Timo Tolkki's Avalon - The Land of New Hope

Stratovarius היא הנציגה הפינית בז'אנר הפאוור מטאל, הנשלט ברובו על ידי להקות גרמניות. השנה היא חגגה למעשה 30 שנה לקיומה, כשהיא כבר שבע שנים ללא הגיטריסט והחבר המייסד, Timo Tolkki. יכולותיו המלודיות שהן אולי לא הטכניות ביותר אבל תמיד מעניינות וייחודיות בזכות עצמן, הביאו אותו להכרה כאחד מהטובים בז'אנר. חוסר היציבות האישי שלו החל להיקשר בשמו עם הזמן ותרם במידה לא מבוטלת לפרידתו מלהקת האם, אבל לא מנע את המשך הקריירה האיכותית בהמשך, כמו ב-Revolution Renaissance עם אנשי Adagio, Hammerfall ו-Firewind. בשנים האחרונות Tolkki שב להיות חלק מפס הקול שלנו עם פעילותה הקצרה של Symfonia לצד אנשי Masterplan, Sonata Arctica ו-Helloween. לכן הציפיות היו בשמיים, כשהוא הכריז על פרויקט קונספט, כמעט אופרת מטאל שכזו, עם הרבה סולנים אורחים - והכל פרי עטו. את עמדת התופים באלבום הבכורה אייש Alex Holzwarth, איש Rhapsody שזכור גם בזכות האלבומים הראשונים של Avantasia. אבל מה, כל השנים האלו - ולא היה שם כלום. אותן 50 דקות הניבו ערימות אדירות של מלודיות מלאות בקיטש ושני קליפים דביקים עם ארסנל מרשים של סולנים שלא היה ביניהם שום דבק והם הפכו בקלות ללא יותר מגימיק. אחרי אחד האלבומים הגרועים של 2013 הביא את Angels of the Apocalypse, אחד האלבומים הגרועים ביותר של 2014, למרות שבו כבר היה לפרויקט הרכב קבוע - Stratovarius של תקופת Dreamscape/Fourth Dimension המשובחים. אז כן, למרות שקשה להודות בזה, Tolkki כנראה איבד את זה/לא החזיק מעמד/קרס לתוך עצמו, ובשביל השאפתנות שהתבררה כמיותרת הוא היה צריך לחרב לנו את Symfonia שהלכה לעולמה בטרם עת.


ראובן שליט

ULVER - nattens madrigal - aatte hymne til ulven i manden

הפעם הראשונה בחיי שנתקלתי במשהו שנחשב בלאק מטאל היה אי אז בחצי הראשון של העשור הקודם, כשמוכר בחנות תקליטים ירושלמית הצליח לשכנע אותי להקשיב ל-Damnation and a Day שלCradle - קניתי אותו בלי לחשוב פעמיים. (עד היום לדעתי הוא האלבום הכי טוב של דני פילת' וחברתו) מאז עברו הרבה שנים, הכרתי ז'אנרים אחרים, התאהבתי גם בהם, אך בסופו של דבר איפשהו תמיד נשארתי איש של בלאק, על כל צדדיו, הקיצוניים והמילודיים, המסורתיים והמתקדמים.
ובכל זאת, הנה אני מקדיש כאן את האוטו דה פה הקטן שלי לאחת מהקלאסיקות של הז'אנר!
Nattens madrigal של Ulver מייצג בעיני סוג של תרמית גדולה יותר שהצליחה למכור לדור שלם של מאזיני ואוהבי מטאל כאילו "אותנטיות", "אנטי מסחריות" ו"טרו מטאל" תמורת הפקה בשתי קרונות נורבגיות (האגדה מספרת שחברי ההרכב בזבזו את תקציב ההפקה על ביגוד יוקרתי וסמים), סאונד מערות ששימשו כבית שימוש לאדם הקדמון ועצלנות יצירתית גלויה. האלבום הזה הוא לא תוצר של ימי הבלאק המוקדמים שאותם אפשר וצריך להבין בפרופורציות תרבותיות והיסטוריות. האלבום הזה גם לא נולד במסגרת חבלי לידה של להקה. למעשה הוא הגיע לאחר אלבום בלאק ואלבום פולק, כל אחד יפיפה ואיכותי בדרכו.
Ulver המשיכו מאז למחוזות המוזיקה האלקטרונית, אך לדעתי הם ושכמותם חייבים לנו סליחה על שהצליחו במהלך שיווקי מבריק להגיש לנו ולגדולי מבקרי הז'אנר חרא טהור, בעוד הם מצליחים לגרום לנו לשכנע את עצמנו שמדובר בגורמה מוזיקלי מקורי ואיכותי.


