובר באולם המופעים היוקרתי עלי אדמות (או לפחות באחד מהם), ואפשר לספר על האצבעות את להקות המטאל שהגיעו למעמד המכובד, ובינהן Judas Priest, Opeth ודווין טאונסנד. והחל מ-2016 גם Bring Me The Horizon. איך לכל הרוחות להקת דת'קור שהוחתמה על עסקת זהב כשהז'אנר היה בשיאו הצליחה לשמר את עצמה, הרלוונטיות היחסית שלה לקהל המטאליסטים ולהפוך לסופר מצליחה? זאת בהחלט שאלה שקשה לענות עליה, אולי בגלל ש-Bring Me The Horizon עצמם, כלהקה, מתנהלים כמו מוטציה היברידית שמשתנה בהתאם לתכתיבי האופנה ותוך כדי כך מצליחה לשמר על רלוונטיות תרבותית.

אבל לפני שנתחיל בסקירה היסטורית קצרה של הלהקה, צריך להבין כאן משהו. ספציפית את האמירה של סולן ומנהיג הלהקה, אוליבר סייקס, לגבי העובדה שהוא רואה באלבומם החדש אלבום כניסה לתחום הרוק והמטאל. סייקס הוא שליח שהואיל בטובו להגיש אלבום מסחרי ומלוקק כדי שהילדים החדשים יחזרו אחורה בדיסקוגרפיה של הלהקה בספוטיפיי, ויכנסו למטאל ולרוק בזכותם. בקרוב נחזור לזה, אבל קודם בואו נודהם קצת מהחשיבה הטקטית של הלהקה.

מה שמדהים כאן היא העובדה ש-Bring Me The Horizon (BMTH מעתה) שחררו את אלבום הבכורה שלהם כבר ב-2006 לאחר שני EP מצליחים שהשני בהם הביא להם חוזה של ארבעה אלבומים. המטאלקור עדיין היה בשיאו באותה תקופה, והדת'קור היה בעלייה מזערית לפני ההתרסקות שלו. מוזר, כל העניין הזה של דת'קור. כשהטיטאנים הגדולים של הז'אנר (Job for a Cowboy, ברמה המסחרית לכל הפחות) התנערו מהז'אנר כבר באלבום הבכורה, BMTH עשו זאת "רק" באלבומם השני שהציג הפקה מצוחצחת וסאונד מטאלקורי טיפוסי. הם כבר לא עמדו יחד עם קהילת הדת'קור ששקעה במצולות אלא עם להקות מטאלקור\פוסט-הארדקור ענקיות כמו Asking Alexandria ו-Parkway Drive שסימנו את המטאלקור הבריא והמצליח של סוף העשור הקודם בזמן שוותיקי הז'אנר כמו Avenged Sevenfold מזמן שינו סגנון ולהקות מצליחות כמו Bleeding Through פשוט הפסיקו לעניין בני נוער. ומה עם Zao, Eighteen Visions או Brutal Truth? הרי אלה מעולם לא זכו ב"פריצה" כלשהי.

אבל מה קורה כשהמטאלקור לא בריא יותר, והפעם על אמת? ב-2010 אפשר היה לומר בפירוש שהטרנד נכנס לגלגול האחרון שלו באור הזרקורים. התשובה במחנה של BMTH היא... להחליף שוב. כי חייבים להישאר רלוונטיים, חייבים להישאר מגניבים. אז מגניבים הם היו. והאמת? הם הוציאו שלישיית אלבומים נהדרת עם התנסויות מוצלחות, לעיתים מקוריות אפילו. הם עשו מוזיקה טובה, כאשר השיא היה האלבום Sempiternal שיצא ב-2013. אז מה הפך את האלבומים האלה לטובים באמת? קודם כל, BMTH השילו מעצמם את הדת'קור והגישה המבודחת. הלהקה אמרה לציבור הרחב: "אז חשבתם שאנחנו מגוחכים קצת? שאין לנו מודעות עצמית? עזבו שטויות, אנחנו מגניבים יותר מהרחבות באוזן, סקיני ג'ינס, שבירות וגראולים".

שנית, Sempiternal (וגם האלבום שקדם לו, וזה שבא אחריו) היה יציאה מוזיקלית טובה. אמנם לא כוס התה של המטאליסט הממוצע, אבל המטאליסט הממוצע מעולם לא הדאיג את BMTH. מה שקיבלנו באלבום הזה היה תערובת הזויה בין אלקטרוניקה, נו מטאל, מטאלקור, קצת פופ ועוד אלמנטים שונים שלימים יקוטלגו כ"היפסטריים". וזה עבד בתור מה שזה.

