10/03/2014
כשהגיטרה מנסרת את הלילה - סיפורו של Steve Vai
מאת : ישי שוורץ

איפה הצליח סטיב ואי ונכשלו ענקי גיטרה כמו אינגווי מלמסטין? למה "התלמיד עלה על מורהו" וג`ו סטריאני נחשב כיום פיגורה קטנה יותר מתלמידו המוכשר? מה עשתה הגיטרה של ואי ל Whitesnake של דיוויד קוברדייל הענק? ומה מבדיל את האיש משאר אייקוני גיטרה בעולם? כתבנו יצא לתחקיר עמוק בין ששת המיתרים...

Whitesnake של 1987 היתה להקת ענק, הסולן הכריזמטי דייויד קוברדייל הצליח להשתחל בהצלחה גדולה אל תוך האייטיז ולא רק לשמר על מעמדו כאמן רלוונטי אלא להביא את הלהקה לשיאי הצלחה חדשים שלא היו לה בעבר, את הרוק הבלוזי שאיפיין את הלהקה בתחילת דרכה החליף הארד רוק מהוקצע שנכנס חזק לתוך השוק האמריקאי עם הכניסה המאסיבית של Mtv ואלבום שנקרא בפשטות 1987 והכיל לא פחות משבעה להיטי ענק שחרכו את תחנות הרדיו ומסכי הטלויזיה, אך שני דברים העיבו על ההצלחה הגדולה, האחד: חובבי הלהקה בחלקם ולפחות בחציים התלוננו לא מעט על המעבר לסאונד וחומר מסחרי וקומוניקטיבי יותר, ומן העבר השני קוברדייל שתמיד הנהיג את הלהקה נקלע לריבים עם כל חברי הלהקה שהסתיימו בפיטורם מההרכב, האיש נשאר עם הצלחת ענק של 6 מיליון עותקים וללא נגנים בלהקה

תוך שנה כשהוא נהנה מהצלחת האלבום הפנומנלית מצרף קוברדייל ל Whitesnake נגנים חדשים, הבסיסט רודי סרזו, הגיטריסט ההולנדי אדריאן וונדנברג, ושני האייקונים ששינו את פני הלהקה לנצח: המתופף טומי אלדריג` והגיטריסט סטיב ואי.

ואי לקח את Whitesnake בדיוק למקום בו הייתה צריכה להגיע, חמוש בצליל גיטרות מושלם ויכולות נגינה שלא נראו בלהקה קודם, ואי לא כתב את שירי האלבום, אבל היה שותף מלא ליצירתו וסאונד הגיטרה הדומיננטי שלו העיף את האלבום לשמיים, האלבום לא היה מכונת להיטים כקודמו אך כלל ארבעה שירי מצעדים מצליחים מאד וכמה שירים מהכבדים והטובים ביותר של הלהקה עד כה, שיר כמו Wings Of A Storm זועק סטיב ואי לכל אורכו, דוהר קדימה ונשען על הטאץ` המטאלי של הגיטריסט המחונן.

הצבע הכבד והבוגר של האלבום שיצא ב 1989 והכניס את הלהקה לתוך הניינטיז הוא זה שהצליח למלט את הלהקה ממלכודת האי רלוונטיות עם נפילת ההארד רוק בסוף האייטיז, Slip Of The Tongue נחשב לאלבום הטוב ביותר הפקתית של הלהקה על ידי רבים ולכבד ביותר שלה, הבוגר והשלם ביותר, אפשר להגיד שמישהו כמו מלמסטין היה ממשיך את הקו של 1987 בשיטת העתק הדבק, סטריאני היה לוקח את זה למחוזות פחות בועטים ונסיוניים יותר, זה היה ואי שידע בדיוק לכוון את הפגיעה למקום שצריך והאלבום הזה רשום לטעמי על שמו באותיות גדולות.

הופעת סטיב ואי כגיטריסט המוביל של Whitesnake בפסטיבל דונינגטון ב 1990 נחשבת ליהלום שבכתר שבהופעות הלהקה, כשקוברדייל מציג אותו הוא מציג מפגן גיטרות שלא נראה בעבר בהרכב ועל במות דונינגטון, המופע הזה שוחרר במיוחד לבקשת המעריצים באלבום ומארז DVD לפני שנתיים.
"סטיב ואי שדרג את הלהקה" אמר אז דיוויד קוברדייל, והוא יודע עד כמה.

