19/07/2019
בית דין לקאברים של מטאל – סקירה על 2018

כתב: יותם Defiler

החלטתי לקחת נושא שכולם אוהבים בדרך כלל, ובמיוחד אוהבים להכנס בו – ושלי אישית יש פינה ממש חמה בלב עבורו. אלה שמכירים יודעים שאני sucker של קאברים. אני אפילו אוהב קאברים גרועים, כל עוד הם מטאל. למה? ראשית כי אני אידיוט, וזו הסיבה המקוצרת. אבל לאלה ממכם שמתעניינים בראציונל יש לי שתי סיבות עיקריות. האחת היא שכאשר להקה לוקחת שיר שלא היא כתבה אנחנו זוכים לשמוע איך תהליך המחשבה היצירתי עובד גם במקביל לכתיבת מוסיקה. עיבוד הוא מלאכה קשה לא פחות מכתיבה, לפעמים גם יותר כל עוד שומרים על סטנדרט מסוים – ולהכניס את עצמך אל תוך יצירה שבבירור נלקחה לצורך הצדעה או עניין מוסיקלי זה אתגר מעניין שלהקות צריכות לעבור דרך קבע. הסיבה השנייה היא שאני חושב שקאברים מזכירים לנו שהרכבים, גדולים ככל שיהיו, יודעים להתקיים בעולם האמיתי ולא בחלל ריק. כאשר להקה מתעקשת לא לנגן שום דבר לעולם שהיא לא כתבה במו ידיה, אין לנו מושג מלבד השערות פרועות מה הביא אותה ליצירה הזו ואף ראיון עם אומן לא יכול לשכנע אותו באהבה שלו למוסיקה יותר מקאבר שהאומן בחר לבצע. בקצרה – להקות מטאל שעושות קאברים מוכיחות לנו שהן לא תקועות עם מקל בתחת, ושהן מסוגלות לקבל את העובדה שיש שירים שגם אם הם לא אלה שכתבו אותם, ראוי לתת להם כבוד. זו סימביוזיה מגניבה שמוכיחה בצורה יוצאת דופן שכולנו בסופו של דבר משפיעים ומושפעים בלי גבול אמיתי.

אז החלטתי להתייחס ל-9 קאברים שיצאו בשנת 2018 לכבוד חצי שנה מאז מותה של אותה שנה, ולהלחים ולהלחין לכם מאמר קצר אודות דעתי על כל אחד מהקאברים האלה. אלה שאתם מכירים, תוכלו לדעת אם אנחנו מסכימים וחולקים דעה ביחד. אלה שחושבים שאני מלא בשטויות, מעולה, רק שיזכרו להגיד את זה (בהתחשב בזה שזה קשור לכתבה כמובן, להגיד לי שאני כולי בולשיט אפשר לעשות תמיד, לנצל כתבה תמימה בשביל זה, זה מתחת לחגורה). היו כמה קאברים טובים, כמה גרועים, הרוב היו בסדר. אבל מה אני יודע, אני חולה על קאברים של מטאל, לי אין באמת אמת מידה. חוץ מזו.


Ghost – It's A Sin
במקור: Pet Shop Boys
מה עושים פה: משיר פופ אייטיז הכי אייטיז שיש, למה ש-Ghost חושבים שהם עושים וקוראים לזה מטאל.

אז נתחיל מזה שכן, יש פה לא מעט מטאל, במיוחד יחסית ל-Ghost. הלחן המקורי של ממתק האייטיז הסופר-סוכרתי כמובן נשאר, שהליד המוביל הוא בגיטרה ומלווה בהרמוניות של קלידים לצד המלאכה הפשוטה של להפוך פופ בזוקה לשיר מטאל אפל כביכול. קולו הפופי-לנצח של כבוד האפיפיור, או הקרדינאל, או איך שטוביאס פורג' החליט לקרוא לעצמו עכשיו – מתאים כמובן כמו כפפה לביצוע הזה. אין מספיק טוויסטים אפלים בשיר מלבד כמה אווירת קלידים לאורך הפתיח והסי-פארט, שפה רק כדי לצאת ידי חובה ולחתום על כך שהם עשו את העיבוד שלהם לצד הכי אפל שהם יכולים, כביכול, מבלי לדרוך באמת בגבולות אפלים מוסיקלים. הכול עדיין סופר-פופי.

