Main Menu
Main: Interviews | Articles | News
Reviews: Albums | DVD | Shows
Scene: Events | Photos | Forums
Misc: Updates | Movies | Videos
About: Magazine | The Staff
Advertise: Events | News
Desert
Scorpions
Feed Us Go Hebrew Visit Our Facebook Page Visit Our MySpace Profile
:: Articles ::

12/12/2013
סיכום שנת 2013 במטאליסט - חלק א': סיכום צוות מגזין מטאליסט
כתב : צוות מטאליסט

אז עוד שנה נסגרת לה, שנה בסימן קאמבקים (Carcass, Goreguts, Metal Church), פורצי דרך (Rivers of Nihil, Kvelertak) ועוד אלבומים של הלהקות הקבועות (Megadeth, Children Of Bodom) שלאו דווקא הצליחו לרגש.

אפשר לראות את הטעם השונה של כל כתב וכתב במטאליסט, שנעים בין בלאק קיצוני לסלדג' להארד רוק, ואנחנו מקווים שנגענו לפחות ברוב האלבומים החשובים שיצאו השנה, למרות שלא נתפלא אם יצוצו מהקוראים כמה עשרות אופציות אחרות שאליהן לא הגענו.

הייתה שנה עמוסה בהופעות, חלקן בעצמן עמוסות בקהל וחלקן פחות, ו 2014 כבר מסתמנת כשנה עמוסה לא פחות – אולי השנה סוף סוף סצנת המטאל המקומית תגיע חזרה לממדים שבהם הייתה לפני עשור בערך, נותר רק לקוות.

אז הנה, ללא רעשי רקע נוספים – הנה אלבומי המטאל של השנה מצוות מטאליסט:


אלון מיאסניקוב

Carcass – Surgical Steel

מה עוד אפשר לומר על הקאמבק המקביל לזה של Black Sabbath מכיוון המטאל הקיצוני?

חיכינו שנים שההרכב האגדי הזה יוציא אלבום חדש, וכשכבר זה יצא – זה התגלה כאלבום שרוב מעריצי הלהקה פינטזו שכך הוא ישמע. נכון, מי שרצה את הגריינד המטונף של שני אלבומיה הראשונים של הלהקה לא קיבל את משאלתו, אבל מי שאהב את הדת' מטאל המלודי/טכני של Necrotism או Heartwork פשוט התענג על כל שניה.

כתוב היטב, מופק היטב, מנוגן היטב, ושוקע בנוסטלגיה חמימה של Carcass שהכרנו ואהבנו, כנראה שזה בשקט לוקח כאלבום השנה.

Orphaned Land – All Is One

קצת מצחיק לבחור כאלבום שנה אלבום שאני כתבתי חלק ניכר מהטקסטים שבו, אבל מכיוון שבמוזיקה ובתוצר הסופי אין לי נגיעה אני יכול להיות ישר לגביו.

All Is One הוא סוג של האלבום השחור של אורפנד לנד, אם ORwarriOR סימן את שיר המורכבות הפרוגית של ההרכב, הרי שב All Is One יש שירים קצרים יותר, קולעים יותר, עם כמה יציאות לכיוונים שונים (Fail) אבל בגדול מדובר כנראה באלבום הפחות כבד שהוציאה הלהקה.

רע? ממש לא. שיר הנושא הוא מיצוי של מה שהלהקה יודעת לעשות, ריפים זכירים, מקצב מקפיץ, פזמון המנוני שיישאר לך בראש לשנה שאחרי. שירים כמו Let The Truce Be Known עם הלחן של קובי אפללו הם יציאות דום טרגיות עם מטען רגשי נפיץ, Brother – שהפך את הלהקה פתאום להרכב שכל בני ישראל מכירים – ולא רק המטאליסטים, הוא בלדת Nothing Else Matters מרגשת, בקיצור – כל מה שאלבום מטאל אוריינטלי כבד אך עם זאת קליט יודע לעשות.

Metal Church – Generation Nothing

בשרשרת הלהקות האהובות עלי שעושות קאמבק השנה נכנסת בקלות Metal Church, להקה שגדלתי על המוזיקה שלה, חזרה לעשות אלבומים טובים בעשור הקודם, והתפרקה לה רשמית עקב מותה של חברת SPV שבה הייתה חתומה.

אז SPV מאז חזרה לפעול ויש שם כבר כמה להקות לא רעות בכלל, אבל Metal Church הלכו על הוצאה עצמית, דרך הפצה של לייבל קטן – ופשוט הרביצו באלבום ענקי.

נכון, העטיפה כעורה למהדרין, הסאונד חביב אבל לא ממש מרשים – אבל במה שחשוב מדובר באיכות – בשירים, החל מהכתיבה המעולה, שמהווה סוג של חזרה חלקית ל Thrash של שנות השמונים ודרך ההופעה הווקאלית המרשימה של הסולן Ronnie Monroe, אלבום חובה לחובבי הלהקה הוותיקים יותר.

אלבומים מומלצים נוספים:

The Vision Bleak – Witching Hour
Annihilator- Feast
Tad Morose – Revenant
Powerwolf – Preachers Of The Night
Amon Amarth – Deciver Of The Gods
The Black Dhalia Murder- Everblack
U.D.O – Steelhammer
Pretty Maids – Motherland
Saxon – Sacrifice
Helloween – Straight Out Of Hell

השנה שלי:

האמת שקשה להוציא אותי מתרדמת המטאל שלי, יש מעט מאד דברים שמרגשים אותי בז'אנר אחרי 25 שנה של נסיון בו. ורוב מה שמרגש אותי זה אלבומים חדשים של להקות וותיקות שגדלתי עליהן, אם זה Annihilator, Metal Church, U.D.O. או Carcass שדי לוקחים בהליכה את תואר אלבום השנה. מבין החדשות לא זכיתי לאיזה חישמול מסיבי, למרות שאלבומים מוצלחים הנפיקו The Black Dahlia Murder שיודעים לשלב ברוטליות באיכות, ו Powerwolf שעושים פאוור מטאל לפי הספר – אבל עשוי טוב.

מבחינת הופעות איך שהוא נראה לי שכאילו לא יצאתי מהבית, בין העבודה והילד הזמן שלי הצמצם מאד, ופספסתי פחות או יותר כל הופעה שהייתה השנה. יש לי עוד הזדמנות לראות את Rotting Christ ו Moonsorrow, וגם את Desturction הוותיקים – אבל בליווי הגשם זה יקח מאמץ רציני לקום מהספה.

שנה הבאה סוף סוף יגיעו לכאן Manowar, וזה משהו שמצליח לרגש אותי, אבל בואו נראה מה עוד צופנת השנה. אני עוד מתפלל לכרית שלי בלילה שמישהו יביא את Maiden עם Dickinson ויתקן עוול היסטורי.


