20/12/2015
על הספריי ועל הג'ל- הקשר שבין מוסיקה מזרחית וגלאם מטאל
מאת : דולב זהרוני*

*אני רוצה להודות לגיא סרצי על ההשראה בכתיבת מאמר זה.

שיחה שניהלתי לא מזמן עם חבר העלתה נקודה מאוד מעניינת. האם יש לגלאם מטאל ולמוסיקה המזרחית נקודות חפיפה? במבט ראשון קצת קשה לחבר את שני הסגנונות שמאוד רחוקים אחד מהשני, כולל גיאוגרפית (נוציא את קרוספייר הישראלים מהמשוואה לרגע). אבל אם נכנס לעובי הקורה נמצא שיש הרבה במשותף. במאמר זה אנסה להביא את מירב קווי הדימיון שבין הז'אנרים בהתייחס להיסטוריה שלהם, הרקע התרבותי והסיבות להצלחה.

מזרחית

המוסיקה המזרחית שאנו מכירים היום היא גלגול של כמה עשורים מהמוסיקה המזרחית שהגיעה לישראל עם גל העליה של עדות המזרח בשנות החמישים. עד סוף שנות ה-80, המוסיקה הודרה כליל מהשיח התרבותי בעיקר על ידי השלטון עצמו, אשר הנחיל את תרבותו כתרבות ברירת המחדל של הארץ החדשה (אוחיון, 2011; קפלן, 2011; שמואלוף, 2006). קובעי התרבות, שהגיעו בעיקר מאירופה, לא ראו מקום למאפיינים התרבותיים הערביים דוגמת הסלסולים, כלי הנגינה והמילים בערבית בחברה הישראלית המתפתחת.

מצב זה גרם לאמנים המזרחיים לקצץ במקומות הנכונים כדי לבקע את החומות שבנו שומרי הסף של המוסיקה הפופולארית בתחנות הרדיו ובמיוחד בגלג"צ. האמנים קיצצו בסלסולים, החליפו את הערבית בעברית והכניסו גיטרות שלעיתים אף היו מנסרות. כפי שירח פישמן (2005) היטב להציג: "שכיח למצוא פעילות יצירתית מוסיקלית, שבה המכירות הן העניין העיקרי, ואמצעי השיווק אינם עוסקים באיכות המוסיקה, אלא בתכסיסים רבים, כגון חזרה על נוסחאות מוצלחות, פיתוח 'פולחן האמן', יצירת אופנה ושימוש מופרז בתיחכומים מעולם הפרסום... גורם נוסף המשפיע על שיווקה של המוסיקה הוא העובדה שחברות רווחה בימינו מתקיימות במסגרת תרבות עודפים שבה יוצרים יותר מוצרי תרבות ממה שביכולתנו לספוג. לכן, על היוצר להחליט החלטות המכילות פשרות למיניהן, כמו למשל: האם להסתכן בחידושים העלולים להרחיק קהל מסוים ולהוריד את רמת ההכנסות... עקב שיווק אגרסיבי שמנהלת תעשיית המוסיקה ומובילים תהליכי הגלובליזציה התרבותית, הדרישה למוסיקה מסורתית מקורית מסביב לעולם הולכת ודועכת. אנו עדים לתהליכי מהילה של המוסרות האלה בפופ המערבי, עד שקשה להבדילן בינן לבינו. לדוגמא- הזיקה ההרמונית, מערכת הכיוון המלודי והשימוש בקלישאות הטכנולוגיות של הז'אנר המכונה 'מוסיקה מזרחית' בארץ, קרובים יותר למוסיקה פופולרית מערבית מאשר למסורות המוסיקליות של יהודי תימן ומרוקו". למעשה, האמנים המזרחיים הפכו את המזרחית לפופ-רוק או לחלופין, כפי שאנו קוראים לה: מזרחית קלה (שימו לב לקליפ הבא ולכך שאין בו שום סממנים לתרבות המזרחית והוא עוד מתחילת שנות התשעים, מאז הז'אנר עבר עוד כמה טרנספורמציות).