האם זה עובד: כן. לאלה שאוהבים את המקור במילא אומרים "קיבלתי באהבה" על מרבית הטראש האייטיזי, לטוב ולרע. אלה שאוהבים את Ghost יקבלו פה עוד קאבר שלהם לשיר פופי נוסטלגי. אין פה באמת משהו שמחדש – אבל למי שיש אהבה למקור או ללהקה, יהיה מבסוט על זה, במידה והוא לא מכור לזה מלכתחילה.

גזר דין: 6/10. אין שום אומץ בעיבוד. אין שום תעוזה להרחיק את השיר למקומות האפלים המתבקשים, אבל ההפקה המלוטשת והצמדות העקשנית לסאונד פופי מחמיאים לפחות לשיר הזה. יאללה עובר.

Bad Wolves – Zombie
במקור: Cranberries
מה עושים פה: לוקחים את אחד מהמנוני הרוק האלטרנטיבי החריפים ביותר של הניינטיז ונותנים לו עיבוד של מטאלקור מלנכולי.

זה שיר שכולם כועסים על עצמם שלא עיבדו אותו מראש לביצוע מטאל משלהם כבר לפני 20 שנה, ולפעמים ממש איך שהשיר יצא. ה-Cranberries הוציאו יצירת מופת של רוק בועט שממעט לסלוח ולהקל על המאזין, בתקופה שלרוק האלטרנטיבי עוד היו שיניים. על זה מוסיפים את הטרגדיה של אובדנה של סולנית ה-Cranberries ב-2018, Dolores O'riordan – אשר האגדה מספרת שהלהקה ביקשה ממנה לשחזר את הביצוע שלה לכבוד השיר אך באותו היום היא הלכה לעולמה. הלהקה החליטה להשלים את השיר לבדה, עם הזמר Tommy Vext (שהיה ב-Snot לאיזו שנייה ובאלבום הראשון של Divine Heresy) ולקחת את השיר לפופולאריות המתבקשת שלו לזכרה של הזמרת האהובה ביותר באירלנד. העיבוד כבד רק במקצת, יותר עצוב ו-Laid back מהמקור, הוסיפה סולו בסדר גמור ופחות או יותר סגרו את זה ככה.

האם זה עובד: חצי כוח. למרות שקשה לעבד שיר כזה, מכיוון שזו פחות או יותר יריית הפתיחה של Bad Wolves וזה הגיע לאיזה 200 מיליון צפיות ביו טיוב עם קליפ שקורץ למקור רק בלי כל טעם, זה מרגיש שלמרות שהלהקה כנראה ממש גדלה על השיר המקורי – הם יותר נשענים על כך שזה שיר מדהים במקור מאשר להעז ולעשות איתו משהו. יש קצת גראולים ברקע בפזמון, ממש-ממש ברקע לאלה שמתאמצים, וזה מרגיש יותר כאילו הלהקה עשתה מיזם לפנות לדולורס ז"ל וזו נפטרה באותו היום פחות או יותר אז הסיפור הפך להיות יותר גדול מהביצוע. חובבי רוק יאהבו את זה כי לסאונד המטאלי יש עדיין יותר ביצים מהסאונד המקורי שהזדקן ככה-ככה, אבל הקול של דולורס לא רואה את וקסט ממטר.

גזר דין: 5/10. אני לא מאמין שהם באו בקטע ציני לעבד את השיר לכבוד מותה של דולורס, כי היא מתה לאחר שהיא כבר התחייבה להקליט איתם – אבל אין ספק שהם שיווקו את זה כשיר פרידה ממנה וזה הפך להיות יותר גדול ממה שזה באמת. זה עיבוד מאד סתמי, וכמה שהקול של טומי וקסט בסדר גמור פה, היה אפשר לעשות עם השיר הזה מתאמים וקיבלנו גרסת חימום מהיר במיקרוגל לשיר האלמותי.

