08/10/2015
אז מי זה השטן הזה בכלל?
מאת: ראובן שליט

באשמת המטאל או שלא, הדמות הבדיונית שנהפכה להיות המזוהה ביותר עם הז'אנר - ובמיוחד עם הצדדים היותר קיצוניים שלו - הוא כמובן "השטן".
כל ינוקא עם חולצה שחורה, שיער ארוך ואוזניות שמפמפמות רוק כבד אל עור התוף יודע שבשלב כלשהוא השד הבכיר הזה יעלה בשיחה - לפעמים אלו ההורים החרדים לגורל בנם או ביתם ויושבים איתם לשיחה "חינוכית", לפעמים אלו החברים בבית הספר שמשום מה בטוחים שרק טקסט מסולסל על אהבה נכזבת ראוי להיקרא מוזיקה ולייצג את הטוב שבעולם, ולפעמים זה דווקא האיש באוטובוס שמרגיש צורך עז להציל את הילד לפני שהחברה התרבותית מאבדת אותו לתמיד לטובת הקרבת חתולים שחורים ושינה על מצבות.
והאמת... גם כשהינוקא הופך לקשישא, השיער מתקצר, כרס הבירה גדלה והצבע השחור כבר לא הדומיננטי ביותר בארון, חלק מהמכרים עדיין תוהים "מה לך ולמוזיקה "השטנית" הזו?!"

אז מיהו בעצם אותו "שטן"?
לשטן שמות רבים, כמעט כמספר תפקידיו והופעותיו בפני האנושות; לוציפר, הילל בן שחר, אשמדאי, בפומט, סמאל, סטרא אחרא וכו' וכו'. תלוי בדת, בתפקיד, בסיפור ובמראה.
אין ספק שהקונספט המודרני לקוח ברובו מהנצרות, אך אם אנו מתכוונים להיות יסודיים צריך להתחיל היכן שהנצרות עצמה התחילה:

ביהדות

המילה "שטן" לקוחה מהעברית והיא השורש של הפועל 'להשטין', דהיינו 'להכשיל'. בתנ"ך המוקדם השטן אינו מופיע כלל, ובטח שלא ככוח רע או חיצוני המתנגד לאל. המקום הראשון בתנ"ך בו מופיע השורש 'שטן' בהקשר של מלאך ("ויתייצב מלאך ה' בדרך לשטן לו") הוא בסיפורו של בלעם הרוכב על אתונו כשאחד המלאכים פשוט נעמד על הדרך ולא נותן לו לעבור.
בתנ"ך המאוחר יותר אנו מוצאים את השטן כעוד מלאך אחד מיני רבים, או כתפקיד שלפרקים מוטל על מלאך כזה או אחר. בכל מקרה, הרעיון המאוחר יותר של השטן ככוח אוטונומי המתנגד לאל נפקד מכאן, והתנ"ך נאמן מאוד לרעיון המונותיאיסטי של האל האחד שהוא הכוח העליון היחיד שקיים.
אך, ככל שאנו מתקדמים בהיסטוריה היהודית ובמיוחד לאחר חורבן בית המקדש ועליית הנצרות וכתות גנוסטיות שונות ומשונות, ההשפעות שלהן חודרות עמוק אל תוך היהדות , וכאן אנו מתחילים למצוא טקסטים שונים בדמות מדרשים ותפילות-נגד שהמעניקים לשטן יותר ויותר עצמאות, אופי, אחריות ומטרה.
התהליך הזה מגיע לשיאו בימי הביניים כשהקבלה היהודית מגדירה את השטן כ"סטרא אחרא", דהיינו "הצד האחר", ובניגוד לרעיון היהודי המקורי של ייחוד האל, השטן נהפך לדמות אשר מתנגדת לרצונו של האל ותופסת את מקומה בצד השני של הזירה.