דני אחירון

Voivod - Target Earth

הקאמבק של השנה שמבחינתי כבר נקבע לו בתחילת השנה אי שם בחודש ינואר. נכון ש Carcass החדש הוא קאמבק מדהים ומפליא הרבה יותר בהתחשב בנסיבות, נכון ש Suffocation הוציאו אלבום שהוא אולי האלבום הכי משוגע שלהם בכל הקריירה. אבל מכיוון שכל שאר הכתבים גם ככה יהללו את Carcass בסיכומי השנה שלהם, החלטתי למקד את תשומת הלב לכיוון Voivod. למען האמת זה אפילו לא לגמרי קאמבק - הם אף פעם לא ממש התפרקו ואף יצא להם אלבום ב2009.. אז מה בכל זאת קרה כאן? הבסיסט המיתולוגי חזר הביתה, גיטריסט חדש לראשונה קיבל הזדמנות לכתוב ולאחר שהם השתחררו מקללות ניוסטד ומהזכרון של Piggy ז"ל הם הוציאו את האלבום הכי טוב שלהם מאז Dimension Hateross ו Nothingface. מהשניות הראשונות שלו ברור לכל מעריץ של ההרכב שהנה האלבום שמחזיר עטרה ליושנה שבא להזכיר לעולם מי אלו Voivod ולמה הם צריכים לפחד. לא עוד שירי Stoner Rock שנשמעים כאילו ניוסטד הבסיסט חילק לכל הלהקה תרופות נגד צינון אלא פיסות של ת'ראש פרוגרסיבי משובח ומוזר כמו שרק הם יודעים לעשות. רוב חברי אוהבי הת'ראש ימשיכו לעקם את האף למשמע השם של הלהקה הזאת, אבל אני יודע שהאלבום שלהם היה אחד מנקודות השיא שלי השנה ועוד פנינה של ת'ראש מטאל מבריק ומעניין. מקווה שהם ישרדו לעוד אלבום או שניים, כי עדיין יש להם מה להגיד והם חזרו למפה מלאים בהמון צבע.

Howl - Bloodlines\Lord Dying - Summon The Faithless

אז ניצלתי את אחד משלושת אלבומי השנה המובחרים שלי בשביל למקד את תשומת הלב שלכם לשני אלבומי בכורה. טכנית Howl הוציאו כבר אלבום לפני זה אבל מה זה משנה, מדובר פה בשני אלבומי בכורה תחת הלייבל Relapse ושתי להקות עולות שאני מאוד מקווה שנמשיך ונשמע מהן בהמשך. גם Howl וגם Lord Dying שתיהן להקות שסגנונית אינן רחוקות כל כך מהשניה ושתיהן מנגנות טייקים עמוסי Groove של הז'אנר שנקרא Sludge-Stoner. Howl מגיחים מרוד איילנד, והאלבום שלהם Bloodlines הוא אחד האלבומי הכי מוצלחים ומגובשים שיצא לי לשמוע השנה. מדובר פה במוזיקה שטבולה השפעות Black, Hardcore טאץ גרובי וסאונד מודרני, אלבום שנשמע גם כמו Pantera ו Biohazard וגם כמו Lamb of God ו Testament של The Gathering.שום דבר פה לא חדש, אבל בכל זאת Howl מגישים אותו עם ההגשה הכריזמטית שלהם שמשנה את התמונה. לעומתם ה Lord Dying יוצרים מוטציה עוד יותר נדירה בדמות Sludge-Thrash, שפרט לקרוסאובר סגנוני מגניב עובד נהדר. הם הרבה פחות כריזמטיים מהחבר'ה של Howl אבל הם מפצים על זה ברגעים מוזיקלים נדירים. דמיינו את רגעי הגיטרה והתופים הדרמטיים של Slayer עובדים בהרמוניה עם טאץ' סטונרי סליזי סטייל High on Fire ו Kylesa ובאסופה של 8 שירים שנחרטים לך מהר מאוד בשכל ומכשפים בחן רב. לא סתם חיברתי את שתי הלהקות הללו שבמקביל גם טיילו בארה"ב בטורים ברוב השנה האחרונה יחדיו, הם בעיני נציגות של דור חדש של מטאל שמצליח לעורר עניין ולמצוא טעמים חדשים בקרב סגנונות לא חדשים בעליל ולבדוק מחדש את הגבולות הסגנוניים של המוזיקה.

Kvelertak - Meir

בתור בן אדם עם אנטי כללי לכל מה שפופולרי אני עולה על רוב הטרנדים במטאל ובעולם באיחור מכובד. אז נכון מאז שאני כתב במגזין מטאל ולכן אני עושה ככל שביכולתי בשביל להיות מעודכן בכל מה שמסביב, אבל למרות זאת אני עדיין אנטי לרוב ההרכבים היותר פופולריים במטאל ובכוכבים העולים והמון פעמים מפספס דברים טובים סתם כי אני ילד עקשן. במקרה של Kvelertak איחרתי קצת פחות. ושלא יהיה לכם ספק - Kvelertak הם אחת התופעות היותר מסקרנות במטאל של ימינו. על הנייר זה באמת נשמע טיפה הזוי - להקה עם שישה חברים, ששרים אך ורק בנורבגית ומנגנים מישמש של Stoner, Punk עם קורטוב של Black Metal מלמעלה. אך כמו כל דבר מספיק הזוי זה עובד וזה עובד נהדר, ואחרי שאלבום הבכורה שלהם יצא בשקט יחסי השנה כבר רוב העולם התוודע אליהם כולל אנוכי עם אלבומם השני Meir("עוד" בנורבגית למי שתהה אם יש להם דוד בישראל בשם מאיר) שבאמת מכיל מיקס נהדר של כל מה שציינתי למעלה ונשמע כמו הדבר הכי מגניב ששמעתם לאחרונה. ועל מה הם שרים? תרגום סימולטני בגוגל הראה לי שהם מעין "בוא לבר" נורבגים - ששרים על מיד, אודין, סקס והשתכרויות אינסופיות אז עם מילים מטומטמות שגם ככה אף אחד מאיתנו לא יבין וגישת I Don't Give A Fuck ומוזיקה של בד אסים Kvelertak היו אחד מתגליות השנה שלי ולהקה חדשה שעושה לי שמח ות'כלס? מי צריך יותר מזה?

אלבומים מומלצים נוספים:

Blockheads - The World Is Dead
Inter Arma - Sky Burial
OMB - Swinesong
All Pigs Must Die - Nothing Violates This Nature
Rivers of Nihil - The Conscious Seed of Light
Suffocation - Pinnacle of Bedlam
Satan - Life Sentence
Windhand - Soma
Deafheaven - Sunbather
Darkthorne - The Underground Resistance

השנה שלי:

שנת 2013 במטאל העולמי הייתה שנה לא קלה. Randy Blyth סולנה של Lamb of God זוכה בשעה טובה מהרג המעריץ בצ'כיה והוכיח שהצדק עמו ועל הדרך הווה דוגמה אישית למיליוני מטאליסטים שנשאו אליו עיניים. בהמשך השנה עולם הת'ראש והמטאל ספג מכה רצינית עם מותו של Jeff Hanneman מ Slayer שאומנם התנהג כמו מת שנתיים-שלוש והכין את הקרקע עבור כולנו, אבל למרות הכל אף אחד לא צפה את זה ויש רבים שרואים בכך מותה הסופי של הלהקה(אני מנסה להישאר אופטימי), במקביל הרכבים רבים ממשיכים להחזיר את הציוד ומוותרים על ההנאה המפוקפקת שבלהחזיק להקה ולתפקד כאנשי משפחה במקביל כאשר אין לך תמיכה כלכלית ראויה. מכירות האלבומים הפיזיים יורדות גם כן והמוצר הדיגיטלי ממשיך לתפוס תאוצה.

