Iron Maiden – Killers

נכון, אלבום הבכורה של Maiden הוא לא אלבום רע, הוא אפילו טוב מאד לפרקים, אבל Killers פירק אותו לחתיכות כמעט בכל אספקט שלו. עטיפה הרבה יותר טובה? יש, סאונד משופר? יש, שירה יותר טובה של פול דיאנו? יש, שירים חזקים בהרבה? יש.

בואו גם נודה על האמת, Adrian Smith יושב הרבה יותר עם דייב מארי מאשר סטרטון שהיה שם לפניו, וכנראה שגם השילוב שלו בלהקה הוא חלק חשוב בשיפור שחל בה.

החל מ The Ides Of March שפותח את האלבום, דרך Wratchild ו Murders שמגיעים אחרי, זה אלבום שעולה על הקודם לו עשרות מונים. Prodigal Son זה אולי השיר הכי פחות מיידן שמיידן הקליטו אי פעם, Killers הוא שיר גאוני בכל קנה מידה, Genghis Khan הוא קטע אינסטרומנטלי אדיר, אין ספק שהלהקה עבדה קשה מאז האלבום שקדם לו.

לשמיעת האלבום

Metallica – Ride The Lightning

ברור שזה חילול הקודש ללכלך על Kill 'Em All, האלבום שהתחיל את הכול, האנרגיה, המהירות, הכבדות, כן כן – אחלה אלבום.
אבל Ride פשוט הפך את מטאליקה למפלצת שהיא, החל מהפקה טובה בהרבה, דרך השירה של הטפילד שכבר לא נשמע כמו ילד מחוצ'קן, דרך טקסטים חדים וכתובים טוב בהרבה. זה כמעט ונשמע כמו להקה אחרת.

החל משיר הנושא הדרמטי, דרך For Whom The Bells Toll מדובר באחד מאלבומי המטאל הטובים ביותר שיצאו, ולמרות שכבודו של Kill במקומו מונח – החשמל של Ride מפחם בקלות את זה עם הפטיש.

לשמיעת האלבום

Venom – Black Metal

לא יהיו יותר מידי כאלה שיתווכו הפעם לגבי העליונות של Black Metal, נכון שאין בו את החספוס הברוטלי של Welcome To Hell שקדם לו, אבל הוא עדיין אחד האלבומים הקודרים, כבדים ובלתי ניתנים לשחזור שיש בז'אנר. שיר הנושא הפך לשם ז'אנר והמנון, השיר Buried Alive כולו אווירה גותית שטנית מטונפת ו Leave Me In Hell זעזע דורות של מטאליסטים צעירים.

אם לוקחים בחשבון את זה שאלבום הבכורה היה בעצם אסופה של דמואים מוקלטים רע שהלהקה לא ממש חשבה שחברת התקליטים תוציא כאלבום – זה בת'כלס אלבום הבכורה שהלהקה כיוונה אליו, וזה יצא להם טוב.

לשמיעת האלבום

Anthrax – Spreading The Disease

Fistful Of Metal היה מכת Thrash פרימיטיבית לפנים, ואלבום קלאסי – אין ספק. אבל ב Spreading הלהקה גייסה סולן אדיר בדמות ג'ואי בלדונה – שמשתין בסיבוב על ניל טורבין שקדם לו, ושיפצה את הסאונד בכמה דרגות. התוצאה? אלבום Thrash מלודי קלאסי שעד היום מחזיק כאלבום איכותי בז'אנר.

Madhouse הוא המנון מטאל מדרגה ראשונה, The Enemy הוא שיר דרמטי ואיכותי ברמה שלא היית יכול לחזות מהלהקה של אלבום הבכורה, ללא ספק אלבום שלקח להקה פורצת דרך אבל לא יוצאת דופן לענקית המטאל שהיא היום.

לשמיעת האלבום

Judas Priest – Sad Wings Of Destiny

אין יותר וויכוחים עם האלבום השני הזה. Rocka Rolla אלבום חביב ולא ממש אופייני ל Judas Priest, קליל, לא ממש שיא היצירה. לעומת זאת Sad Wings הוא אלבום מופתי, כמעט פרוגי בחלקו, אבל מכיל שירי ענק כמו שיר הנושא או The Ripper המושלם.

הלהקה למדה את הטריק של עבודת הגיטרה הכפולה, הרשתה להלפורד לעלות לטונים הגבוהים שהוא הפך להיות כל כך מזוהה עימם, ושמה גרוש או שניים על הפקה אמיתית, תלבישו על זה עטיפה שהיא אחת המוכרות ביותר בז'אנר ויש לכם יצירת מופת לעומת אלבום בכורה בינוני במקרה הטוב.

לשמיעת האלבום

Candlemass – Nightfall

פה יהיו כמה וויכוחים, יש מי שיאמר שאלבום הבכורה אפיקוס דומיקוס קישקוסיקוס כלשהואס הוא אלבום מופת שלא ישוחזר לעולם, אבל בעיני ברגע שהסולן Messiah Marcolin אדיר הקול והממדים הצטרף ללהקה כאן הקסם באמת קרה.

הדום האפי פגש סולן אפי, השירים התגבשו לשירי ענק כמו Well Of Souls ו Mourner's Lament, וכמובן Gallows Pole הנצחי. אי אפשר לקחת מאפיקוס את הצליל החדשני, את זה שהוא לקח את הדום למקום חדש לאותה תקופה – אבל מוזיקלית בעיני Nightfall קובר אותו חי, דימוי Doom הולם.

לשמיעת האלבום

Obituary – Cause Of Death

עוד מקרה של כסף ואנרגיה שהושקעו במקום הנכון. Slowly We Rot שיצא שנה לפני כן היה כנראה האלבום הכבד ביותר של אגדת הדת' מטאל, שכיוונה בו את הגיטרות ל E Standard לעומת ה D שאליו עברה, אבל ההפקה של המפיק האגדי סקוט ברנס התגבשה באלבום השני למשהו ברור בהרבה.

צרפו לזה את העטיפה הנצחית ואת הגיטריסט James Murphy, שהכניס יכולת נגינה שפשוט לא הייתה שם באלבום הבכורה – ויש לכם דת' מטאל כבד, אבל משודרג.

מלבד Chopped In Half ההמנוני, שהפך לשיר המוכר ביותר של הלהקה, היה פה גם את הקאבר המעולה ל Circle Of The Tyrants של Celtic Frost, שנשמע כל כך נכון ללהקה שאנשים יכלו בקלות לחשוב שמדובר בשיר מקורי שלהם. עוד מקרה של אלבום שני שבועט חזק בישבן של זה שלפניו.

לשמיעת האלבום