בנצרות

הנצרות נולדה כעוד כת יהודית מתוך עשרות – אם לא מאות – כתות יהודיות ומשיחיות שמילאו את ארץ ישראל של אותם ימים. חלק מהכתות האלו - והנצרות בתוכן - הושפעו לא מעט מדתות מזרחיות שראו את העולם ואת המציאות כשדה קרב דואלי בין אל רע ואל טוב, ולכן הנצרות הקדומה שחיפשה את מי ללהק לתפקיד האנטי-תזה לאל הטוב, יצרה את הסיפור בו מלאך אהוב מורד באביו האל - או מתוך קינאה ביחסי האל והאנושות, או מתוך גאווה חזקה מידי, והופך בעקבות כך לשטן, מלך הגהנום ומקור הרוע האנושי.
מאות שנים לאחר מכן כשהנצרות מתמסדת ועושה את דרכה צפונה, מזרחה ומערבה, אל העמים הפגאנים של אירופה, הכנסייה מבינה שהיא אינה יכולה לעקור מהשורש את האמונות העתיקות, והיא עושה צעד מאוד חכם מבחינתה - היא מאמצת חלק מהחגים והאלים הפגאנים והופכת את אותם לחגים וקדושים נוצרים.
כך מוצא את עצמו השטן הנוצרי לובש את דמותן של ישויות רוחניות שמסמלות היבטים של רוע בדתות הפגאניות השונות, או לחילופין, של אלים נערצים מידי שהכנסייה לא הצליחה לעקור את האמונה בהם מליבם של התושבים המקומיים. ומכאן מקבל השטן את המראה האופייני לו בנצרות ובתרבות הפופולארית כיום בדמותה של חיה משולבת בגוף אדם.

שטניזם

השטניזם המודרני הוא מגוון רחב מאוד של דעות ואמונות בהן מחזיקים אינדיבידואלים, כתות, ומוסדות שונים. האמונה בשטן כיום לרוב מסמלת לא יותר מאשר התנגדות לדתות הממוסדות בשילוב של אינדיבידואליזם קיצוני והשקפה פוליטית של ליברטריאניזם (השקפה שרואה בכל התערבות ממשלתית וחברתית בחיי הפרט ואף בקיומה של ממשלה כלשהי דבר שלילי ופסול) מוחלט.
חלק מאמונות אלו משולבות באמונה בעל-טבעי ופרקטיקות שונות של כישוף ואוקולטיזם. חלקן מקדשות חוץ מאת חירות הפרט גם את התשוקות והיצרים האנושיים, וחלקן מטיפות לניהליזם.
בכל מקרה, חוץ מכתות שוליים תימהוניות, השטניזם והאמונה בשטן כיום היא סמלית ומייצגת בעיקר התנגדות לחלק מערכי החברה הקיימים.


עכשיו כשאנו מכירים את ההיסטוריה של הבחור החביב והמקורנן הזה, ולפני שעוד מישהו מספיק להאשים אותנו בסימפתיה אליו, אין הרבה ברירה וצריך לשאול מה תפקידו של השטן במטאל? במה מאמינים המוזיקאים שאת יצירותיהם אנו אוהבים ושומעים? והאם המאשימים בעצם צודקים?
ראשית, המטאל הוא ז'אנר מרדני שנרדף לא פעם על ידי מוסדות הדת והחברה, ולכן אין מתאים ממנו לארח את המרדן האולטימטיבי בטקסטים שלו. השטן על פי הנצרות מרד באל, ובשביל אמני מטאל הוא מסמל בעצם את החופש האמנותי שלהם.
שנית, נרצה או לא, המטאל הוא ז'אנר מוחצן, אגרסיבי ואפל, ולכן הצעד המתבקש מבחינה תיאטרלית הוא החיבור עם הדמות המוחצנת והאפלה מכולן. השטן הוא פשוט "אביזר הבימה" המתאים ביותר לז'אנר.
שלישית, המטאל כמו ז'אנרים אחרים שרחוקים מהמיינסטרים, הוא ז'אנר אינדיבידואליסטי. אמני ושומעי מטאל בחלקם הגדול סולדים מהעדר ומעריכים את הפרטיות ואת הטעם האישי, ולכן לא מעט מהם מאמצים את ההשקפות של השטניזם המודרני, או לכל הפחות רואים בשטן דמות סמלית שמייצגת מבחינתם את העצמאות שלהם כפרטים.
רביעית, מה לעשות, גם במטאל לא כולם נחמדים או שפויים, ויש כאלו המאמינים שהם צריכים לקדם את הדברים שהשטן - בגרסתו הנוצרית – מייצג. הם מהללים את המיזנתרופיה, את השנאה ואת האספקטים השליליים של האנושות, ולא בקטע מטאפורי, אווירתי או תיאטרלי.

אז פעם הבאה שמישהו ישאל אתכם אם אתם חברים בכת השטן, והאם כבר הקרבתם היום מישהו, תציגו לו את האמה שלכם במלוא תפארתה, ותשלחו לו קישורית לכתבה.