כשיצא אלבומם החדש, "amo" (באות תחילית קטנה), אף אחד לא הופתע שהלהקה התנערה לגמרי מהמטאל באותו אלבום והפכה ללהקת פופ אלקטרונית אפילה בכאילו עם קצת דיסטורשן לזכר הימים הטובים. ובשם הטעם הטוב, הם כללו גם שיר צחוקים שמארח את Dani Filth בתור עאלק בלאקר שעושה דברים חמודים. קשה להאשים את BMTH שתמיד רצו להיות מגניבים. גיטרות חשמליות לא מגניבות יותר את כל מי שמנסה להתחנף למיינסטרים. בפועל, מה שיש כאן הוא מעין אינדסטריאל גות', סטייל Crystal Castles או Grimes, רק שאת מה ש-Crystal Castles שכחו, BMTH מעולם לא ילמדו. מצידי, שיביאו את Grimes בכבודה ובעצמה להופיע באלבום – זה לא מה שישפר אותו.
רק רגע, הם בעצם עשו את זה והתוצאה אכן לא טובה.

הריקנות מאחורי המותג של BMTH חושפת את עצמה במערומיה בעיקר כשבוחנים את פסטיבל המוזיקה הבריטי All Points East בו BMTH לוקחים חלק השנה ואף היו שותפים בארגונו. בפסטיבל הזה הם ככל הנראה יגשימו חלום רטוב ויופיעו לצד Alice Glass (הסולנית לשעבר של Crystal Castles) ואבי ההיפסטרים ג'ון הופקינס (אמן אלקטרוניקה מוכשר ופורץ דרך בזכות עצמו). בעצם, BMTH לובשים את ההשפעות שלהם על השרוול.

הו הנה, עכשיו הם מה שהם רוצים להיות: מגניבים, וחשוב יותר, מתרועעים עם החבר'ה המגניבים כי אחרת לא נדע שהם מגניבים באמת. כמובן שצריך גם להמשיך למכור דיסקים, כי BMTH מייצגים גם את הגוויעה של חברות התקליטים המודרניות הגדולות. הם אחרוני המוצרים המהונדסים שאנשי החליפות הגישו לנו בשביל לחלוב מוזיקה עד שהיא תהפוך לקליפה חלולה ותו לא, דקה לפני שסוגרים את הבאסטה על מוזיקת הרוק והמטאל כמוצר מיינסטרימי שעושה כסף.

והנה למה האמירה של סייקס שמציירת את amo כאלבום כניסה למטאל היא כה הזויה, יומרנית וסלחו לי, מטומטמת: ללהקה מעולם לא היה את מה שצריך כדי למשוך אנשים ולהשאיר אותם מאוהבים. הם מחליפים קהל וסגנון מוזיקלי כמו שהם מחליפים גרביים. למה שמישהו יטרח להכיר אותם לעומק ולצאת למסע בנבכי הדיסקוגרפיה שלהם שמייצגת את התהפוכות (ואת המוות הקרב ובא) של היסטורית המטאל המסחרי? ומעבר לזה, למה שמישהו יטרח בכלל להאזין להם כשאפשר להאזין לכל אחת מהלהקות שהם חיקו? אני הבן אדם האחרון שיקונן על שינויים מוזיקליים. הייתי שם כש-Opeth הוציאו את Damnation ואפילו את Heritage, הייתי שם כש-In Flames הוציאו את Reroute to Remain ואני אמשיך להאזין למטאל מהסיבה הפשוטה שיש לא מעט חדשנות בתחום, בכל יום. זה גם לא סוד שאני לא סובל את מה שנהיה מ-Opeth ו-In Flames בסופו של דבר אבל שינוי הסגנון הוא לא הבעיה. יש לא מעט להקות ששינו סגנון ואפילו עזבו את המטאל כדי להפוך לגלגול המוצלח ביותר שלהן (אני מסתכל עליכן, Anathema ו-Ulver). להקות מוכשרות נולדות ולהקות וותיקות מתפתחות בצורה מוצלחת. אבל להביט בהתפתחות של BMTH זה מביך. מביך משום שהם מציפים את כל הבעיות של המטאל המודרני, ובעיקר את הניסיון המביך להפוך מטאל למשהו שהוא לא.

מטאל הוא תרבות שוליים. ברגע שאתה מנסה בכוח לכפות אותו על המעגלים שבחוץ, זה לא עובד יותר. אפשר ואפילו רצוי לתת למטאל להוריד את הראש ולנוח קצת בחשיכה, לפני שהוא יתרומם מהקרקעית ויצוד אחר סוגדים חדשים, משל היה קת'ולהו שהקיץ משנתו הלא כל כך נצחית. בקיצור, שחררו. המטאל לא צריך אלבום כמו amo שימגנט את הדור הצעיר הבא. המטאל בסדר גם ככה, וימשיך להיות בסדר הרבה אחרי שאוליבר סייקס יגיע לתובנה הבאה שלו.