ירון הורינג

Orphaned Land - All Is One

כן, אני יודע, כמה נונקונפורמיסטי והו-כה מתחכם מצידי לקחת את האלבום הזה של היתומים, האלבום הזה שמצד אחד פרץ ללהקת מטאל ישראלית את הדרך לסוג של מיינסטרים ומצד שני זכה לכסאח רצחני על בחירת היתומים בסגנון מרוכך יותר והחלטה "שערורייתית" שלא לשאוג באלבום הזה.
אבל לא, אני לא הולך לתקוף את האלבום הזה בגלל שאין בו גראולים, אני גם לא הולך לתקוף אותו כי יש בו יותר מבלדה אחת, אני לגמרי בעד התפתחות מוזיקלית של להקות, גם אם זה קצת מזיז לי את הגבינה.
אני הולך לתקוף אותו כי יש שם שיר מזרחי, מהסוג שקובי פרץ או מושיק עפיה היו שרים.
עכשיו, אני מלווה את הקריירה של אורפנדלד כבר שנים, אני מכיר את החיבור של שלהם למזרח התיכון, זה סוד קסמם - החיבור בין המטאל לשורשים המוזיקליים של המוזיקה היהודית\ערבית שלהם מפיק יצירות פשוט אדירות.
אבל "שמיים", גם אם נכתב על ידי פוליקר, יקיר הלהקה, הוא פשוט שיר שאסור שיהיה באלבום מטאל, אני מצטער, זה כבר לא שיר בעל שורשים מוזיקליים מזרחיים, זה פופ ים תיכוני, ולא, זה לא בגלל הכינורות הערביים ברקע, אלו לכשעצמם יכולים להיות מגניבים בהרכב אחר ולא, זו גם לא שירת המקהלה שמלווה את הפזמון. זה משהו אחר שקשה לי לשים עליו את האצבע, כנראה שמשהו בשירה.
"שמיים" שוחרר לפני שהאלבום יצא רשמית, הוא יצא עם מסע קידום פייסבוקי קטן שהבטיח שיר מפתיע ושונה, אני זוכר את הרגע הראשון ששמעתי אותו, זה אכן היה מפתיע ושונה, אבל לא בקטע טוב בכלל.
זה היה כשהייתי במילואים, מתחבא בצל קטן ועצוב, אחרי שהעמסתי איזה 400 משאיות בשיא החום, הקלקתי על השיר וחיכיתי, קיוויתי שמשהו יקרה, שיגיע איזה שינוי, איזה ריף מגניב, איזו שאגה קטנה לרפואה, כלום.
כשהח'ברה שלי מהמילואים שמעו את הנעימות שעלו מהטלפון שלי הם התאספו סביבי והתחילו למחוא כפיים. באותו הרגע הבנתי את גודל הפדיחה ועצרתי.
אז נכון, יש באלבום הזה לא מעט שירים עם נטיה אינסטרומנטלית חזקה לכיוון צלילי המזרח, אבל רובם נוגעים בסגנונות ערביים מרחבי היבשת, עם זה אני זורם לגמרי, אפשר למצוא שם מטאל במקצבים, בעוצמות ובתחושה הכללית. ואם לא מטאל, לפחות רוק.
לסיכום, אני לא הולך לפסול את כל האלבום בגלל השיר הזה, אבל הוא סוג של נקודה שחורה וגדולה ברקורד של היתומים, אני מחכה להתנצלות מהצד שלהם.