כחלק מה-"קלילות" של הז'אנר, התכנים שלו גם הפכו לקלילים יותר; כחלק מהפחד, או לחלופין, על מנת למקסם את ההצלחה, נושאים שהם "כבדים" כמו הפוליטיקה, אשר אותה מגדיר פישמן (2005) כ-"המתח שבין האוריינטליזם לבין היורוצנטריזם שממנו גדלה והתבססה הציונות- שם הוגדר מיהם אנחנו ומיהם לא אנחנו כחברה ישראלית בהדגשה אנטגוניסטית של האחר, אשר במקרה זה הוצג כמי שהגיע ממדינות מנוונות ונכשלות ולכן נדחתה תרבותו", ובמקומם הוכנסו תכנים פשוטים יותר הנוטים למכנה משותף תחת המושג הרחב של שמחה, או "לעשות שמח". חסון (לא ידוע), אוחיון (2011) וקפלן (2011) טוענים כי האסקפיזם שתופס נתח משמעותי מהתרבות הישראלית העכשווית הוא הבסיס לבחירה לתימות הליריות של המוסיקה המזרחית. אם זה המצב הבטחוני, השכול, הלחץ בעבודה ובכלל העובדה שישראלים ברובם הם אנשים לחוצים הביאו למקום של כמיהה לפורקן מחזורי שבו ניתן לשכוח מהמציאות. דוגמאות לכך ניתן לראות בחיילים שיוצאים לחמשוש ומחפשים את הפורקן התמידי הזה וכן את סצנת החתונות שבה אנו רואים לא מעט אשכנזים משתתפים ב-"פולחן הפורקן".

ואכן, אם נבחן את הסוגיה נראה שעם הכמיהה לפורקן באה הפנייה לליריקה שהיא לא רק בעברית לא תקינה (למשל: "איך את עפה על עצמך" של סטאלוס ואורן חן או "שמעתי שעושים פה מסיבה בלעדיי, אפ'חד לא עושה את זה יותר טוב ממני" של ליאור נרקיס ועומר אדם) אבל מגיעה לרמות נמוכות של טקסט. ואם אתם חושבים שזה קיים רק בחלק מהמוסיקה המזרחית, אז זה נכון, בחלק מהז'אנר יש טקסטים עמוקים, אבל מחקר קצר שערך מהנדס האלגוריתם אלי שוורץ, אשר בדק את מספר המילים היחודיות לכל אמן בשלל שירים השונים, כלומר: עד כמה עשירה הליריקה שלו, מציבה את מרבית האמנים המזרחיים בטופ של המוסיקה הישראלית, או יותר נכון - בכמות המיחזור הגדולה ביותר של מילים. מתוך עשרת האמנים הממחזרים ביותר של מילים שבעה מגיעים מהמוסיקה המזרחית. כי זה מאוד קל למחזר נוסחה מנצחת, לא?

דני בר און (הארץ, 2013) מקשר אותנו לחלק השני של מאמר זה: "..בפעם השנייה, היא נגועה באפליה לא צודקת (הנה, אמרתי את זה) - של היצירה עצמה, של היוצרים ושל המבצעים. רבים רואים במוסיקה המזרחית שוביניזם, רדידות, עיבוד דליל, חפלה, דרבוקות ויאללה בלאגן. הכל נכון (לפעמים). אבל החסרונות האלה נמצאים לכל רוחב מפת המוסיקה הפופולארית, ואף ז'אנר לא חוטף התנשאות, בוז ומשטמה בכאלה עוצמות".