בארץ קרה דבר ומועדון הסאבליים סגר את שעריו עקב סיבות שונות ומשונות, מה שיצר דעיכה די רצינית בכמות וברמת ההופעות המקומיות למרות שנראה בחודשים האחרונים שמועדון ה"גגרין" תופס את מקומו של הסאבליים בתור הבית של ההופעות המקומיות. מעבר לזה השנה הייתה רצופה בהוצאות מוצלחות גם כן. אורפנד לנד החדש שעורר דיון סוער סביב הפזילה הברורה של הלהקה לעבר המיינסטרים, דיון שדי נחתם כשהשיר Brother עשה היסטוריה והגיע לגלגל"צ - מה שדי הגשים את השאיפה של ההרכב להגיע אל הקהל היותר מרכזי. האחים הגדולים היותר קטנים של הסצנה Betzefer הוציאו בשעה טובה את אלבומם השלישי ושיחררו איתו קליפ מטורף שהרים גבות ברחבי העולם, והאחים Hammercult שהם האחים הכי צעירים במועדון הליגה הלאומית שיחררו השנה את האלבום שלהם בויניל ונתנו כמה טעימות מהאלבום הבא ואיך שזה נראה עכשיו מדובר בכיסוח רציני. להקות נוספות שראוי לציין הם Demented Sanity שגם שיחררו אלבום, ועוד בצעד אמיץ חילקו אותו חינם אין כסף. מקווה מאוד שימצאו גיטריסט ויעלו גם הם על דרך המלך. Walkways שיחררו אלבום מצוין והניחו עוד אבן פינה רצינית בדבר הזה שנקרא אלטרנטיב מטאל ישראלי. Ferium אומנם לא שיחררו את האלבום רשמית, אבל בעזרת טור בחו"ל וכמה הופעות מרשימות בארץ הם מטפסים חזרה אל הצמרת המקומית. אלבום המטאל הישראלי הכי יפה שיצא השנה בעיני שייך ל OMB, שהצליחו להתעלות מעל כל גבולות ז'אנר ויצרו אלבום שהוא חתיכת פצע תלוש מהלב של כל אחד ואחד מהם ואחד האלבומים הכי יפים שנעשו במטאל הישראלי. בחדשות היותר עצובות הרבה להקות התייאשו לבינתיים וההרגשה באויר היא שאין כרגע שום "להקה עולה" חדשה ומי שמובילים כעת זה הלהקות היותר ותיקות כשהרכבים חדשים צצים מדי פעם, אבל אף אחד מהם לא מראה סימנים מבטיחים.

מבחינת ההופעות בארץ מעולם לא היה מצבנו טוב יותר. כן, האינטרנט גועש לו סביב "מלחמות מפיקים" אבל אותי זה לא מעניין, בשורה התחתונה הקהל הישראלי מקבל יותר ויותר להקות ולמרות הגל המאוס עד מוות של Folk Metal שגם ככה לא עושה לי שום דבר בבטן היו פה השנה כמה הופעות בלתי נשכחות. באופן אישי Gojira, Enslaved ו Anthrax היו היילייטים אבל שום דבר לא הכין אותי לטיול הסוריאליסטי שעשיתי עם Dave Lombardo בירושלים, טיול שאני מקווה יום אחד לספר עליו פה בנפרד כי הוא היה חוויה של פעם בחיים. כרגע התמונה נראת עבורי די ורודה, עם הופעות קרובות של Destruction, Iced Earth ולאחרונה התבשרנו שגם Manowar האגדיים כשברקע שמועות על להקות אהובות נוספות עלי שבדרך לכאן גם הן.

אישית היה לי משבר מוזיקלי לא קטן השנה, כאשר באופן טבעי המטאל היותר מיינסטרי שקצת ממחזר את עצמו החל לעייף אותי מאוד. הפתרון היה בהתמקדות בלייבלים היותר קטנים ובלהקות חדשות, ספציפית סביב Relapse שעקבתי באדיקות אחרי כמעט כל אלבום שהוציאו השנה והכרתי דרכם המון להקות נהדרות. בשילוב גיוון מוזיקלי והתמקדות מחודשת שלי בפאנק והארדקור שזנחתי קצת בשנים האחרונות וב Sludge ה Doom וה Stoner שגיליתי בשנה האחרונה הצלחתי לשמור על הגחלת של העניין המוזיקלי שלי בוערת לה בעינה. מבחינת המגזין אני אוטוטו סוגר שנה שלישית ולמרות שהמשבצת של Admin/כתב היא לא קלה ודורשת ממני כמות זמן לא מבוטלת אני ממשיך ושורד. נותר לי לקוות שהשנה הבאה תהיה מוצלחת כמו הנוכחית במטאל ומחוצה לו.

יותם דפיילר

Persefone – Spiritual Migration

אני לא מכיר הרבה להקות מאנדורה, אבל אני כן מכיר את Persephone. מכיר, כן ? שלום-שלום, לא יותר מזה. שמעתי עליהם לפני כן אבל לא טרחתי לשבור את הראש – ואז Spiritual Migration תפס אותי בהפתעה גמורה. האלבום Spiritual Migration הוא אלבום שנע בין Progressive Metal מהיר וקיצוני לבין רגעי זן מדיטיביים. הוא ארוך מאד (יותר מ-70 דקות לאלבום זה לא צחוק, מניסיון), אבל הוא שווה כל רגע. Persefone מקבלים אצלי את התואר אלבום השנה והפתעת השנה, עם Spiritual Migration – שהוא מסע אפי בין עולמות של רגש, שכל, גוף ונשמה – מבלי ליפול לאף מלכודת היפסטרית, אלא אם מוסיקת מטאל משובחת ששואבת המון מ-Symphony X, Dark Tranquility ולא מעט Blind Guardian בבת אחת. מדהים שממדינה שיש בה תושבים כמספר התושבים של חולון, יוצא אלבום שכזה.

Protest The Hero – Volition

עוד להקה שהכרתי, הרבה יותר טוב לצורך העניין, אבל הפתיעה אותי לטובה, היא Protest The Hero. מעולם לא טענתי שיש ב-PTH משהו שהוא פחות ממצוין, הבעיה שלהם הייתה שלפעמים היו טובים מדי, כמו סרט אמריקאי הוליוודי שמנקב את האמינות החוצה. ב-Volition הטרנזקציה הושלמה, גם של PTH כלהקה לדעתי, אבל גם שלי כמאזין. אני לא חייב לקבל אותם כלהקת Post Metalcore כזו או אחרת – אלא להבין שמה ש-PTH עושים נוכל להגדיר כמו שצריך רק בעוד 5-10 שנים, ובינתיים נקרא לזה Avant-garde או Math-Metal בהעדר משהו מספיק צבעוני שיגדיר את הז'אנר המוסיקלי של Volition. למרות שאין פה התקדמות משמעותית שלא ראינו כבר בז'אנרים אחרים או נציגות אחרות במטאל במרוצת השנים, PTH מביאים את עולם המטאל המודרני למובאות חדשות, וגורמים למסע הזה להשמע כיף (שזה, כבדרך אגב, כמעט ובלתי-מטאלי בעליל!) בכך שהם עושים את הבלתי יאומן ומכניסים קשת רגשות צבעונית (וקצת פלצנית, הם ואני מודים באשמה) לכל תמיסת הרוקנרול המתקדם והמחוכם שלהם. אין ב-Volition את האומץ של האלבומים הקודמים של הלהקה, אבל כן יש פה אלבום בוגר, מגניב, כיפי ומרתק להאזנה לאלה ש-Between The Buried And Me או Animals As Leaders לא מספיקים להם – כי מבחינתי הם תמיד היו מדרגה מעל כולם, ועכשיו הם מוכיחים את זה בגאון. בנוסף לזה, קליפ השנה בלי ספק הולך אליהם גם כן מבחינתי.