Tribulation – One Hundred Years
במקור: The Cure
מה עושים פה: לוקחים את אחד השירים היותר אפלים של הרכב ה-Goth Rock האגדי ובעיקר מושכים לו בצמה עד שהוא נכנע והופך ל-Gothic Metal ההו-כה-עכשווי של Tribulation.

אז אנחנו הולכים לפגוש את The Cure עוד כמה פעם היום. אחד מהעיבודים האלה הם אלה שדורשים את הכתר של השליטים ב-Goth Metal העכשווי וזה מבלי לזוז מילימטר מהאופל הכמעט Black Metal שיש להם במוסיקה, הלא הם Tribulation.
השיר המקורי מרגיש כמו סיוט מתמשך והזייתי, ו-Tribulation בקלות שומרים את האווירה הזו. השירה של Johannes Andersson מחלחלת כמו חומצה לאוזניים ולמרות שאין לו לדעתי קמצוץ מהכריזמה של Smith, הוא עדיין פרונטמן סופר כריזמטי שמרתיח את השיר במים רותחים עד שהוא מתעוות לכדי יצירה על הגבול הדק בין Goth Metal ל-Black Metal בפן המלודי שלו.

האם זה עובד: כן. קשה לקחת מהשיר של The Cure, השיר שפתח את אלבומם הגדול ביותר לדעתי, Pornography מ-1982, שעוד כל הקטע שלהם היה רחוק מלהיות בחזית המוסיקה, והוכיח כמה הם היו פורצי דרך. השיר עצמו רחוק שנות אור מהסאונד הקריר אך הממכר של The Cure ולכן הבחירה בו בתור שיר שהוא מראש מעורער ומטריד שכבר נמצא רגל אחת בקבר של Tribulation היא לא פחות ממצוינת.

גזר דין: 8/10. למרות שאין פה שבירה של מוסכמות, והעיבוד לא יכול לעלות על המקור לדעתי, Tribulation לוקחים את השיר למקום הכי טבעי להם שהוא מספיק קרוב ובמקביל מספיק רחוק מהמקור – ועושים אותו לחלוטין שלהם, כולל סאונד גיטרה שרודף טיפ'לה יותר, הפקה הרבה פחות אפלה בהתאם לנסיבות – אבל בול על מה שהלהקה מנסה לשדר – אנחנו המלכים של הסגנון, ונצדיע רק לפורצי דרך אמיתיים.

Warrel Dane – Hanging Garden
במקור: The Cure
מה עושים פה: Warrel Dane לקראת מותו הספיק להקליט גם הוא גרסת כיסוי ל-The Cure – ובתור זמר המטאל עם הקול הכי גותי שהיה פה בחייו או במותו, הוא עושה את העבודה בול – בכך שכמו במלאכתו עם Nevermore – גם פה הוא משנה את השיר קומפלט עד אין זכר.

הנה הפעם השנייה של The Cure, בשיר שהוא מלכתחילה טיפה יותר דוחף קדימה. גם השיר הזה מגיע מ-Pornography, אבל להבדיל מ-One Hundred Years המסויט – הגן התלוי הוא שיר שמלכתחילה היה טיפה יותר קומנקיטיבי, גם אם היה לו קצב כמעט מלחמתי של בס ותופים וכורוס של גיטרה מרחף מסביב.
העיבוד של Warrel Dane הינו שיר מטאל אלים וחולני, עם ריפים כועסים שנשען ממש על הגרוב המקורי שהתעוות לכדי Groove Metal שמזכיר את ימיה הטובים של Nevermore, עד הפזמון ששובר קצת את הקצב ומאט את התהליך במקום להאיץ אותו עוד יותר קדימה. Dane ז"ל עושה מהשיר מה שבא לו, די כמו מה שהוא עולל ל-Sound of Silence, ולוקח את העיבוד, גם מוסיקלית וגם ווקאלית, לאן שרק בא לו.