...אם נלך חצי עשור מתקופת Whitesnake אחורה נמצא דיוויד אחר, דיוויד לי רות` סולנה של ואן הלן, הלהקה האגדית שמכרה מיליונים באייטיז, דיוויד עזב את הלהקה ברעש גדול ולקח לקריירת הסולו שלו את סטיב ואי כגיטריסט מוביל, שם לא היה שדרוג מוזיקלי אבל מבט קצר בהופעות מאותה תקופה מראה בבירור את האדרנלין הענק שרץ בצורה מטורפת לאורכן בין הסולן לגיטריסט שלו, Eat'em and Smile היה פסקול נהדר לתקופה הזו, שני האלבומים שהקליט עם לי רות` סללו את הדרך לסטיב, אלבום הסולו הראשון שלו לא זכה להצלחה גדולה אך השם תפס תאוצה אדירה בזכות היותו הגיטריסט המוביל של אמנים בסדר גודל כזה.

והיה כמובן פרנק זאפה, ואי פנה אליו בטלפון בגיל 18, רצה לשלוח לו גירסאות שהלחין לאיזה מלחין צרפתי, הקשר בין השניים נשמר אך זאפה לא לקח מייד את הצעיר המוכשר לנגן עמו אלא נתן לו להתפתח וצפה מהצד, זמן קצר לאחר מכן זה כבר קרה.

ואי הצעיר ניגן עם פרנק זאפה הגדול כשגילו פחות מ 22, הוא הזמין נגנים מהקהל ל"קרב גיטרות" על הבמה דבר שהביא לאלתורים שנחרטו לעד אצל מעריצי זאפה וואי, התקופה הזו נחשבת עד היום למשפיעה ביותר על האופי של סטיב ואי בתור אמן יוצר, אתה לא יכול לגדול בבית הספר של פרנק זאפה ולחשוב תבניתית כמו מלמסטין, אתה לומד לשבור גבולות, לחקור את הלא מוכר, לצלול, ובמקביל לשמור על הזהות שלך, ואת זה סטיב ואי לקח עמו הלאה כאדם וכאמן, כאן הושרש השוני שלו. 1990 סימנה כבר את עלייתו של ואי כמטאור, אחרי זאפה, דיוויד לי רות` ו Whitesnake הגיטריסט היה צריך עוד חותמת אחת ברורה ומתבקשת: אלבום סולו שיפיל את העולם על הרצפה, וזה קרה.

בואו נדבר רגע על Passion And Warfare, האלבום של סטיב ואי מ 1990.

מה שהפך את Passion And Warfare להצלחת ענק של מיליוני עותקים, לאלבום מדהים ולאחד מאלבומי הגיטרה הטובים ביותר בעולם עד היום, הוא הצבע המיוחד שסטיב ואי הביא אתו, הידיעה הממוקדת איך ללכת על החוט הדק שבין להתנסות כאמן ולחדש בכל פעם ובמקביל לשמור על הצבע והזהות שלך, ואי לא פחד מאקספרמנטים, הוא התנסה באלבום הזה ב Funk, בבלוז, ברוק אמריקאי, בהאבי מטאל והארד רוק, בקטעים פסיכיים שאי אפשר לקטלג מוזיקלית, הוא איתגר את העולם הגיטרה באלבום גיטריסט מקורי כמו שלא היה עד אז ובמקביל 50% מקוני האלבום בעולם היו אנשים שאינם גיטריסטים, אתם קולטים את ההישג? הנה ההליכה על החוט הדק עליה דיברתי רק לפני שנייה, מצד אחד עולם אוהדי הגיטרה קיבל אלבום שהיה שתיים שלוש רמות מעל מה שהיה מקובל בשוק, ומצד שני ואי פתח את עצמו עם האלבום המצויין הזה לקהל עצום של אוהדי מוזיקה שאינם גיטריסטים, ולא מנגנים אלא פשוט אהבו את המוזיקה שלו, זה הפטנט עליו עלה גם ג`ו סטריאני שנתיים אח"כ כשהוציא את The Extremist המצויין, אבל ואי מהיר המחשבה עשה זאת קודם, ובהרבה יותר עניין למאזין מאשר ההארד רוק הבלוזי המעולה אך המקובע חשיבתית יחסית שהציע מורהו לשעבר.