יותם אבני

Morbid Angel – Illud Divinum Insanus

ברוכים הבאים אל התחתית של החבית. עם כל הכבוד, ולא נותר הרבה כבוד, Morbid Angel איבדה את זה. אפשר להתחיל לחקור את הנושא, אפשר להתחיל לפשפש ולראות כמה לחבר'ה נמאס לנגן Death Metal, למרות שהם פחות או יותר היו שם כדי לעזור ולהמציא אותו (לא באמת) או לפחות לעצב אותו ולתת לו סקס אפיל. ומה קיבלנו בתמורה על המתנה שהייתה יכולה להיות מורטת עצבים אם למישהו עוד היה אכפת ממה שקורה עם הלהקה הזו אחרי שהם הוציאו את Heretic ב-2003. ואז, שמונה שנים אחר כך, הם שלשלו את הפיאסקו הזה שנקרא Illud Divinum Insanus. סבבה, הבנו שחיבת הפטיש של דיויד וינסנט היא התכתיב המוביל בחייו, ואולי הייתה תנאי לחזרתו להרכב, אבל זו לא סיבה לעשות כזה סאדיזם לחובבי הלהקה הותיקים. אלה שעוד צלחו את חילופי ההרכב ועזיבתו של וינסנט בשנות ה-90, קיבלו שני אלבומים בינוניים ואלבום אחד ממש טוב, אבל בגדול שום דבר לא דגדג את ההצלפות רושפות האש של ארבעת האלבומים הראשונים של Morbid Angel – וכגודל הציפייה, כך גודל האכזבה. במקום אלבום Death Metal שמובל על ידי מי שהיה אחד מסולני המטאל הכריזמטיים ביותר שידע העולם, קיבלנו גרסה קקיונית וקצת יותר מחוספסת ל-Marlyn Manson. היו כאלה שאמרו "היי, השטן הזה לא כל כך נורא." כיום, 4 שנים אחר כך ועזיבתם של כל חברי הלהקה בערך, כולם יכולים לומר בבטחה, Illud Divinum Insanus הוא חתיכת אשפה שספק אם יש עליה כפרה.

In Flames – Sound Of The Playground Fading Insanus

טוב, זה לא ש-In Flames תמיד היו להקת מופת. מזה שנים הם נדרשים על ידי עדת מעריצים ותיקה שיכניסו קצת, טיפ'לה, מה אכפת לכם, מלודיה בגיטרה במקום לנסות להשמע כמו כל הלהקות שבתכלס מחקות אותן. אבל In Flames כבר במסלול ארוך להרס עצמי מזה שנים, כמו הגיטריסט ומקים הלהקה, ייספר סטורמבלאד. גם הוא נכנע עם הזמן לטיפה המרה והלך ומירר את החייו – כמו ש-In Flames המשיכו למרר את חיינו. ב-2002 יצא Reroute To Remain שהיה סלע המחלוקת עבור כל אלה אשר מטילים ספק בלהקה כבר עוד מ-Colony בטענה שהוא סוכרתי מדי. Reroute היה הרפתקה אמיצה, שבה להקה שבדית עם סאונד מקובע, מחליטה להתחיל ולחקור קצת את הסאונד שלה. אנדריי הסולן מתחיל לשבור את הראש עם הוא מסוגל לשיר שירה מלודית מוצלחת (הוא לא) והלהקה מכניסה סיניתסייזר או מעלימה את הרמוניות הגיטרה המפורסמות שלה במקום שבו אנדריי לא מסוגל לספק את הסחורה (יעני כל הזמן). אקיצר, זה עבד בצורה מסוימת כי זה היה מרענן והתחיל להתקבע בתור מה שכיום הוא בעצם ז'אנר המטאלקור. אבל זה מסע להרס עצמי – ואוי לנו שהיינו צריכים להיות עדים אליו. זה לא הלך ונהייה יותר טוב, אבל כל פעם אמרנו לעצמנו "הנה, הם אוטוטו חוזרים לעצמם, קולטים מה שהם עושים, כל עוד ייספר עדיין מנווט את הספינה." ואז הוא עזב. ב-2012 הוא פשט נטש את הלהקה שהוא הקים במו ידיו, והוא חבר הלהקה המקורי היחיד בה, ואמר "די נמאס לי." אז יצא Sound Of The Playground Fading, ולכולם כבר היה ברור, במיוחד לאלה שהתחילו להאזין ללהקה עוד מימי Jester Race, שכל מה שעשה את In Flames ייחודית, איכותית ופורצת דרך, נעלם לו כעת ברקע. בערך כמו המורשת של האלבום המזופת הזה.