Gorguts – Colored Sands

בלי פתיח, בלי להזכיר את העבר המהולל של אחת ממייסדות ה-Death Metal התובעני והקשה יותר, לא משום שהוא ברוטאלי אלא משום שהוא דורש מהמאזין לקרוס ביחד עם המוסיקה שלהם, Gorguts היא להקה שקשה לספור את הקאמבקים שלהם (זה אחד מהם) משום שהפעילות שלה הייתה ספוראדית במקרה הטוב. אבל עכשיו – עם מתופף חדש (אחרי שהקודם שם קץ לחייו) – מצליחה Gorguts להכריע שעדיין לא נסה רוח ההרפתקנות המוסיקלית שלהם, למרות שהם נשארים עמוק ובצורה בטוחה בעולם ה-Death Metal. לדעתי תמיד היה ל-Gorguts משהו אליטיסטי במוסיקה, שמרחיק את חובבי הז'אנר, גם אלה שכן אוהבים לחפש דברים חדשים, מלהיחשף באמת למוסיקה שלהם – אבל לא כך הוא המקרה ב-Colored Sands. להאזין לאלבום המפלצתי הזה הוא כמו לחוות את חורבן בית המקדש בהילוך איטי, כשהמאזין נמצא מתחת לארזי הלבנון ועצי הגופר. Gorguts הייתה ועדיין נשארת אימפריה מוסיקלית של Death Metal מעניש ונטול רחמים, ולמרות שהאלבום הזה מעט יותר קומוניקטיבי מ-Obscura שלהם, הוא עדיין לא מנת חלקם גם של אלה שהתרגלו ל-Dying Fetus ו-Suffocation. אצל הקנדים האלה, ה-Death Metal הוא ליחידי סגולה בלבד, וזה בדיוק למה האלבום הזה שוטף את כל מי שאוהב את הז'אנר.

אלבומים מומלצים נוספים:

Soilwork - The Living Infinite
Carcass - Surgical Steel
Amorphis - Circle
Revocation - Revocation
Satan - Life Sentence
Darkane - The Sinister Supremacy
Extol - Extol
OMB - Swinesong
Voivod - Target Earth
Hell - Curse and Chapter

השנה שלי:

זו הייתה השנה הכי פחות פעילה שלי במגזין מסיבה עיקרית שאני לא שומע מוסיקה. עם סיום התואר הראשון והשני – אני בעיקר עובד כמו חמור גרם, אבל מעבר לכך – עד שלא אתקין מערכת שמיעה נורמאלית באוטו – האלבומים היחידים שיצא לי לשמוע השנה, זה אלה שששמעתי עליהם פידבקים מאנשים אחרים. כמובן ששמעתי כמה יצירות שמשכו אותי פה ושם ברשת, אבל זו שנה מטאלית קשה במיוחד. אני מתבסס כיום הרבה יותר על המלצות של חברים, על ביקורות חיוביות, על פרלמנט מטאלי שמתקתק עבודה במטאליסט במקום להביא את ההמלצות האלה בעצמי. בלי דני אחירון לא הייתי מודע כמעט לשום דבר שקורה סביבי, וככה נראית השנה שלי במטאליסט לאחר שאני עשור שלם במגזין !

מכל מקום – בנושאים מטאליים יותר, סצינת המטאל הישראלית הופכת למדינת עולם שלישי – שזה מגניב אם אתה חלק מהעשירון העליון שיכול להנות ממבחר ההופעות המשוגע שנופל עלינו, ש-Prog Stage לבדם אחראים על בערך 80% ממנו, אם כי Raven Music ממשיכים לשים דגש על עבודה ממושכת, עקבית וקריעת תחת כדי שכולנו נוכל להנות מהופעות המטאל שגם הם מביאים. מצד שני, אנחנו מתרגלים לקטסטרופות של הופעות יותר ויותר, ולא ברור למה זה קורה. לפעמים זה בגלל פשוט חוסר עניין – כמו ההופעה הדלילה של The Agonist בארץ, או ביטולו הכפול של פסטיבל Prog-stage שפשוט לא מצליח לתפוס צורה או את הקהל שלו בצורה שאותו הוא תפס בשנה שעברה, ומצד שני – אירוע הרוק / מטאל המאסיבי ביותר שתוכנן להיות כאן (מתחת לראדאר של מגזין מטאליסט קבל עם ועדה, או שמא חשדנו שזה יקרה מלכתחילה ולא רצינו להיות שם שישלפו הסכינים) – קריסתה רבתי של הפקת פסטיבל Springbreak שהייתה צריכה לאחד כמה וכמה שמות מהגדולים בעולם ה-Core והביא בעיקר כאב לב וכאב ראש (וכאבי כיס, אני משוכנע בכך, לאלה שארגנו אותו).

כיום נדמה שכמעט כל אחד רוצה להיות מפיק – ואני לא אתפלא אם עד 2015, יהיו עוד איזה 4-5 מפיקים בארץ שמביאים להקות מחו"ל – אם זה פעם בחודש או פעם בשנתיים. להקות המטאל מחו"ל לא מרוויחות כסף ממכירות האלבומים והמוסיקה שלהם – ועל כן הן צמאות להופעות – והצעירות מביניהן, שמעולם לא זכו להרוויח דבר ממכירת האלבומים באשר הם – עושות את זה גם לכל המרבה במחיר. מדהים לראות את סצינת המטאל הישראלית מתמלאת עד אפס מקום – בעוד שאומני פופ מחו"ל מדברים על פוליטיקה ישראלית כאילו יש לה יד ודבר לקהל המאזינים שלה שרק רוצה ליהנות מהמוסיקה. נו שוין, בשנה הבאה, מקווה בנימה אישית שכבר אחזיק באלבום שלישי ביד ובסיבובי הופעות נוספים – אז תחזיקו לי גם אצבעות. כן, גם אתה שם עם החולצה של "בוא-לבר".

בן אסטרכן

Watain- The Wild Hunt

אלבום שכל מי שדיבר איתי במהלך השנה הבין שיהיה ברשימת הסיכום שלי. האלבום היה, ולמרות שהייתה תחרות צמודה – אלבום השנה שלי מרגע צאתו. אני חייב לומר שהצפיות שלי היו שהוא יהיה טוב, אבל לא אדיר, מכיוון שהאלבום Lawless Darkness היה מדהים ולא ציפיתי שהחדש יוכל לעקוף אותו.אבל Watain פשוט הפילו אותי לרצפה, אני פשוט אוהב כל צד שיש באלבום הזה. גם אם נתעלם מזה שהמוזיקה כתובה היטב, שכל אחד מהמשתתפים בו טוב במה שהוא עושה, וגם מההאוירה הדחוסה, הרי שהאלבום הזה מעביר מסר של בלאק מטאל בצורה שלא שמעתי בעבר, ואני יותר מאסיר תודה על כך.

Fleshgod Apocalypse – Labyrinth

אני אתחיל בשקיפות – אני חבר טוב של כמה מהחברים בלהקה, למרות זאת – זה לא השפיע על השיפוט שלי לגבי האלבום החדש שלהם.

לאחר האלבום שהזניק את הקריירה שלהם – Agony, שגם הוביל להחתמה בחברת הענק Nuclear Blast, היו לי לא מעט ציפיות לקראת החדש שלהם. אם ב Agony הייתה אווירה של האלבום גדול מהחיים, ענקי בממדיו, הרי ש Labyrinth מרגיש קצת יותר מחוספס, למרות שהוא משמר את היסודות הסימפונים העשירים והריפים הקודחים, אבל גם משלב את הקונספט של האנשת הסיפור המיתולוגי של Konossos.

Sodom - Epitome of Torture

Sodom היא אחת מחמשת הלהקות הכי אהובות עלי אי פעם. אבל אף אחד מהאלבומים האחרונים שלהם לא היה מדהים בשום צורה. שלא תבינו לא נכון, דפקתי את הראש היטב עם War and Pieces והאלבום S/T שיצא לפני כן, והם אלבומים טובים, אבל החדש הוא פשוט חומר לסטליסט הופעות מהשיר הראשון ועד האחרון.

כשהלהקה הבטיחה אלבום מלודי הרבה דאגו, אבל זה נראה שגם הקצת מלודיה שם משולבת יפה מאד בברוטליות האופיינית שלה. השיר האהוב ביותר עלי הוא Cannibal, או אולי Into The Skies Of War, אבל אני יכול לומר בלב שלם שהאלבום פשוט עמוס עד סופו במוזיקה מעולה.