גלאם מטאל

סגנון הגלאם מטאל (לעיתים קרובות נקרא Hair Metal או פופ מטאל) הביא את הז'אנר למרכז הבמה באמצע שנות השמונים, כאשר חברי הלהקות השונות הפכו לגיבורי MTV שעוד היה בחיתוליו ומשם הפך לחלק מהזרם המרכזי של הרוק והתרבות האמריקאית של אותה התקופה. הסגנון התחלק לשני חלקים עיקריים: המוסיקה שלו, שנבעה מההארד רוק והפאנק של שנות השבעים, התבססה על מקצב רוק\פופ בסיסי של 4:4 עם ריפים פשוטים של גיטרות, אשר מוכוונים לסולנים מלודיים המגיעים לטונים גבוהים ביותר. על כן, מה שתפס את הקהל הרחב הוא הסולנים (Rafalovich& Schneider, 2005) ומכאן נתחבר למאפיין השני שהוא המראה הויזואלי של חברי הלהקות הנשאב מהגלאם של שנות השבעים (Scott, 2012) ולקח אותו לקיצוניות בצורת תלבושות נשים ואביזרים מעולם הסקס והסאדו-מאזו. הביצוע של להקתQuite Riot לשיר Cum on feel the noize ב- US Festival ב-1983 הביא אותם למקום הראשון בבילבורד האמריקאי ומשם נסללה הדרך לעוד מסה עצומה של להקות שרצו להיות כמו להקות הגל הראשון של הז'אנר שהפכו בין לילה ל-"גדולות מן החיים" (עם הגדולות נמנות באופן תמציתי ביותר: Motley Crue, Ratt, Poison, Dokken וגם בון ג'ובי בשלושת אלבומיה הראשונים).

רוב הלהקות הורכבו מצעירים שבעיקר רדפו אחר חלום שנשען על סיפורים ושמועות עוד מימי לד זפלין בשנות השבעים על מסיבות (בין השאר היה להם מטוס פרטי שהותאם לכך), תעלולי מלון (לזרוק כל מה שאפשר מהחלון, כולל אופנוע) ואינסוף גרופיות שיעשו הכל כדי להיות עם חברי הלהקה אפילו לכמה דקות (תשאלו את מנהלי המועדונים בשדרות סאנסט בלוס אנג'לס). פרצת הגבולות הכמעט אינסופית שלהם בשנות השמונים הדביקה סטיגמה לכל מי ומה שקשורים למציאות שמתחת לחלום זה (Gross, 1990). כלומר: להשיג בנות, לעשות הרבה סמים, לשתות אלכוהול ולמתוח את התעלולים עד מוות (ע"ע וינס נייל, סולנה של מוטלי קרו ותאונת הדרכים שהרגה את המתופף של האנוי רוקס), או בקיצור מסיבה אחת גדולה שלא נגמרת (Blush, 2006). אך כפי שלמוסיקאים המזרחיים יש אמרגן שדואג לדחוף אותם הלאה, מאחורי להקות הגלאם עמדו חברות תקליטים ומנהלים שמצאו נוסחה מנצחת: ה- Power Ballad, שהוא פורמט של שיר מלודי רומנטי עם קלידים או גיטרות אקוסטיות המלווה בדיסטורשן, לרוב בפזמון. דינה ווינסטין (1991) מרחיבה בספרה על הפורמט: "הם מוכרים אלבומים לקהל שאינו קשור למטאל ובכך מקשרים אותם אל קהל המטאל. ה-Power Ballads מביאים קהל לבן רחב יותר אל הרוק...האלמנטים הוורבליים של הגלאם (אותו היא מכנה לייט מטאל) מתעסקים יותר באהבה ותשוקה מאשר בגן עדן וגהינום או אנטי ממסדיות. שירים המכילים שמות של בנות לרוב מוקדשים להן, מהלך שמגיע ממוסיקת הפופ, אשר מכיר ומעודד קהל נשי אל תוך הז'אנר".