Sepultura - Nation

בוא נגיד את זה ככה, אני לא מאשים את Sepultura שהם המשיכו בלי מקס (ולאחר מכן בלי איגור). יש להם שירים כל כך טובים בארסנל לאורך תקופה כל כך ארוכה, שלראות להקה כזו סוגרת את הבסטה ומעלימה את השירים האלה איתם, זה טרגדיה, אין מה להגיד. אני גם לא מאשים אותם שב-1998, שנתיים אחרי שמקס קאבלרה המהולל עזב את הלהקה, הם הוציאו כל כך מבולבל ולא אחיד מבחינת חומר כמו Against, שהיה ניסיון, מעט נואש, להחזיק במורשת שהתפתחה סביבה בשנים האחרונות. אני לא מאשים אותם ש-Against היה נטול דרייב, משעמם, ואפשר לזכור לו חסד נעורים רק בגלל שיר או שניים. אבל, מה, לא למדתם לקח? לא הבנתם שזו לא הדרך – שזה לא רלוונטי, שתתחילו לחפש דברים אחרים במקום אחר? יאללה יאללה. הנה ב-2001, שזה 5 שנים מאז שמקס עזב ושלוש מאז Against, הלהקה המשיכה לדרוך במקום, בבוץ הזה, שהמשיך לפתח את השעמומון הזה שנקרא Sepultura פוסט-מקס קאבלרה. אפילו איגור קאבלרה לא הציל להם את המבוכה עם התוצר המביך ביותר, לדעתי, בקריירה המפוקפקת של "מה עושים אחרי שהאיש המרכזי בלהקה עוזב". מאז הם קצת התאפסו על עצמם. Roorback לא כזה נורא. Dante XI אלבום די מגניב. A-lex ממש חלש אבל בקטנה, ומ-Kairos פחות או יותר הלהקה חזרה קצת לכתוב מוסיקה טובה. אין פה יצירות מופת כמו Beneath The Remains או Arise או Chaos A.D. אבל לפחות זה לא השיעור החשוב בהיסטוריה של הלהקה של איך לא לעשות אלבום גרוע. וכשאני אומר גרוע, אני מתכוון ל-Nation, מי ייתן שישכח מדפי ההיסטוריה.


ניצן כהן

Nightwish -Dark Passion Play

כשזה מגיע לNightwish, נראה שאין אמצע. או שאוהבים אותם, או שלא. או שמעריכים היכולות הווקאליות של טאריה, או שמעדיפים את אנט, אפילו שהיום פלור טרפה את כל הקלפים. ללא ספק Dark Passion Play הוא האלבום המתסכל ביותר שהוציאה הלהקה הזאת, שלפניו הייתה חדשנית ומהפכנית. הוא הצליח להוריד את הרמה מ"איכותי" ל"להקת פופ רוק עם שירה נשית ממוצעת ומטה". נכון, יש בו כמה שירים טובים, אבל טוב זה לא מספיק. חלקם אפילו קצת גרועים. החל מ"The Poet And The Pendulum" הפותח את האלבום ב14 דקות בנאליות ומיותרות הרבה יותר מהשירים הארוכים מדי של Nightwish המופיעים אחת באלבום או שניים (כולל החצי שעה שחותמת את האלבום האחרון), וכלה בשירים כמו "Amaranth" הפופי להחריד, או באלו שאין דרך טובה יותר להגדיר אותם מאשר מיותרים כמו "Master Passion Greed", "Sahara" או "Meadows Of Heaven" הסוגר את האלבום ב7 דקות משעממות למדי. אבל ללא כל ספק, את ההתנצלות הגדולה ביותר צריך לתת לא על שיר, אלא על הקליפ של "Bye Bye Beautiful" בו מחליפות את נגני הלהקה ארבע דוגמניות בלבוש מינימלי וזהו. נקודה. כמו הקליפ ובניגוד לכל דבר אחר שהלהקה הוציאה, גם האלבום, על אף ההצלחות הבודדות שלו, הוא משעמם, מיותר ורדוד מוזיקלית. אגב, סלחתי להם לחלוטין אחרי האזנות אין סופיות לשני האלבומים שהגיעו אחריו....


