19/07/2019
אלבום קלאסי - Dark Angel – Time Does Not Heal
כתב: יותם Defiler

מי שכן מכיר את Dark Angel, שלא לומר גם אוהב אותם – יודע שהוא צריך לבוא ולהגיד "רגע, עצור, באמת? את Time Does Not Heal? דווקא אותו? למה לא את We Have Arrived או את Darkness Descends יא חתיכת מצחיקול?"

אז כן, דווקא את Time Does Not Heal – גם בגלל שהוא שירת הברבור של Dark Angel, נסיכת ה-Thrash Metal הכי מבטיחה מקליפורניה, גם בגלל שהוא לא זה שנכנס לפנתיאון של "אחד מאלבומי ה-Thrash הטובים ביותר אי פעם!" על מנת שנוכל לשבת ביחד, אני ואתם (על מה אני עובד, זה רק אני ואתה, זה רק שנינו פה) ולהבין מה השתבש.

מה גרם ל-Times Does Not Heal להיות פרק הסיום של Dark Angel, להקה שהייתה כל כך מבטיחה ב-1989 שהמחשבה שהיא לא הפכה להיות בסדר גודל של Exodus או Overkill, שלא לומר Testament, היא במקרה הטוב ביותר ביזארית, ובמקרה הנכון יותר – פשוט שגיאה של ההיסטוריה.

אני אדלג על רוב ההיסטוריה, אבל כן אומר ככה. Time Does Not Heal הוא האלבום הראשון שאני זוכר במטאל שלא כלל אף חבר להקה מקורי מהלהקה. כן, לא הרבה יודעים זאת, אבל בעוד כולם מאשימים את In Flames ואת Napalm Death שלא נותרו להם אף חברי להקה מקוריים (ולעתים גם את Sepultura שלא בצדק, כי Paulo היה שם מההתחלה אם אני זוכר נכון), היו אלה Dark Angel שהגיעו למצב בו הם מוציאים אלבום בלי אף חבר להקה מקורי. סיבובי ההופעות כנראה היו קשים להם יותר ויותר, ולמרות שה-Thrash היה בשיאו בסוף האייטיז, והלהקה חיממה את Slayer, Megadeth ו-Motorhead מבין רבות ואחרות – כנראה החבורה לא הצליחה להתפרנס מהמצב כל כך. Gene Hoglan, למי שלא יודע, הצטרף ללהקה עם אלבומה הראשון והיה מבין הכותבים המרכזיים של האלבום המדובר והאחרון שלהם. חברי להקה אחרים התחלפו ועזבו, בגלל מחויבות למשפחה או אכזבה מתעשיית המוסיקה. לא משנה למה, ההרכב החל להתמוסס. Hoglan הביא את Brett Eriksen מלהקת Viking להשלים מניין הגיטרה – וככה נולד לו – Time Does Not Heal – או כפי שהלייבל פרסום אותו

"9 שירים, 67 דקות, 246 ריפים!"
אנחנו נחזור לעניין הזה בהמשך.

התחושה תחילת שנות ה-90 הייתה שה-Thrash צריך לקבל בעיטה בתחת כדי להמריא. כי להבדיל מ-Metallica או Slayer או Megadeth – כולם די התעסקו בליגה ב' בעוד שהגדולים שיחקו כבר בליגה אחרת. Dark Angel היו אפילו זנב לשועלים האלה, כי Testament ו-Overkill או Exodus ואפילו Mordred ו-Exhorder החלו לצבור תאוצה והם די נשארו מאחורה. אחרי סיבוב ההופעות שלהם עם Leave Scars החליטו חברי הלהקה הנותרים, ביחד עם Brett הגיטריסט הטרי – להעפיל אל פסגת האולימפוס של הריפים ולכתוב אלבום שאין שני לו בז'אנר.

בעוד שרוב להקות ה-Thrash החליטו או לשבור לכיוונים מסחריים (מה שיצא כמובן עם Metallica אבל אלו גם סממנים שראו ב-Megadeth, Overkill ו-Testament) או לצלול אל תוך האנדרגראנוד ולחבור אל ה-Death Metal ושאר סוגות ה-Extreme Metal המתפתחות, כמו אצל Coroner, Sodom ו-Kreator מהצד השני של המפה ו-Sepultura שהחלו לעלות מהדרום - או אפילו לחבור ללהקות מסוגים שונים כמו הטור שהיה ללהקה עם Candlemass – ההרכב החליט לא ליפול לאף אחת מהקלישאות האלה ופשוט להמשיך ולערבב את מה שהם עשו עד עכשיו רק ביותר. הרבה יותר.

השירים של Time Does Not Heal הם ארוכים – אבל החלקים האינסטרומנטאליים שאפיינו את ההרכב באלבומים הקודמים שלהם כמעט ונעלמו. Ron Reinhert – סולן הלהקה הנוכחי (כפי שהיה גם באלבומם הקודם) כיסה כמעט את כל השירים עם שירה והתעקש להתרחק מהשירה הקיצונית של המטאל המתפתח באותה התקופה. הוא אמנם לא שיא הגיוון אבל הוא מושך את השירה שלו לאורך כמעט כל ריף וריף. יש שיאמרו שבאשמתו הלהקה נפלה, כי לו היה צועק וצווח כפי שעשה קודמו Doty בתפקיד היה משמר את הקהל הנאמן של המטאליסטים הקשוחים יותר – אבל גם מעבר לכך, Reinhart מתעקש לשיר בערך תו אחד או שניים מה שנותן תחושה רפטיטיבית שקצת נבלעת בים גועש של ריפים, ולכל הפחות לא עושה להם צדק. באמת, חוץ מהשירה של Reinhart, שמעבר להיותה מלכתחילה טעם נרכש הייתה מאתגרת וחד-גונית – האלבום הזה קרוב למושלם.