קריסטן סולי (2011) מוסיפה כי "בניגוד לרוקרים של שנות השבעים, אלה של שנות השמונים לא ניחנו באינטלקטואליות או מורכבות מחשבתית גבוהה". כך למשל, אם ניקח את כל להקות הגלאם, כנראה שלא נמצא אלבום שנקי משירי אהבה. אין שום דבר רע בנתון, אבל הוא מחזק את הרעיון של פניה לקהל הרחב ובמיוחד לנשים, שעד כניסתן של להקות הגלאם שהתהדרו במראה יותר מסביר פנים, להקות המטאל התהדרו בשפמים ושומות כשל למי קילמייסטר ממוטורהד- לא בדיוק כוס התה של נערה מתבגרת ממוצעת. ממש כמו זמרי המזרחית, להקות הגלאם הצליחו להרכיב נוסחה כובשת שהרחיבה את קהלן על ידי התאמה לו.

להקות הגלאם התהדרו במופע של דראג קווינס כאשר תחילה הן שאלו מחברותיהן את כל האביזרים מהארון שלהן, כולל המייק אפ הכבד והספריי לשיער, ובשלב השני הפכו את נושא ההופעה החיצונית לתופעה מוגזמת. נקודה זאת מבדילה,לכאורה, בין המוסיקה המזרחית לגלאם שמבוססת על מרכיב תרבותי. אך עם זאת, ישנו הסבר סוציולוגי עמוק יותר לכך שזוהי עוד נקודת מפגש של שני הז'אנרים: שניהם מגלמים את תכונות הסקסואליות הגברית בהתאם לכל תרבות. הערס המזרחי מושך נשים כאשר מציג את עצמו כבעל הבית בתרבות המזרחית (אני אכן מכליל, אבל רק לצורך המחשת ההסבר וגם יש לזה בסיס כמו תפיסת התפקידים במשק הבית הישראלי על פי משה פרץ) לעומת הגבר שמתלבש בתלבושות של נשים ושם מייקאפ- כלומר הופך את עצמו לאובייקט סקס ושלם עם זה. מהסיפורים שאנו מכירים (ולמי שלא מכיר אני ממליץ בחום לקרוא את הספר Bang" your head" של דייוויד נואו) השימוש באביזרי אופנה נשיים דווקא הגדיל את הסקס אפיל של להקות הגלאם ואת כמות הגרופיות של חברי הלהקות (Griffin, 2014; Kaplan, 1988), שדרך אגב עברו גם הן חפצון כפי שנדים חסן (2012) מתאר: "לכן, כאשר מניחים כי הקשר בין רעיון כלשהו של שליטה גברית בסטייל של חיי הרוקנרול, אשר הפכו למיתולוגיים כחלק מהמאפיינים המרכזיים של שדרות סאנסט בסוף שנות השמונים, מובן כי גם הרמה המבנית וגם הרמה האדיאולוגית של סצנת ההארד הרוק בלוס אנג'לס פעלה להדיר את התפקידים של הנשים. הדרכים להפוך לכוכב רוק ולהצליח (משתמש בביטוי 'לעשות את זה') היו לכאורה נשלטות ומובנות על ידי ולמען גברים".

בחזרה לנושא האהבה. קחו לדוגמא את Whitesnake, אשר אמנם שייכת לדור המייסדים של שנות השבעים, אבל את ההצלחה המסחרית שלה (עד היום) חייבת לאלבום אחד בלבד משנת 1987. רק בשביל להבין את הנקודה אני נותן לכם לנסות את השאלון הזה. נראה אם תצליחו. ועד כמה זה רחוק מהמילים של משה פרץ?

לקחתי על עצמי לתרגם לכם שני בתים מהשיר שלו (שבחרתי באופן רנדומלי לחלוטין):

We both have the power to cope and forgive
Lets believe it together with a full heart, without fear
And even if the world will turn upside down
If you tell how to reach out to your heart
I will find for you a place of joy
And for you I will sing to the end of time

האם ניתן להלביש על המילים הללו ליווי מלודי, דיסטורשן ואת קולו של דייויד קוברדייל ? דומני שכן. בהחלט ניתן להכניס את המילים של משה פרץ לשיר של Whitesnake. יחד עם זאת, כמו שהמוסיקה המזרחית ברחה מהנושאים הכואבים של מדינת ישראל בשיריה, כך גם הגלאם ניסה לפתח פרצה מהשבלוניות היום יומית של האמריקאי הממוצע כדי להאדיר את התפיסה שאפפה את הלהקות.