אייל ויינברגר

Destruction - The Least Successful Human Cannonball

הם יכולים להתכחש לאלבום, הם יכולים להחביא את האלבום בתחתית האתר הרשמי תחת כותרת של Neo-Destruction ומצידי הם יכולים לדחוף את הראש לתוך תותח ולירות, אבל מסתבר שגם הלהקות הגדולות ביותר מפשלות ולכן גם הגדולות ביותר צריכות לבקש סליחה. לא סתם לבקש סליחה אלא לצום ביום כיפור, צום גדליה, ט' באב ורמדאן כי ללהקת הת'ראש הגרמנית הגדולה ביותר זו בושה להוציא אלבום כזה גרוע שהוא בן כלאיים של ת'ראש ואלטרנטיב סוג ד'.
אז נכון שהאלבום הזה הוא בלי הסולן המקורי, אבל גם באלבום Cracked Brain הוא לא היה וזה אלבום מעולה. ונכון שלפעמים מנסים לשנות סגנון ולהתפתח, אבל פה זה נכשל ובגדול.
לדעתי זו קונספירציה של חברי הלהקה כדי לגרום לסולן המקורי לחזור אחרת אני לא יכול להסביר את האלבום הזה, ואכן אחרי האלבום הנ"ל הוא חזר והם חזרו להוציא ת'ראש לפנים. וטוב שכך.


יבגני טרבנוב

Machine Head- Bloodstone and Diamonds

אני חושב שאם יש להקה שצריכה לבקש סליחה ממני לכיפור היא Machine Head על האלבום Bloodstone and Diamonds. זה לא שהאלבום החדש של להקת הגרוב מטאל היה נוראי. הפשע היחיד שלו הוא שהוא בינוני להחריד. ובעולם שבו קיים אלבום כמו Lulu של לו ריד ו-Metallica זה אולי לא כזה נורא. אפילו ל-Machine Head עצמם היו אלבומים גרועים יותר כמו Supercharger הבלתי ניתן לשמיעה. אבל Bloodstone and Diamonds הוא אלבום שיש צורך להתנצל עליו רק בגלל שהוא בא אחרי שלושה אלבומים מדהימים, ובעיקר The Blackening שהפך לקלאסיקה מודרנית. Bloodstone and Diamonds הוא אלבום משעמם שמגיע אחרי גל יצירות מלהיבות. ולפעמים גם על זה צריך לבקש סליחה.


חיים ווינטראוב

Black Sabbath - 13

האלבום שציפיתי לו מאד ושממש ביאס אותי בשנים האחרונות הוא 13 של Black Sabbath. כאחד מאמהות הז'אנר המטאלי, מיתולוגיה גדולה שמורכבת מזמר ונגנים שהם בפני עצמם אגדות רוק, הציפייה הייתה לאלבום ש"יחזיר עטרה ליושנה", וזאת אחרי שנים רבות מאד של הבטחות שהנה הנה השבת השחורה עומדת להביא את המכה באלבום חדש ומצויין.
המנגינות והנגינה לא מחדשים דבר, וכשזה מגיע מלהקה מיתית כמו Black Sabbath שיצרה קטעי רוק שהם אלילים בפני עצמם זה כבר לא מרגש ואפילו מאכזב. השירים משעממים לאזניי ולא טרחתי אפילו להאזין לאלבום מעבר להאזנה ההכרחית והמחוייבת של פעמיים שלוש כדי להיות "בטוח" שאני באמת לא אוהב.
לא היה צורך לדעתי בעוד אלבום בינוני של Sabbath שיפחית מזיכרון גדולתם, על אחת כמה וכמה כאשר ההפקה המוזיקלית צולעת ולא ראויה ללהקה מהרמה הזו. אלבום שככל שהציפייה לו הייתה גדולה כך גם האכזבה. לפחות שלי.