הריפים מפלצתיים, מהירים, מתוסבכים ועם זאת קליטים. בגדול – מערך הריפים העצום של ההרכב הוא לא פחות מגאוני, ברמה של Beneath The Remains ו-Rust In Peace בקלות. אבל ל-Dark Angel יש בעיה אמיתית באלבום הזה. הם לא יודעים מתי לחתוך.

בעוד ששיר הנושא אשר פותח את האלבום בקלות יכול היה להיות שיר מפואר וארוך באלבום Thrash אחר, כשהוא מתהדר בפתיח מלודי שמתפתח כל כך טוב אל השיר עצמו ומתקתק את ה-6 דקות מלמעלה – זה אחד מהשירים הקצרים באלבום. זה בולט ממש עם השיר השני, Pain Invention: Madness אשר קודח עם פזמונים חוזרים לא פחות מ-6 או 7 פעמים, ומדגדג את ה-8 דקות מלמטה. אמצע האלבום, שבאמת מכיל פנינים נהדרות כמו Psychosexuality או An Ancient Inherited Shame שבעצם נתנו את הטון לאלבום – שניהם שירים של 9 דקות של ריפים מסחררים ואינטנסיביות בלי סוף. גם כאשר המפלצות האלה מסתיימות, עד לשיר האחרון והקצר (שאורכו רק 5 דקות) אנחנו עם שירים שכיום היו גורמים ללהקת Thrash שכזו לעוף מהחלון רק על התעוזה.

אז לכל הפחות – Times Does Not Heal הוא אלבום שמעז. הוא לא שם דגש על סולואים (ישנם כמה אבל הם מעטים וקצרים) אלא על ריפים והמון מתוכם. יש פה ריפים, כמו The New Priesthood אשר נחתם בריף מכסח או הריפים שבונים את Act of Contrition אשר מפוצץ את השכל מההתחלה, כל הריפים פה נכתבו על ידי אנשים שכל מהותם הם רק הריפים. Thrash Metal נברא בגלל הריפים, זה למה קוראים לו בשמו – Thrash. כי הוא חובט עם ריפים בלי הכרה, מהר, בלי רחמים, בלי בושה ועם המון כוח. Dark Angel לא עושים ריפים שלא שמענו 30 שנה, אבל הם ריכזו כל כך הרבה מהם בבת אחת שאי אפשר להתעלם מהניסוי המסקרן הזה עד היום.

הסיבה השנייה היא הטקסטים של Hoglan ו-Reinhart שבעוד שהם מאד "מטאליים" בהוויה שלהם, הם מתעקשים להתעסק בנושאים שרוב להקות המטאל פשוט מפחדות לגעת בהם. זה כמובן לפני שהם ידעו שבעוד שנה-שנתיים סצינת ה-Death Metal תשבור כל טאבו על טקסטים, אבל גם תחת הידיעה שלהקות כמו Death או Autopsy עושים מוסיקה עם שירים על ריטושי גופות, Dark Angel מנסים לעשות משהו אחרת לחלוטין.

קשה שלא לשים לב לאווירה הפוריטאנית של המלל, אבל בהתחשב בזה שהאלבום נכתב לפני תקופת האינטרנט-בכל-בית – זה מרשים לקבל את החוויה המזעזעת של Psychosexuality אודות התדרדרות המוסר המיני האנושי לכדי תהום פורנוגרפי שלא בטוח שאפשר לצאת ממנה, או The New Priesthood אשר מבטל את תפקידו של אלוהים בעולם המודרני באופן שכמעט וגורם לאתאיסט המוחלט ביותר להצטער על האלימות שבה הניתוק הזה נעשה. אבל אין ספק שגולת הכותרת היא An Ancient Inherited Shame, שיר המובע כולו מנקודת מבטה של נאנסת. לא זכורים לי להקות שמובלות על ידי גבר שהצליחו לספר סיפור כל כך גרפי, כל כך כאוב וכל כך פרוגרסיבי בתפיסה שלו (עם כל ההסגברה שבדבר) באחד מהשירים שלהם – לפחות לא בז'אנר המטאל, ובודאי שלא ה-Thrash של תחילת שנות ה-90. היופי הוא שהדבר לא נעשה בשביל ה-Shock value, נדמה ש-Reinhart ו-Hoglan תופסים את המהות הנוראית של האונס מנקודת המבט של הקורבן הנשי מבלי להתבייש או לנסות לכפר או להצטדק – זה מבחינתם אסון והם צריכים לספר על זה לא פחות משספרים על מלחמת כנופיות ושחיתות שלטונית.

אני לא חושב שהייתי חוזר לאלבום הזה לולא השיר הזה אשר בתקופה הזו, שנתיים אל תוך קמפיין המודעות של #Metoo או הרבה זמן אך ממש לא מספיק זמן של הדברות והבהרה של מאבק המינים מנקודת המבט הפמיניסטית הבלתי מתנצלת. נדמה שכל האלבום נצבע בדיעבד בהחלמה והקושי של ההתגברות על האסון הרגשי הזה, משיר הנושא ועד ל-Trauma and Catharsis – אבל עיקר השליחות של Dark Angel בוצעה, גם אם בצורה מעט מיושנת (כי אחרי הכול, 1991 וכו') כהלכה. חבל שלא יותר אנשים מסוגלים לשמוע מעבר לקולו המונוטוני כמעה של Reinhart ולהגיע אל אחד מאלבומי ה-Thrash הטובים ביותר שנבראו אי פעם.