האם זה עובד: אחושרמוטה כן. למרות שהשיר המקורי The Cure הוא אחד מהשירים הטובים ביותר שלהם, גם בגלל הקצב המונוטוני והמהפנט וגם בגלל הטקסטים המתוקים מרירים הללו – Warrel Dane לקח את השיר למימדים אחרים שלנו כמטאליסטים הם מוכרים מאד, וזה לוחץ לא רק על כפתורים נוסטלגיים המתגעגעים ל-Nevermore אלא גם מעז לעשות השתוללות מטאלית על גבול הטכנית היכן בסי-פארט עד בלי היכר, למחוץ את הפזמונים לכדי ההמנונים הקלאסיים שלו, להפציץ עם גרוב מעולה בבתים ולהשאיר פה גם מקום לסולו מדהים שלא היה מבייש את Jeff Loomis בעצמו.

גזר דין: 10/10. Warrel Dane מזכיר לכולם למה הוא היה הסולן של להקת המטאל המובילה מבחינה מוסיקלית למשך איזה עשר שנים לפני איזה 20 שנה. הוא אמנם נשמע חלש בהרבה מול שיא כוחו באלבום הבכורה של Nevermore או אפילו ב-Dead Heart In A Dead World – אבל הבחירות המוסיקליות המצורפות לשיר הזה, שהוא בסך הכול עיבוד לשיר ש-Dane מאד אהב בחייו, גם משנות את השיר ללא היכר, אבל גם מזכירות לנו את כל מה שטוב בז'אנר המטאל, בגישה שלו לחדש ולהמציא עצמו בלי סוף. כמה שהשיר הזה קיצוני יחסית למה שאנחנו יכולים לשמוע, הוא אוכל את רוב העיבודים שאני מכיר ל-The Cure בלי מלח ועוד משאיר מקום לעוד.

Leprous – Angel
במקור: Massive Attack
מה עושים פה: אחת מלהקות הפרוג החדשות המובילות בעולם לוקחת את השיר האפל ביותר שהיא יכולה למצוא של ההרכב הטריפ-הופ שהפך לאגדי, ופחות או יותר עושה הכול כדי לעבד אותו בצורה שתעשה לכל אחד מהצדדים נעים בגב.

העניין עם Leprous הם שכבר מלכתחילה כבר פוזלים מחוץ למטאל עם הסאונד העגמומי שלהם, ולמרות שההרכב הוא בהחלט הדוגמה המובהקת לאיך עושים פרוג מטאל בשנת 2018, הקאבר שלהם ל-Angel משאיר את העניינים די דומים למקור. חוץ מכמה קריצות עין, לשירה המהנפטת לרוב אבל היום קצת משעממת של Einar Solberg שהופך את ההרכב הנורבגי כמעט לכדי חוליית נגנים שבאו להגשים לו חלום ישן מהניינטיז ולבצע את השיר המדובר.
אני זוכר היטב שמדובר בשיר שהולך ומתגבר, שהגיטרות והבס אמורות להכנס באמצעו בערך ובכך להתניע את ההתדרדרות הפסיכוטית שהשיר המקורי ניסה לכוון אליו. זה שיר שכל כך הרבה להקות מטאל פנו לעשותו בעבר, כולל Sepultura למעשה, ואצל Leprous זה אפילו נשמע מתאים לסגנון הקבוע שלהם, אבל משהו שם לא עובד. אולי בגלל המינימליזם המקורי בשיר, אולי בגלל ש-Solberg מתעקש לא להמריא לשום מקום, וחוץ מכלי מיתר לקראת סיום העיבוד אנחנו מקבלים פה גרסה עייפה של שיר שלא ברור כמה הוא יכול היה ללכת לכיוונים אחרים.

האם זה עובד: כן ולא. אם אתם לא מחבבים את Leprous, הקול של Solberg עלול כבר ממש לעצבן אתכם. למרות שהוא מבצע את העבודה שלו נאמנה, ובסופו של דבר יש מספיק מרחב עבודה לכל הנגנים בעיקר להשוויץ במגברים שלהם וכיצד הם מחכים את הגרוב המקורי של השיר מבלי לאבד את המומנטום, זה יותר פוגע בשיר מאשר מוסיף לו. מצד שני, אם זה מה שעושה לכם את זה, ואתם זורמים עם השגעונות של Leprous גם ברגעים הכי משעממים שלהם, אז אני מניח שזה יהיה סבבה.