השנה שלי:

זו הייתה שנה די מגניבה מבחינת המטאל, אני זוכר בתחילת השנה שעשיתי רשימה של האלבומים החדשים שלהקות שאני אוהב עומדות להוציא, וכמעט אף אחד מהם לא איכזב אותי. חלק אפילו הפתיעו אותי לטובה. כל דבר מ Immolation ל In Soliude, דרך Suffocation ו Watain, ועד Sodom ו Fleshgod Apocalypse. אפילו ה Motorhead החדש היה חתיכת אושר גדולה. מבחינת ההופעות ראיתי כמה להקות טובות, אם זה Fleshgod Apocalypse בפעם השלישית, או Wintersun ו Arsis שראיתי בניו יורק, אבל אם הייתי צריך לבחור הופעה אחת טובה שראיתי בישראל תהיה זו כנראה Enslaved.

מה הלאה? הלהקה האהובה עלי – Behemoth, בדרך להוציא אלבום חדש ב 2014, לצד Entombed, Belphegor, Vader ואחרות, ואינשאללה אגיע לוואקן בשנה הקרובה, ואראה שם את Behemoth ואת פאקינג Emperor. מטרה ראויה, לא?

אלבומים מומלצים נוספים:

Immolation- Kingdom of Conspiracy
Hate- Solarflesh
Suffocation- Pinnacle of Bedlam
Convulse- Evil Prevails
Gorguts- Coloured Sands
Hail of Bullets- The Rommel Chronicles
In Soultiude - Sister
Black Sabbath - 13
Motorhead- Aftershock
Children of Bodom- Halo of Blood


שגב רום

Rotting Christ – Kata Ton Daimona Eaytoy

להיות שם לפני Immortal, Gorgoroth ויתר הגל השני של הבלאק מטאל, שאחראי במידה לא מבוטלת לתדמית הידועה לשמצה של הז'אנר, זה לא קל. להמשיך בנחישות כל הדרך, תוך שאתה מתעקש לא להיקלע לקלישאתיות הזו, זה קשה אפילו יותר. כשאתה לא מצליח לגבש הרכב נגנים מתאים ולממש את הרעיונות הפרועים שלך, זה כבר כמעט בלתי אפשרי – אבל כשאתה Sakis Tolis היווני, וכשאתה מוביל את חלוצת הז'אנר Rotting Christ לצד אחיך Themis כבר 26 שנה, השמיים הם הגבול. האלבום ה-11 של ההרכב שיצא השנה הוא, בשבילי, פשוט לא-יאומן: מתאים לזהותו הייחודית יותר מאשר לכל דבר אחר אך לא נשמע כמו שום דבר שעשה קודם, בהפרש גדול. השירה ברומנית, השפעות הדום מטאל, הריפים שמסוגלים לרסק עצמות ועוד כל כך הרבה דברים קטנים, מתחברים לתוצאה שהיא הכי טובה של ההרכב בכל שנות קיומו והכי טובה ששמעתי השנה, בכל ז'אנר. נקודה.


Device – Device

הרבה דיו נשפך בדיון על מה שעשה הנו-מטאל לעולם. יש את אלו שנהנו מהשילוב של הראפ והמטאל, אלו שהרגישו נבגדים ובשנים האחרונות וגם את אלו שטוענים שהדאבסטפ הוא היורש של הנו-מטאל... אבל קשה לחלוק על ההשפעה התרבותית שהייתה לז'אנר, ועל זו של Disturbed, אחת הלהקות המובילות בו. אחרי אלבום שאף אחד לא ניסה לשמוע ב-2010, נכנסה הלהקה להקפאה ללא הגבלת זמן, למורת רוחם של מעריצים רבים, ובהם אני. כשחזר הסולן והמנהיג David Draiman לעניינים עם Device, חמוש בארסנל של מטאל תעשייתי, חששתי בהתחלה – אבל שמחתי מאוד לגלות מיזוג ואיזון נהדרים בין הקצביות בה התאפיין מאז ומתמיד, תחושת הנוסטלגיה העולה מכך, נבחרת מרשימה של אורחים שמתברגים אחד-אחד במקומות המתאימים וכמובן, חדשנות וצלילים חדשים, שרק מוסיפים. הקאבר ל-Ozzy, שמתעלה על המקור, הוא הדובדבן שבקצפת.

Witherscape – The Inheritance

אף אחד לא שמע על Witherscape עד החודשים החרונים, אבל אין זה אומר שלא היה לאף אחד מושג איך ההרכב הזה יכול להישמע. מאחוריו עומד Dan Swanö – השם שהוא Edge of Sanity, Nightingale, Bloodbath, Katatonia ועוד כמות עצומה של שמות שאין סיכוי שאי פעם אזכור. בסיבוב הנוכחי, עם אנשים טובים לצידו, Swanö גרם לנו לשכוח מהשנים שעברו מאז שיצר לאחרונה מוזיקה חדשה, ומטאל קיצוני בפרט. מעריציו של האיש ימצאו כאן המון דקויות להתענג עליהן, ולמי שלא מכיר אותו – זו הזדמנות מצויינת להתחיל. הקסם של האלבום, בעיניי, הוא בכך שהצליח להתפרש לכל כך הרבה תחומים ולא לטשטש את הזהות האמנותית של יוצרו ולו במעט. למעלה מזאת, ואף בעיקר – האלבום מתמצת קריירה שלמה של אחד היוצרים הפורים במטאל השוודי ואולי האירופאי בכלל, ל-43 דקות של תענוג צרוף, מלוות בעושר ועומק בטקסטים.

אלבומים מומלצים נוספים:

Darkthrone – The Underground Resistance
Amaranthe – The Nexus
Ghost - Infestissumam
Orchid – Mouths of Madness
Civil War – The Killer Angels
Watain – The Wild Hunt
Soulfly – Savages
Betzefer - The Devil Went Down to The Holy Land
Avatarium - Avatarium
Inter Arma - Sky Burial

השנה שלי:

אם אצטרך לסכם את שנת 2013 במטאל, יהיה קל מאוד לעשות זאת במילה אחת: עומס. אלבומים חדשים וטובים יצאו כל שני וחמישי ללהקות על (Dark Tranquillity, Amorphis, Soulfly), הצד האפל של המטאל המשיך לפלס את דרכו להצלחה עם שורת הוצאות מסקרנות ביותר (Darkthrone, Watain, Inquisition) ואולי ההיבט החשוב מכל – להקות טריות יחסית בשוק החלו לבצר את מעמדן ולהרחיב לאין שיעור את מעגל האוהדים שלהן (Amaranthe, Ghost וכן Civil War של יוצאי Sabaton). הסצינה בישראל נהנתה גם היא משגשוג, עם טונות של הופעות מגוונות מאין כמותן מדי חודש (מ-Anthrax דרך Leprous ועד Enslaved, והרשימה עוד ארוכה), אלבום ודרך חדשים ל-Orphaned Land ו-Betzefer (בנפרד כמובן), להקות פנטסטיות שחזרו לתודעה (OMB ו-Ferium), הפריצה של Reign of the Architect ועוד ועוד. למרות הכל, היו גם רגעים קשים בדרך: שוחררו אלבומים שלעולם אין בהם כל צורך (Adrenaline Mob, Megadeth, Newsted) וכאלו שהיו רחוקים שנות אור מהציפיות (Avantasia, Timo Tolkki’s Avalon, Amon Amarth), אבל אני חושב שרבים יסכימו ש-2013 תיזכר עקב פטירתו של Jeff Hanneman, גיטריסט ומייסד Slayer האמריקאית. אישית, הרגשתי שהאירוע הוא מעין תזכורת לכך שדור תחילת שנות ה-80 הולך ונעלם. בכל זאת, אם אתמקד באירועים האחרים והמשמחים, לא נותר לי אלא לקוות שעולם המטאל יזכה לכאלו הצלחה ושגשוג, בכל התחומים, גם בשנה הבאה עלינו לטובה.