רוברט וולסר (1993) חיבר בניתוחו את הקליפ של להקת פויזן (Nothing but a good time) לליריקה ולרעיון שמאחורי המוסיקה שבגלאם: "בקליפ השיר עצמו ממוסגר כחוויה פנטסטית. המציאות היא העולם הממוסגר- העולם של עבודה, יזע וניצול; ממש כשם שב-'קוסם מארץ עוץ' העולם האמיתי נצבע בצבעים אפורים כדי שהפנטזיה תראה מציאותית יותר. בחזרה לקליפ- כאשר שוטף הכלים פותח את את הדלת בבעיטה, הלהקה 'מתופצצת' בצבע ומוסיקה והעולם האמיתי, זה אשר מכיל את הפנטזיה, נעלם. הפנטזיה גוברת על המציאות... ביחד עם המילים של השיר, המסר של הקליפ הוא למעשה אמצעי קידום: הזמנים הטובים ששרים עליהם הינם משהו שניתן להשיגו דרך המוסיקה של הלהקה וזאת על המציאות שבה אנו חיים". זהו סוג של התנתקות מהמציאות. אותה התנתקות שליאור נרקיס ועומר אדם למשל מדברים עליה בשיר שהוזכר קודם.

הנה למשל עוד דוגמא לפזמון משיר מזרחי שיחדד את הדימיון:

ניסיתי לגרום לך להבין
אבל לא מצאתי את המילים
עכשיו הדמעות יורדות כמו גשם
אני שוב לבד בלעדייך

אם זה נשמע מוכר זה בגלל שזה Power Ballad של דוקן. ומה לגבי הקליפ של השיר של סטאלוס ואורן חן, לעומת השיר הבא של מוטלי קרו? וכמובן אי אפשר שלא להתעכב על התפיסה החברתית של הליריקה של כל אחד מהז'אנרים.

למי שכבר הספיק לשכוח, לפני כמה שנים בודדות מדינת ישראל עברה סערה תרבותית לאחר שיהורם גאון הביע בפומבי את דעתו על המוסיקה והאמנים המזרחיים ושוב המוסיקה הועמדה למבחן הלגיטימיות (יהורם גאון הביע דעתו על הטקסט ולאו דווקא על המוסיקה). מהצד השני של העולם וקצת אחורה בזמן - בשנת 1985 קבוצה של נשות פוליטיקאים בקונגרס האמריקני החליטה שהמוסיקה של וואספ (W.A.S.P) ודי סניידר (Twisted Sister) מסכנת את עתיד ילדיהן ויצאה למלחמת חורמה (ולהרחבה על הנושא ראו: Chastagner, 1999), על מנת לחסל את הז'אנר דרך שימועים בקונגרס האמריקאי ויצירת באז תקשורתי סביב הנושא כדי לנסות ולהביא ארגונים שהם בעיקר נוצריים וכן ארגוני הורים לתמוך בה. הן אמנם הצליחו להעביר את ההצעה שלהן, תוך כדי מחאה גדולה של האמנים נגדן על כך שהן למעשה מקדמות חקיקה בעד צנזורה שאיסורה הינו דבר מאוד קדוש בארה"ב, אבל בסופו של דבר ההצלחה שלהן הייתה רק באופן חלקי (למשל, במהלך השימועים בקונגרס היה ניסיון של איגוד האמנים שהצטרף אליהן להכניס חוק שבו יגבו מס על כל קלטת ריקה שיגיע לאיגוד עצמו ויכניס להם כ-250 מיליון דולר בשנה !) עם מדבקות האזהרה על האלבומים שאנו כבר בקושי רואים היום כי מוסיקת הראפ בשנות התשעים העלתה את רף האלימות למקום שהופך את אוזי אוסבורן לסתם זקן תמים שנתקעה לו יונה בפה. "לרוע מזלן" הן לא הכירו את וארג ויקרנס שאולי היה עוזר להן להשיג את מבוקשן אם היה פעיל באותן שנים.

