16/04/2015
התשוקה לפאז
מאת: אלון מיאסניקוב

אחרי כל דיוני הדיגיטלי מול פיזי, הפיראטיות מול הרכישה וחמדנות חברות התקליטים לעומת קמצנות קהל הקונים – הפעם אנחנו פה במטאליסט תוקפים את נושא צריכת המטאל מזווית אחרת והרבה יותר רגשית משכלתנית – אחד משני קשישי הצוות, העורך אלון מיאסניקוב, בוכה כמו ילדה בת ארבע על החוויה האבודה של גילוי אלבומי מטאל חדשים עם קצת יותר מאמץ מ Youtube:

אני מתגעגע.

מתגעגע לתקופה של פעם, זאת של חנויות התקליטים/הדיסקים.

אין ספק שחלק מזה הוא געגוע לא רציונאלי, רגשי לחלוטין, אבל יש פה גם משהו מעבר לזה – משהו שבעידן הנוכחי מרגיש פחות כיף.

אי שם בסוף שנות השמונים, כשנכנסתי בכבדות לכל עניין המטאל, הייתה דרך אחת לגלות ולקנות מוזיקה שאתה אוהב – ללכת לחנויות הדיסקים/תקליטים.

אם זה הבית התקליט המיתולוגי בבוגרשוב (שאחר כך הפך לקצת אחרת וחנות המטאל), אם זה פז בכיכר מסריק, חור בשחור בשלמה המלך, האוזן השלישית במיקום שלה בשינקין, פיקדלי ברחוב דיזנגוף, אלגרו, ואחרי זה סופר זאוס – היו אז חנויות, היו בהם הרבה אלבומים, ואולי הכי חשוב – היו מוכרים שמבינים.

לי זה פחות היה רלווונטי – בעצם חוץ קצת מבית התקליט, ואחרי זה בסופר-זאוס, את ההמלצות שלי מה לקנות קיבלתי מחברים מבוגרים יותר, רוב המוכרים היו אנשים של אלטרנטיב, או של פרוג-רוק, והרבה פחות במטאל. לא היה יו טיוב, לא טורנטים, לא פייסבוק – טוב, לא ממש היה אינטרנט אז, אז מה ששמעת והכרת הגיע מהחלפת קלטות – אם עם כל מיני מטאליסטים אחרים בחו"ל, תחום שבו הצטיינו יותר אנשים כמו ישי שוורץ, והח'ברה מ Salem שהמבוגרים בהם התחילו בז'אנר כמה שנים טובות לפני – או פשוט להקליט מתקליטים ודיסקים של ח'ברה מקומיים וותיקים יותר, רמי מבת ים, גיל מנתניה, שרי מתל אביב – כל הח'ברה שאין לי מושג מה שם המשפחה שלהם אבל היו לוקחים זמן ומקליטים לי – ללא תמורה כל שהיא, קלטות של תקליטים ודיסקים שהם חשבו שחשוב שאכיר.

בשלב די מוקדם זה היה חבר שלי רונן, שתמיד היו לו קצת מזומנים חופשים מהעבודה במסעדה של אבא שלו – היינו הולכים ביחד לסיבוב חנויות, מתחילים בפז, ממשיכים לפיקדלי, לחור בשחור, לאוזן – היינו מאזינים ביחד לתקליטים ולאחר מכן גם לדיסקים – הוא היה קונה, ואני הייתי מעביר לו קלטת כדי להקליט לי – אני הייתי זה בלי הכסף.

בין לבין הייתי משכנע את ההורים להפרד מכמה שקלים כל איזה חודש כדי שאוכל לקנות קלטות "מקוריות" של האמנים שאני הכי אוהב , מיידן, מטאליקה וכו'.

זו הייתה תקופה נהדרת, ככה הכרתי בהתחלה את אבות המזון – Dio, מיידן, מטאליקה, סלייר, סאבאת', אחרי זה קצת גם Helloween, Venom, Megadeth, תקופה שכל אלבום ששמעת חרשת למוות – למדת בו כל ריף וכל מילה, חלק מהזמן – למדת לא נכון, כשאין לך חוברת עם מילים או אינטרנט כל מיני מילים באנגלית נוטות להפוך למשהו אחר.

גם היום, 25 שנה אחרי – אני נאלץ לתפוס את עצמי לפני איזה אילתור דבילי בכמה קלאסיקות.

האינטרנט שינה הכול. נכון, עכשיו הכול זמין, אתה לא חייב שאיזה מוכר חסר סבלנות יאנח ויזיע בכל פעם שאתה מבקש להקשיב לאיזה תקליט או דיסק לפני שאתה קונה, אתה כבר לא תגיע לעמדת ההשמעה עם ערימה של 20 דיסקים ותתחיל לטרטר את אנשי החנות, יש לך יו טיוב, ולרוב גם איזה טורנט או בלוג שבו תוכל להוריד את האלבום המלא באיכות טובה וללכת לדרכך שמח וטוב לך – חסכתי כסף, ואפילו לא הייתי צריך לצאת מהבית.

אבל עזבו את הדיגיטלי מול הפיזי, את החוקי מול הלא חוקי – זאת החוויה שהלכה לאיבוד, ההרפתקה, הקטע הזה של לגלות להקה פחות מוכרת, לנסות לנחש ע"פ העטיפה או תמונת הלהקה אם זה Glam, או Death או Thrash, לשמוע לראשונה בחנות ולנסות לפענח אם זה ראוי לקניה.

ואם כבר קנית, והשקעת בזה את מיטב כספך – אתה תחרוש את האמא לתקליט או הדיסק, אתה תכיר בו כל חריץ וכל כתם וקפל בחוברת. אתה לעולם לא תאהב קובץ כמו שאהבת את המוצר הזה שקנית.

עכשיו, עם מות רוב החנויות האלה, עם העלמות חנות המטאל – שבה כן יכולת לקבל המלצה טובה מאנשים שמכרו שם – ואשכרה ידעו מה הם מדברים וידעו להתאים לך להקות שאולי לא הכרת וכנראה תאהב, תחושת הגעגוע הזו צורבת מתמיד.

איפה אמצע עוד תקליט אבוד של Slammer, להקת Thrash בריטית שמעטים גם היום זוכרים את קיומה? איפה אתקל באיזה דיסק זנוח ב 19 ₪ של אלבום הבכורה הגאוני של Bumblefoot? ממה אקבל את תחושת ההיי המוחלטת שעלתה בי אחרי שהגעתי למסקנה שקניתי אלבום גאוני רק ב 19 שקל? לנבור בנגן שלי בין 500 אלבומים אחרים שהורדתי בשלוש שעות? זה לא זה.

שמישהו יפתח בבקשה מחדש את החנויות, אני מתגעגע.