ירון הורינג

אפאטיקה- Coma ראשונה.

ללא ספק האלבום המשמעותי ביותר עבורי השנה, מטאל/רוק ישראלי שנוגע באמת בתמצית הישראליות, הרוב המוחץ של הלהקות הישראליות שרות באנגלית ומתעסקות בנושאים שמטרידים אותן, אפשר להתחבר לזה, אבל זה לא בשפה שלנו ולכן משהו "אובד בתרגום". אפאטיקה שואבים את האנרגיות העמוקות שלהם ומוציאים אותן החוצה בשפה שאנחנו משתמשים בה כל יום-עברית. וזה הפך את המוזיקה והטקסטים שלהם לנגישים וכואבים במיוחד עבורי.

האלבום הזה ליווה אותי תקופה ארוכה מאוד השנה וללא ספק, שינה בי משהו. העתיד של אפאטיקה לא ממש ברור,וכנראה שהאלבום הזה היה אלבום הבכורה ושירת הברבור שלהם גם יחד.

Heavatar - Opus I - All My Kindgoms

יש מעט מאוד מקרים שיוצא לאדם לשמוע משהו שהוא יכול להגדיר כיצירת אומנות. האלבום הזה הוא ללא ספק יצירת אומנות טהורה וגאונית. האחים הלא כל כך חורגים: המטאל והמוזיקה הקלאסית נפגשים פה בכל פינה ותו, כל ריפ מתוכנן ויושב במקומו, הנעימות הקלאסיות משולבות במוזיקה העוצמתית של Heavatar ויוצרים ביחד סאונד של אלבום שאתם מכירים כל שיר ושיר בו, גם אם לא שמעתם אותו קודם.

החיבור הזה בין הקלאסי לפאוור מטאל מבית מדרשו של סטאפן שמידט, סולני האגדי של ואן-קאנטו יצר פה אלבום שאסור, פשוט אסור לפספס.

Demented Sanity- Legacy

בסוף שנות השמונים של המאה הקודמת, כל תחנות הרדיו ערכו מצעדי עשור, במצעד של רשת ג' נבחר למבדה כשיר העשור, הסיבה לזכיה הייתה פשוט, זה שיר שיצא בשנת 89 והיה מאוד פופולרי, ולכן זכה, הוא היה הלהיט התורן האחרון.

את כל זה סיפרתי לכם רק כדי שתבינו שבמקרה של דימנטד סניטי, זה לא המקרה. נכון שאלבום הבכורה שלהם היה הסקירה האחרונה שלי לפני הסיכום הזה. אבל הסיבה שהוא אחד משלושת האלבומים היותר אהובים עלי השנה, היא העובדה שהוא פשוט נותן בראש: טקסטים חברתיים ופוליטיים, מוזיקה מהירה ומלודית, ברייקים טובים ושאגות שירה מדהימות. שלא לדבר על העובדה שהח'ברה האלה אשכרה הטיסו לארצנו מפיק מוזיקלי אמריקאי (Mark Lewis) מעולה שהפיק להם את האלבום. הם מקצוענים, רציניים ונותנים בראש, יופי של להקה.

השנה שלי:

אלוהים, איזו שנה מצוינת הייתה 2013 למטאל בארץ.
כן, אני יודע שאנחנו רגילים להתבכיין ולהגיד שאין מטאל אמיתי בארץ, אז זה קשקוש,יש לנו יופי של סצנת מוזיקה מקומית. הרכבים טובים שהתלהבתי מהם שנה שעברה וצפיתי להם גדולות, כמו Through Bleeding Eyes ,למשל. נעלמו מהמפה, אבל פגשתי כל כך הרבה מוזיקה שנהניתי ממנה השנה, עם כל 7000 העיסוקים האחרים שלי (הורות, עבודה, לימודים וכאלה) הצלחתי לראות המון הופעות ולהכיר המון הרכבים חדשים וישנים ואם אני הצלחתי אז לצעירים יותר והפנוייים שבכם אין תירוץ להתבכיין, יש המון הופעות, תשקיעו את הכסף הקטן שלכם בהופעות. ותראו איזו יופי של סצנה יש לנו כאן בארץ.

עדי כהן

Epysode - Fantasmagoria

אלבום שפשוט יש בו הכל – סאונד מדהים ושובר קירות, סוללה מרשימה של כוכבים עולים וותיקים בסצינה העולמית, ביצועים חסרי רבב ולחנים מעולים. נהניתי ממנו מהרגע הראשון, מההתחלה ועד הסוף, ולא הייתי מוותרת כאן על כלום. האלבום הזה בולט בז'אנר הפרוג\סימפוני העמוס לעייפה בקלישאות בכך שהוא מצד אחד מאוד מסורתי ואפילו קונספטואלי – אך מצד שני קל להתחבר אליו גם ללא עשרות שמיעות מתישות. האלבום הזה גרם לי להתרגש, לחשוב, להתרשם – ועדיין היה אנרגטי ו"מטאלי" מספיק על מנת לגרום לי לשרוד אימון במכון כושר איתו או "להדבק אליי" במשך ימים ארוכים. לאחרונה אני עוקבת אחרי רוב הנפשות הפועלות שם (Tom Englund מ- Evergrey, Ida Haukland מ- Triosphere, Henning Basse מ- Mayan, Mike LePond מ- Symphony X, המפיק Jacob Hansen ועוד) ולכן למרות שמראש ציפיתי למשהו טוב, איכות התוצאה הסופית עדיין הפתיעה אותי.

OMB - Swinesong

OMB הם ההרכב הישראלי הראשון שבאמת הצליח לעשות לי את זה והראשון שנכנס לרשימת אלבומי השנה שלי אי פעם. יש לא מעט דברים שלא אהבתי באלבום הבכורה שלהם – החל מהסאונד וכלה בחלק מהבחירות המוזיקליות – אבל האמירות שזועקות ממנו כל כך חזקות עד שאי אפשר להתעלם מהן. זה אלבום שקשה לשמוע בבת אחת משום שהוא "נופל עליך" בעוצמה הרגשית שלו, וגם מי שלא אוהב מקצבים שבורים או אקספירימנטל הצליח לזהות שיש כאן משהו שונה, עמוק יותר, ועושה רושם שרבים מעמיתי וחבריי כבר הכתירו את הלהקה הזו כחביבת הקהל שלהם בסצינה הישראלית. אם נהיה ציוריים - יש כאן מעבר לרק מוזיקה, יש כאן נפש אמן המדממת בכל מקום – ורוב הכוח של Swinesong, מעבר לביצועים המדוייקים - נמצא בליריקה ובהגשה הווקאלית. קשה לי להגדיר את האלבום הזה לתוך ז'אנר ספציפי, וזה גם לא יהיה נכון לעשות כן. אם כבר, הייתי בוחרת ב"כאב לב כאוטי ורב-קוטבי" כדי לתאר את הבלגן הרגשי הזה.