עוד מילה מגיעה על הסאונד הנפלא באלבום הזה, כשבדקתי לפני 25 שנה את הקרדיטים באלבום נדהמתי לראות שסטיב ואי רשום גם כמפיק וגם כטכנאי על האלבום הזה, הייתי בטוח שאמצא שם את שמו של אחד ממפיקי העל של האייטיז, הסאונד באלבום כל כך מושלם שממש בלתי יאומן איך הצליח ואי להשאר בשני הכובעים ולייצר בשניהם תוצר מופלא כל כך, קטעים כמו For The Love Of God הפותח את האלבום, או The Aminal וכמובן Answers, כל אלו הביאו את היצירה המוסיקלית של ואי לקהל עצום של לא רק גיטריסטים בכל העולם, ב 1991 שנה לאחר צאת האלבום סטיב ואי היה הגיטריסט הגדול בעולם מבחינת אהבת קהל, הרבה בזכות האלבום הזה, הרבה מאד. באותה שנה ניגן ואי עם אליס קופר באלבום Hey Stoopid בו התארחו גם אוזי אוסבורון, סלאש וניקי סיקס.

שנתיים לאחר מכן מוציא ואי את Sex And Religion שהיה המשך ישיר לקודמו אך כלל מעט נגיעות ממוזיקת עולם מן המזרח, השפעות רוחניות יותר אבל הכל במינון שלא סובב את ההגה אלא היה מימד נוסף ליצירה, האלבום זכה להצלחת ענק בעולם.

ב 1995 הצטרף ואי ללהקתו של האחד והיחיד אוזי אוסבורון, הוא ניגן באלבום המצליח Ozzmosis וגם כתב שיר אחד לאלבום, Alien Love Secrets עוד אלבום סולו של ואי שיצא באותה שנה זכה להצלחה אך פחותה משני קודמיו. שנה לאחר מכן ב 1996 הוציא סטיב ואי את Fire Garden – אלבום שזכה להצלחה גדולה יותר ונחשב לאחד מאלבומי המפתח שלו.

ואי הופיע בטריו המצליח G3 בגלגולו הראשון ב 1997 יחד עם ג`ו סטריאני ואריק ג`ונסון, המשיך להוציא אלבומי סולו שזכו להד תקשורתי חזק אך לא שחזרו את תהילת Passion And Warfare ו Sex And Religion שמכרו מיליוני עותקים בכל העולם.

הוא ניגן בהמשך באלבומים של מרטי פרידמן, ואפילו Motorhead, להקה שכל קשר בינה לבין וירטואוזיות מקרי בהחלט אך אגדה זו אגדה, בכל מקרה לא בכל אלו עסקינן, הנקודה המעניינת וזו שלא מוזכרת בדרך כלל בין שלל הפרסים, הגראמי, המופעים והתקליטים בהם ניגן סטיב ואי, השאלה היא למה הפך סטיב ואי לגיטריסט שנחשב תמיד חדשני, מיוחד, כזה שלוקח את המוזיקה קדימה למקום חדש, בהשוואה לואי שמציג כתיבה בספקטרום רחב מאד, גיטריסטים כמו מלמסטין ואפילו סטריאני מאד תקועים באזור הבטוח שיצרו לעצמם, נכון שאת האזור הזה הם עושים הכי טוב בעולם, אבל אין כאן באמת חידוש מעבר לחזרה על המוכר והנאה, מרטי פרידמן עמו ניגן ואי בעבר, כן נמצא בקטגוריית המחדשים, הוא אמן שמחדש את עצמו ויודע לתת ולחקור, כאן דוקא מצאתי דמיון.

ואולי הדמיון הוא גם באישיות, גם ואי וגם פרידמן יודעים לשמור על עצמם, לא נוגעים בסמים ולא נגעו בסמים בעבר, וזה דבר לא פשוט כשאתה מוקף בשנות השמונים באנשים כמו אוזי אוסבורון, דיוויד לי רות` ודייב מאסטיין על בסיס יום יומי, הם תמיד צפו בהצגה מן הצד, משתתפים בה אבל לא מכורים לדקדנס האכזרי שלקח את מנהיגי ההצגה אל המוות הכמעט וודאי לא פעם ולא פעמיים, זהו, עליתי על זה: אין להם מנגנון הרס עצמי, אותו מנגנון שיש לאוסבורון ולמאסטיין נניח.

סטיב ואי הוא יהלום בעולם הגיטרה ומחוצה לו, חשוב לי להזכיר את המחוצה לו היות והמוזיקה של ואי לא פונה רק לגיטריסטים, היא פונה למי שאוהב מוזיקה, רוצה לקבל לא רק את המובן מאליו והמוכר, ולקחת את האמנות למקומות חדשים, להעז ולשמור על עצמך באותה מידה, להמציא סגנון ולשמור על הקיים, קוראים לזה באנגלית Passion And Warfare או אם תתעקשו: Sex And Religion....