ציון: 4/10. קיוותי למשהו אחר מנסיכי הפרוג המודרני, וקיבלתי את הדבר שהוא כמעט והכי רחוק מפרוג שיכולתי לקוות אליו. חוץ מבחירות סאונד גיטרה והשירה המעייפת של Solberg שהיא עניין של לאהוב או לשנוא, אין הרבה מה לחפש פה.

Epica – Crimson Bow and Arrow
במקור: Linked Horizon
מה עושים פה: לוקחים את אחד משירי הפתיחה הטובים ביותר באנימה בכלל (לצד One Punch Man) ונותנים לו עיבוד של מטאל סימפוני עד הסוף, מה שלא זר ל-Epica בכלל.

אז Epica אוהבים לעבד נעימות. משהו בהרכב ההולנדי מתקתק להם בראש לקחת יצירות מפורסמות ולעבד אותם. הם עושים את זה כמעט להכול – מלהקות מטאל ועד לפסי קול של סרטים ויצירות קלאסיות לרוב. הם לא מתביישים בזה, הם הוציאו כבר המון ריליסים שזה כל מטרתם ובמהלך 2018 הם הוציאו ריליס קצר שכל כולו עיבודים לשירי הפתיחה המתחלפים של סדרת האנימה המצמררת Attack on Titan. השיר הפותח – שגם פתח את החלק הראשון של העונה הראשונה של הסדרה הפופולארית, הפך להיות סמל היכר של מביני דבר, וגם אלה שלא בקיאים בתרבות המנגה והאנימה למדו לזמזם את הפזמונים החוזרים של השיר המצוין, במקור של ההרכב היפני Linked Horizon.

היופי הוא ש-Epica מומחים בזה, הם יודעים לא רק לעבד את היצירות האלה, אלא ממש להתמסר אליהם, ללכת לאיבוד בתוכם אם תרצו ותסלחו לי על משחק המילים האיום הזה. הם מזרימים אנרגיה חדשה לשיר שהפך להיות כל מה שאנשים רצו לשמוע באוזניים במשך חודשים, והופכים אותו לשלהם. למעשה, זה מה שהם עושים הרבה טובים – מתייגים את עצמם מחדש בתור מטאל סימפוני אמיתי, בכך שהם ממריצים סימפוניות, מקהלות, תיזמורים שכאלה וכל הבא ליד אל תוך המוסיקה שלהם, וזה בולט כל כך לטובה עם השיר המצוין הזה.

האם זה עובד: כן בהחלט. הקול של Simone שכמעט תמיד עדין טיפה יותר מדי למטאל, מוצא את עצמו במקום סופר-נוח כאשר היא מובילה מקהלה שלמה בעקבותיה, אשר באמת הופכת את השיר למצוין. הגראולים של Mark לא גורעים בכלל אלא מוסיפים מעבר לכבדות המתבקשת גם נפח של כנות מוסיקלית נדירה שמחמיאים למכלול. הם בקלות יכלו לעשות פשוט קופי-פייסט בתרגום לאנגלית, והם בחרו לעשות את זה שיר שלהם ועדיין להשאיר מספיק מקום ומרחב למלודיות המזוהות עם השיר באופן כל כך חד משעמי.

גזר דין: 9/10. מרגיש לפעמים כאילו שלשם זה נברא ז'אנר המטאל הסימפוני כולו. הם משחקים בחכמה על להשאר צמודים למקור ולברוח ממנו כדי להוסיף עניין ולהפוך יצירה פשוטה למשהו טיפה יותר מלא בשר, והם עושים את זה נהדר. לאלה שממש סולדים מהשירה, יש גם גרסה אינסטרומנטאלית.

1914 – Beat The Bastards
במקור: The Exploited
מה עושים פה: לוקחים את אחד מהמנוני ה-Street Punk הגדולים ביותר של שנות ה-90 והופכים אותו ל-Death-grind, וזה מכוער כמו שזה נשמע.