Battle Beast - Battle Beast

כל שנה חייב להיות איזה אלבום הבי מטאל מסורתי שימלא את החלל אצלי במערכת, ו- Battle Beast המעולים הם הנבחרים השנה. הלהקה שנושאת על דגלה להמשיך את ההבי מטאל כמו שהוא צריך להיות עושה בדיוק את זה בעזרת ריפים אכזריים, סולנית עם קול מהגהנום ושירי הד-באנג למכביר. מכיוון שזה לא שבור הם לא מתקנים את זה, אך למרות חוסר היומרנות הם עדיין מצליחים להפיח רוח חדשה ולהתבלט בז'אנר שלאחרונה עמוס בלהקות שמנסות לעשות בדיוק את "זה" כמו ש"זה" היה פעם. אלבום מהנה ולא מתאמץ שכל אחד יכול להתחבר אליו.

השנה שלי:

השנה היתה רוויית פרוייקטים מבחינתי. חתונה (שכללה הופעות של Maiden על המסכים, בלדות של Ozzy בקבלת פנים וכמובן תקלוט מטאלי להחריד), החלפת מקום עבודה אחרי תקופה ארוכה, ואלבום שעדיין בתהליכי עבודה לא השאירו לי הרבה זמן או כוח להתמקד בחומרים חדשים. ממה שכן יצא לי לשמוע, אהבתי את הפריחה המחודשת של ההרכבים הישראליים, שעושה רושם שמתחילים להדביק את הפער האיכותי בינינו לבין הסצינה העולמית. גם המשך עלייתם של הז'אנרים המלודיים בעולם עשה לי נעים באוזניים, על אף שדווקא לא יצא לי לראות הרבה הופעות השנה. לאחרונה הכרתי כמה אנשים מעניינים בסצינה, והרבה שיחות ארוכות לצד ההתפתחות הבלתי נמנעת עקב העבודה באולפן גרמו לי לחדד את הראיה שלי על מוזיקה, תהליך היצירה ובכלל. על אף התהליך הארוך והמייגע (שלפעמים גרם לי לרצות לדפוק את הראש בקיר) למדתי הרבה דברים בדרך על עצמי כבנאדם ועל עצמי כיוצרת, מהי מוזיקה בשבילי ואיך היא אמורה להשמע לדעתי. דברים שכבר ידעתי וקיבלו משנה תוקף, ונקודות חדשות למחשבה. מעניין אותי לדעת איך הדברים האלה יתבטאו בשנה הבאה, אבל כמו שכבר למדתי – כנראה שאי אפשר להאיץ בזמן ולכן אאלץ לחכות ולראות.

אלעד מיאסניקוב

Death angel - The Dream Calls For Blood

הלהקה הזו המחישה בצורה הטובה ביותר, לטעמי, איך עושים קאמבק. אחרי שהלהקה הפסיקה פעילות למשך 10 שנים כמעט ופתאום הפציעה והפתיעה מחדש ב 2004 עם שרשרת הפגזות ולא כתוצאה מאכילת חריף פיליפיני. רצף של 3 אלבומים עשויים היטב, ת'ראש בלתי מתפשר מכל הבחינות. כאשר כעת, אלבום חדש מגיע אלינו לשבור ולרסק. סאונד אימתני, שימוש נרחב בקטעי נגינה מלודיים ואפילו באינטרואים אפיים כמו ב Detonate, אבל עדיין זו אותה להקה ייחודית שהחלה לפעול בשנות ה 80. האלבום מגיע עם שיר בונוס, ביצוע ל Heaven and Hell של Black Sabbath – ביצוע מהנה ביותר, הודות יכולותיו הווקאליות של Rob Cavestany.

Necrophobic - Womb of Lilithu

את Necrophobic גיליתי רק ב 2009, 20 שנה אחרי שהוקמו, עם צאת אלבומם השישי Death to all. הלהקה עושה שילוב מעולה של Death ו Black עם אג'נדה שטנית או לכל הפחות אפלה ומיסטית וכל זה תוך שימוש סאונד חלק, נקי ועוצמתי. האלבום ממשיך בקו של האלבומים הקודמים וכמובן מביא למעלה משעה של 14 שירים, רובם חוצים את קו ה 5 דקות ומכילים גוונים רבים שלפני כן לא שמענו ב Necrophobic: שימוש בשירה נקייה, קלידים, סולואים מלודיים על גבול הבלוז, אבל גם ריפים המלווים בבס כבד כיאה לדת' השוודי הקלאסי (דוגמת Grave או Dismember). לגמרי, לחלוטין ובאופן סופי – האלבום הזה הושיב אותי למשך שעה וקצת, בערב שישי בלילה, עם כוסית וויסקי ופשוט הפנט אותי.

Powerwolf - Preachers of the Night

אין לי מושג מאיפה הם צצו, מי המוח מאחורי העשייה ואיך לא שמעתי עליהם לפני 2011 אבל הם פשוט תותחים! פעם בשנתיים הם מוציאים אלבום, החל מ 2005 וכל אחד הוא פשוט אוסף של המנוני power metal, דבר שלא כל להקה מצליחה לעשות או יותר נכון נדירות מאוד הלהקות שמצליחות לעשות את זה. הקו של הלהקה נע על ליריקה והופעה אפלה, איפור, עיסוק באנשי זאב, דת ושאר ירקות – ספק בצחוק ספק ברצינות מביכה.

האלבום החדש שיצא כמה חודשים אחרי EP העונה לשם The Rockhard Sacrament, מכיל 11 שירים, קצרים, ממצים אבל עדיין מהנים. אם זה Amen & Attack שזכה גם לקליפ מושקע או Coleus Sanctus בעל הגוון יותר לכיוון רוק וזה ממשיך וממשיך עד שפתאום האלבום מסתיים.

חשוב לי לציין, ב EP שיצא ביוני האחרון הלהקה ביצעה את Headless Cross של Black Sabbath (מתאר לעצמי שמדובר בעוד טריביוט מתבקש ל DIO) ול Nightcrawler של Judas priest. כך שאם אתם נתקלים ב EP – תקנו אותו!!

השנה שלי:

התוודעתי למטאל של 2013 באיחור מה, אני מודה. השנה הזו, מבחינת החיים האישיים שלי, תבעה ממני הרבה ולצערי לא היה הרבה מקום למוסיקה בכלל ומוסיקה חדשה בפרט: תפקיד תובעני ביותר בעבודה ואחרי זה מעבר תפקיד, סיום תואר, מערכת יחסים שעתידה הייתה להסתיים בחתונה אבל לבסוף הסתיימה במפח נפש (רווקות בנות 27 פלוס מוזמנות לפנות לפרטי לפרטים) כל אלו הרחיקו אותי מהמטאל וגרמו לי טלטלות שליליות אך גם חיוביות. אבל חזרתי ובעזרת המטאל אני עומד שוב על 2 רגליים עם אגרוף מונף באוויר ואצבע משולשת מיתמרת מבין שאר האצבעות. השנה מסתיימת ואני על דרך חדשה שהתהוותה לה תוך כדי החצי השנה האחרונה ואני רק מקווה שהדרך הזו תוביל אותי לשנת 2014 טובה יותר מהשנה הקודמת.


גלעד קרן

Haken – The Mountain

ללא ספק אלבום השנה שלי. בעודו אחד האלבומים שיותר ציפיתי לו השנה, הוא נתן את כל מה שיכל להציע ויותר. The Mountain הוא אלבומם השלישי במספר של Haken הבריטיים, והוא מצליח לשמור על עקביות מסויימת שהייתה בשני האלבומים הראשונים שלהם – הוא מצליח להפיל את המאזינים מהרגליים, כמעט פה אחד, בעזרת טכניקה מושלמת ואפיות מרגשת. אם אתם אוהבים את הפרוג רוק שלכם יותר לכיוון המטאל – זה האלבום המושלם.