אלעד מיאסניקוב

Queensryche - Hear in the Now Frontier

יום כיפור, יום של עינוי נפשות, חרטה ושאר חארטות. יום בו אנשים שמים כיפה, לובשים לבן, צמים והולכים לבית כנסת ע"מ לבקש סליחה וכפרת עוונות ע"מ שיום אחרי יוכלו להמשיך בהתנהגותם: לשקר, לגדף, לנאוף, לרצוח, להשחית ושאר רעות חולות.
לשמחתי, המנהג הזה של עינוי נפשות ע"מ לכפר חטאים קיים גם אצל הנוצרים בצורות שונות: מהלקאה עצמית ועד להגיד 10 פעמים הייל מארי. בימים אלו של הסתכלות פנימית, חשבון נפש וקיום שיח עם בונה עולם (רפרנס לסדרת טלוויזיה ישראלית) הייתי מצפה שגם חברי להקת Queensryche ישתתפו ויקיימו את המנהג הזה.
הלהקה שהחלה לעבוד בשנות ה 80 החלה כמעיין להקת Glam, 2 האלבומים היו סבירים אבל הקנו ללהקה מקום של כבוד וכבר אז הסתמנה כמשהו שונה. הפריצה הגדולה באה ב 1988 עם Operation: Mindcrime. האלבום הכה הדים בקרב מעריצי ז'אנר המטאל אבל גם בקרב מעריצי הפרוג שכן האלבום הכיל נרטיבים מגוונים, עמוס ריפים, סולואים, קטעי שירה אפיים – בקיצור אחד מאלבומי המופת של המטאל. אלבום שזכיתי לשמוע לראשונה כילד בן 9 ועד היום אני מזיל ריר כשאני שומע את הדיסק. אבל בשנים 1994 עד 2004 הלהקה בחרה בתקופת ניסוי, התנסות, בדיקת הגבולות או במילים אחרות – מישהו לקח יותר מדי סמים או מישהו ניסה להתמסחר וקצת טעה בקריאת המפה(כחכוח, מטאליקה). תחילה זה היה Promised land שהחל לגלות סממני גראנג' (שבאותה תקופה כבר היה פגר מת ומעלה רימות), אח"כ ב 1997 הגיע Hear in the Now Frontier שלגמרי דרדר את הלהקה לתהומות השכחה, לפחי האשפה הפלצניים. עם התרסקות האלבום חברי הלהקה היו צריכים לשבת ולחשוב טוב – איפה טעינו? הם היו צריכים לעמוד ולהלקות אחד את השני עד זוב דם בשרשרת משוננת ואח"כ למרוח טבסקו בתוך הפצעים. למה? אחד וגדול נזעק ע"י מעריצי הלהקה. אחרי שניסיתי לשמוע את האלבום הבנתי – הלהקה הלכה ולא תחזור. פחות או יותר אותה מחשבה שעברה בראשי כששמעתי את St. anger של Metallica.
מה המסקנה? מה אנחנו צריכים ללמוד מזה? על תנסו דברים חדשים שאין לכם מושג איך תצאו אחרי זה. Just say no!!!


דני אחירון.

Lamb of God-VII Sturm Und Drang

ממי LOG צריכים לבקש סליחה? זו שאלה נהדרת. התשובה שלי בשלוף היא שהם לא צריכים. הלהקה הזאת במו ידיה עזרה לדחוף את המטאל האמריקאי הפופולרי בשנים האחרונות וכנושאת הדגל של הת'ראש-הגרוב ומה שלא תרצו הם במו ידיהם עזרו לייצב את המטאל הפופולרי בכל מקום שנראה בו מטאל על גבי המדיה. הסולן Randy Blyth הוכיח שהוא לא רק סולן גב-גבר אלא גם בן אדם ולאחר שישב בכלא חודשיים על לא עוול בכפו, חזר וניצח במשפט ועוד כתב על זה ספר הוא גם ישב עם הלהקה להוציא אלבום. גם עליו אני לא בטוח שהם צריכים לבקש סליחה כי הם עדיין אחת הלהקות הכי טובות בעולם גם באלבום האולפן השביעי שלהם. הסליחה ש LOG חייבים היא בעיקר לעצמם. כי להרגשתי אחרי כמות לא מבוטלת של שמיעות של האלבום האחרון בין כל הדברים שציינתי, הם קצת איבדו את עצמם בתוך המרוץ הזה של אלבום-טור-אלבום-טור-אלבום-טור-אלבום וחוזר חלילה ולפי דעתי צום של 24 שעות וישיבה משותפת יכול לעזור לאלבום הבא, שאולי בלי סיפורים מפוצצים מסביב וכותרות ועם הטירוף והניצוץ בעיניים שהיה להם פעם יוביל לאלבום שביום כיפור הבא הם יהיו שלמים איתו.