השיר הפשטני של The Exploited, שניסה למהול הכי הרבה רוקנרול וקצת הבי מטאל אל תוך הפאנק המטונף משיר הנושא של 1996, אחת מהיצירות הארוכות ביותר של ההרכב שמתקתקת 4 דקות וחצי, עם אינטרו דיסטופי ומילים רגילות על מאבק נגד המערכת, הממזרים, הכול. באו 1914 שהוציאו את אלבום הבכורה שלהם בשנת 2018 והחליטו לפרק לשיר הזה את הצורה. זה מתחיל בצורה שמאד מחמיאה למקור, עד כמה שהיה אכפת ל-Napalm Death מהעניין. גריינדים מכסחים ברצף שמורחים את השיר לכל הכיוונים, בית ופזמון הופכים אחד מהם במטח הגריינדקור, אבל איפשהו באמצע השיר ההרכב ההרסני מוריד איזה 4 הילוכים ועובר ל-Death Metal איטי ואטמוספרי.
לאורך כל השיר מנסים 1914 לשפוך קצת עניין נוסף אל תוך שיר שכל הקטע שלו היה המנון חריג בארסנל של להקת פאנק סקוטית אלימה, הם מוסיפים סולו רועד, סמפלים, זעזוע מוח ואז לקראת הסוף הם עולים שוב בכל הכוח למהירות המקורית שלהם. רק לקראת סוף השיר הם נצמדים לקצב הפאנקי של The Exploited – שוב, רק כדי לתת גם גריינד קטן לסיום למהירי החלטה.

האם זה עובד: תלוי ממש בכם. יש אנשים שחושבים שלקחת פאנק ולעשות אותו מטאל זה חטא. זה כמעט אף פעם לא עובד כשלהקות Thrash מנסות לקרוץ לאי אילו אלמנטים שהם חושבים שיש בהם, וכאשר להקות Death Metal עושות את זה – זה כמעט תמיד יותר פטתי. אתה צריך להיות כל כך רוקסטאר כדי לעשות קאבר ללהקת פאנק ולא לצאת אפס שזה כמעט טריטוריה שאסור לגשת אליה. הקטע שהשיר המקורי מראש היה כמעט ולא פאנקי, כדרכם של The Exploited, ומה ש-1914 זה שהם מתרחקים לחלוטין מהפאנק, אז למרות שאולי אפשר לזהות את הטקסטים מתחת לגראולים והגריינדים, או את הריף המקורי שהוא נמתח כמו מסטיק בקטע האיטי והדומי – אבל אם זה עובד זה כבר לגמרי עניין של טעם.

גזר דין: 6/10. רעיון יפה וביצוע מעניין אבל 1914 רחוקים מלהיות המפלצות שהם חושבים שהם ולקחת שיר עם כל כך הרבה ביצים ולתת לו עיבוד מעניין בכוונה זה יותר יומרני מפרקטי. מצד שני, עדיף את זה מלנגן את השיר כמו שהוא במצב שלהם, והעיבוד בסופו של דבר עדיין מיוחד בנוף, אז לפחות את זה.

Five Finger Death Punch – Gone Away
במקור: The Offspring
מה עושים פה: לוקחים את אחד מהשירים הגדולים של Offspring, בתקופה שהם זלגו מהפאנק-רוק הפופי שלהם לטריטוריה ריקה כמעט לחלוטין מפאנק, והופכים את השיר ל...זה...