Karnivool – Asymmetry

על Karnivool האוסטרליים המליצו לי בזמן שחיפשתי דברים חדשים לשמוע. הם היחידים שקרצו לי מכל ההצעות שניתנו לי, כנראה בגלל הדימיון העצום בין הסאונד שלהם לזה של Tool. זה היה אי שם בתחילת השנה, ומצאתי את עצמי חורש באובססיביות על שני האלבומים האחרים שלהם, Themata ו-Sound Awake. האלבום Asymmetry הוא מעין המשך לינארי בהתפתחות של הלהקה הזו לאורך השנים. אלבום נהדר, במיוחד לחובבי האלטרנטיב הפחות שגרתי.



Tesseract – Altered State

האלבום Altered State הוא קצת משונה, מפני שאת האלבום הקודם של Tesseract היה מאוד קל לי להגדיר כ-Technical Death. האלבום הזה תופס כיוון קצת יותר קליל, חסר גראולים, ויותר אקספרימנטלי. במילים אחרות – המוזיקה בו נהיית הרבה יותר משוגעת אבל עם זאת פחות כבדה, מה שגורם לאהבת המאזין לאלבום הזה להיות מאוד תלויה במה מהשניים יותר חשוב.

השנה שלי:

2013 הייתה שנה מעולה למטאל בכלל ולפרוגרסיב מטאל בפרט. אפשר לומר שהתחברתי לז'אנר הזה מחדש לאורך השנה האחרונה, בעיקר בזכות להקות כמו Haken או Persefone. מלבד זה, היות וזו השנה הראשונה שלי ככתב במגזין Metalist, אני יכול לומר בלב שלם שהשנה הזו שינתה את התפיסה המוזיקלית שלי ובהחלט הפכה אותה לקשוחה הרבה יותר מבעבר. Rock on, children.

חיים וינטראוב

Heavatar - Opus I - All My Kindgoms

מאז ומתמיד אהבתי שילובים של רוק כבד עם ז'אנרים אחרים, ובמיוחד עם אופרה או עם מוסיקה קלאסית. היות ואני מהמאמינים שאם באך או מוצארט היו חיים היום הם היו מטאליסטים כבדים, אני חולה על השילוב בין הסגנונות. Heavatar , או בעצם מי שעומד מאחוריו סטפן שמידט הצליחו לייצר שירי מטאל קלאסי שנובעים מתוך יצירות קלאסיות (מוכרות יותר או פחות) שסוחפים ומדליקים בי את כל החושים המוסיקליים. גם אם לעתים היצירה המקורית קצת נבלעת ברקע, עדיין זו הרפתקה מצויינת שבעיניי עשתה כמה דברים נפלאים (כמו Replica ו- Born to fly למשל), למרות To the metal המביך.

Jorn – Traveler

אין הרבה מה לומר על Jorn Lande פרט לכך שהוא זמר מצויין שעושה טוב לנגינה המלווה אותו כפי שהיא עושה לו (ולי) נעים, באוזניים ובנשמה. מטאל בסיסי ומשובח שמזכיר לי כל פעם מחדש למה אני מרגיש בלתי מנוצח כשאני מאזין לרוק כבד (למרות האמת המרה). שילוב של Whitesnake עם Dio ו- Judas Priest ואפילו קצת Accept. רוק כבד כמו שעשו בשנות ה-80' אבל עם העוצמה וההפקה והזעם המצטבר של עשור אחרי המילניום. קטעים כמו שיר הנושא Traveller או Cancer Demon שנשמעים כמו חשפנית שזורקת סכינים מעל העמוד לכיוון הקהל, וזה די אומר הכל.

OMB - Swinesong

מודה ומתוודה: אני פטריוט. לא מאלו שרצים על גבעות עם עוזי ופסוקי תהלים, אלא מאלו שמתמלאים גאווה בלתי מוסברת כשדווקא ישראלי עומד על הפודיום ומנגנים את התקווה באליפות בינלאומית. אותו סוג של גאווה ממלא אותי גם כשאני מאזין לרוק ישראלי. אז כן, אני משוחד, אבל Swinesong של Omb עשו לי נחת גדולה השנה. מעולם לא שמעתי עליהם לפני כן, ועדיין עמדתי מול האלבום הזה עם לב דופק ואדרנלין שוצף. איכות הפקתית ומוסיקלית שאני לא מורגל בהן בארץ. גיוון מוסיקלי מוטרף שנע על רצף שבין פרוג לג'אז לפסיכדליה יחד עם זמר אדיר(!!!) שמביא את השירה למקום מאלף וחדשני (ולא רק לישראל לדעתי). אלבום שדורש האזנה מרוכזת ואינטליגנציה. כן, אינטליגנציה (תקשיבו ל- A Smaller Dose of Tyranny).

מתן פאר

Orphaned Land – All Is One

היתומים נכנסו השנה אל לב המיינסטרים עם אלבום חדש ומוצף באנרגיה מוזיקלית יוצאת דופן, שיתופי פעולה מיוחדים, ולמרות מיעוט הגראולים - מטאל לתוך פרצוף.

קשר אישי - במרץ האחרון, יצא לי לבלות עם הלהקה שבת עמוסה במיוחד באולפן ההקלטות יחד עם המקהלה והפסנתרנית המשתתפים בשיר Brother. אחי, היה טוב.


Amorphis - Circle

אמורפיס גם היא חוזרת, הפעם משלגוני הלסינקי הרחוקה, ומגיעה לישראל בפעם הראשונה, עם הופעה גדולה ומושקעת, סאונד מעולה ואנרגיות אדירות. אמורפיס לא מעגלים פינות, ויוצרים אלבום כבד ואפל במיוחד, עם קונספט מרתק שנכתב בלב יערות פילנד הנטושים. סוף סוף טומי וחבריו הפסיקו לכתוב שירים בסגנון "מעמקי ליבי" והתחילו לכתוב שירים בסגנון "למעמקי האביס". בהחלט שינוי מרענן.




אהבתם? שנאתם? יש אלבום שלדעתכם חסר פה? תספרו לנו!

[ פרסם תגובה / קרא תגובות (17) ]
:: Share ::
FaceBook MySpace Twitter Email This
:: Search ::
 
:: Album Reviews ::

Dir En Grey – The Insulated World

Slash featuring Myles Kennedy and The Conspirators – Living the Dream

Beyond The Black – Heart of the Hurricane

Anaal Nathrakh – A New Kind of Horror

Behemoth – I Loved You at Your Darkest

Deicide - Overtures of Blasphemy
>> סקירות נוספות <<

:: Updates ::

סקירת הופעה:
עושים שמח בהוואנה - סקירת הופעתה של להקת Amaranthe בתל-אביב

כתבה:
הוואקן הראשון שלי

ראיון:
האיש בשחור - ראיון עם Sakis Tolis סולן להקת Rotting Christ

סקירת הופעה:
הרעידו את הסכך: סקירת הופעת The Three Tremors בישראל

סקירת הופעה:
הקיץ של אוזי - סקירת הופעתן של Salvation, Ozzy Zoltak וFatum Aeternum בגגרין

כתבה:
הגיע זמן לכפרות, כפרות. – על האלבומים שמצדיקים בקשת סליחה
>> עדכונים נוספים <<
:: Events ::
[03/12/2018]
Bruce Dickinson במופע ספוקן וורד
[18/11] Ne Obliviscaris בישראל
[29/11] השקט שאחרי הSandstorm
[29/11] פסטישרץ 10
[06/12] חג האור פנד לנד חוגג עשור
[13/12] Unleash The Pain בהופעת השקה
[20/12] Paradise Lost בישראל
[09/01] Arcturus בישראל
[20/02] Behemoth בישראל
[25/02] Manowar בישראל
>> לפרסום בלוח אירועים <<
:: All Rights Reserved © Metalist Magazine 2002-2014 ::                                                       ::::