נתחיל מזה ש-Gone Away של Offspring זו בחירה אמיצה. השיר יצא באלבום לא פופולארי של הלהקה, בין שני אלבומי ענק כמו Smash שהכתיב מחדש את חוקי הז'אנר לבין Americana שזכה להצלחה מסחרית מטומטמת. אבל FFDP, שמאז ומתמיד היו קרינג'יים בכמה שהם אמריקאיים יתר-על-המידה וכמה הם לא מסוגלים להפנים את החיים של לעשות רוק כבד בלי להיות פאקין אפס, החליטו פחות או יותר להשתין על המקור. הם הפכו את האנרגיות שהיו בשיר, למרות הוייבים העייפים שחלחלו למוסיקה של Offspring בתקופה ההיא, והחליטו לעשות מזה Nickleback, ועוד בצורה הגרועה ביותר שהם יכלו לדמיין.
השיר הפופ-רוק העצוב עד-כדי-חצי-מנוע הפך בידיים של FFDP לפיסת רוק עבשה שמתעקשת להיות בלדה משמימה בצורה הכי קשה שהיא יכולה. לא יעזרו סולואים סבירים או לנסות לקשר את השיר לפוסט-טראומה של מלחמות ארה"ב לאחרונה, כל מה שעשה את השיר הזה טוב – לא רגע – גם התכונות שהפכו את השיר הזה ללא גרוע פשוט נמוגו כמו סוכר בגשם הדוחה של FFDP.
גם אם הקול של Ivan Moody הוא הדבר שאתם הכי אוהבים בעולם, אין ברירה אלא לקבל בהכנעה שמדובר בקאבר נוראי, מהסיבה העיקרית שאנשים שונאים קאברים, במיוחד קאברים שמתיימרים להיות עיבודי מטאל. אין פה שום שביב של רוקנרול – גם עם עבודת הגיטרה טוענת אחרת, כל מה שהביצוע הזה צועק הוא התחכמות מטופשת שמסרסת אחריה לא רק ז'אנר שלם של מטאל אמריקאי חדש, אלא גם דואגת לעשות את זה בזמן שהיא צועקת "fuck yeah".

האם זה עובד: לא. שש מאות שישים ושש פעמים לא. FFDP היא לא להקה שטרחתי לשמוע אבל קלטתי את החום הנובע מיחסי הציבור האיומים שלהם, מהקפריזות האישיות ומכמה זה מזמן לא להקה אלא הרכב שחושב שהוא יכול להיות Disturbed החדשים. המוסיקה שלהם תמיד הייתה סתמית עבורי – אבל עם הקאבר הזה הם שרפו כל סיכוי להדברות.

גזר הדין: 1/10. הסולו בסדר. כל השאר, בתקופות חשוכות יותר היו תולים אנשים על זה.

Jungle Rot – Terrible Certainty
במקור: Kreator
מה עושים פה: הרכב ה-Death Metal הותיק שתמיד היה כינור שני או שלישי להרכבים גדולים יותר מצדיע כמו שהוא הוכיח בעבר שהוא יודע לאגדת ה-Thrash.

אז Jungle Rot הוכיחו לי מזמן, עוד כשהייתי בצבא, שקאברים הם יודעים לעשות. הם פשוט נשמעים טייט ומנגנים שירים שאני אוהב כנראה בהפקה יותר כיפית מהמקור. הם עשו את זה ל-Sodom ול-Carnivore, אז אין סיבה אמיתית שזה לא יעבוד עם Kreator, ועוד אחד מהשירים האלה שקשה לגשת אליהם. זו התקופה הזו שלא מדברים עליה אצל Kreator, כי זה עדיין לא Extreme Aggression אבל זה כבר לא הברבריות של Pleasure to Kill.
אז הם לקחו את השיר המפלצתי הזה, שיר הנושא ולדעתי גם הטוב ביותר באלבום המדובר, ופשוט עשו את אותו הדבר ב-Death Metal. כן, אין פה שום דבר חדש. אי אפשר להגיד שהמתופף לא מדביק את הקצב של Ventor או שמלאכת הגיטרה היא חנטרישית מדי, כי זה בדיוק על הפער בין מתי ש-Kreator עצמם למדו קצת לצאת מהמשבצת העקשנית של הכסאח הבלתי מתפשר והכניסו קצת יותר מחשבה פנימה. זה ביצוע אחד לאחד כמה שההרכב יכול לעשות.

האם זה עובד: כן. אבל חכמה גדולה, זו בערך המומחיות של Jungle Rot, לקחת שירים שגדולים עליהם ולעשות אותם בדרך שלהם. אני כבר לא זוכר כמה אלבומים יצאו ל-Jungle Rot, הם היו כמו ה-Vader של אמריקה, אבל בלי השירים החזקים ממש. אז לגלות שהם חזרו לעשות קאברים ללהקות Thrash זה רחוק מלהפתיע אותי, אבל טוב לדעת. זה בסדר גמור.

גזר הדין: 7/10. זה Kreator ב-Death Metal. אפילו לא Brutal, סתם Death Metal. זה מרגיש נכון, זה מרגיש בבית, גם אם אין פה שום דבר מעניין. סבבה.