אימת הסיכון לא פסחה אפילו על פרינס וסינדי לאופר שהופיעו ברשימה השחורה. הדבר המצחיק ביותר בכל הסיפור הוא שברשימת עשרת השירים הכי מסוכנים לציבור של טיפר גור וחברותיה אפשר לראות את ונום מככבים ליד מדונה. אז גם זה קרה. על המקרה עם יהורם גאון אין מה להרחיב, גם הוא נשכח ונעלם לו לאחר כמה שבועות ומאז גאון הספיק לבצע אלבום שלם שכתב לו עמיר בניון, שהוא, דרך אגב, מורכב מליריקה ברמה גבוהה מאוד.

לסיכום, אני חושב שמגוון הדוגמאות שהובאו במאמר זה מחזקות את טענתי לדמיון בין שני סגנונות המוסיקה. אז בשביל שיחת הסלון הקרובה, אפשר לרדת לרזולוציה פשוטה מאוד של דמיון: אלה השתמשו בספריי לשיער ואלה משתמשים בג'ל לשיער. אמנם שני הסגנונות מגיעים מתחומים אחרים לגמרי ומתרבויות ורקע שונים, אבל שניהם התבססו על מרכיב מרכזי אחד- שינוי הבסיס של הסגנון כדי להתאים עצמם לקהל רחב יותר ובכך לחדור את חומות המיינסטרים ולגעת ואף לגלוש על גל ההצלחה.

מראי מקום

אוחיון, שירה. אתר "העוקץ" 18.03.11

בר און דני, "כן, אני אוהב מוסיקה מזרחית. לא, זה לא בקטע אירוני" הארץ אונליין, 13.4.2013

חסון, עמיחי. כיצד הפסקתי לפחד ולמדתי לאהוב מוזיקה מזרחית מלחמת התרבות ישראלית והמוזיקה הפופולרית מקור: http://toravoda.org.il/node/3496

פישמן, ירח. צלילים ו-'מצלצלים' תיאוריה וביקורת גליון 23, סתיו 2003

קפלן, דני,Kaplan, Danny,. 2011. Neo-institutional analysis of the rise of light mizrachi music on israeli radio, 1995-2010 / ניתוח ניאו-מוסדי של עליית מוזיקה מזרחית לייט ברדיו הישראלי בשנים 1995-2010. Israelisociology Israeli Sociology / סוציולוגיה ישראלית יג (1): 135-59.

שמואלוף, מתי. "הרהורים על מוסיקה מזרחית". תו+: מוסיקה, אמנויות, חברה. אביב 2006

Blush, Steven,. 2006. American hair metal. Los Angeles, CA; London: Feral House ; Turnaround [distributor].

Chastagner, Claude,. 1999. The parents' music resource center : From information to censorship. Popular Music : A Year Book.

Griffin, Hollis,. 2014. Hair metal redux: Gendering nostalgia and revising history on VH1. Journal of Popular Film and Television Journal of Popular Film and Television 42 (2): 71-80.

Gross, Robert L.,. 1990. Heavy metal music: A new subculture in american society. JPCU the Journal of Popular Culture 24 (1): 119-30.

Hassan, Nedim,. 2012. ‘Girls, girls, girls’?: The los angeles metal scene and the politics of gender in decline of western civilization part II: The metal years. Pomh Popular Music History 5 (3): 243.

Kaplan, E. Ann. Rocking Around the Clock: Music Television, Postmodernism, and Consumer Culture. New York: Routledge, 1988. Print.

Konow, David,,. 2002. Bang your head : The rise and fall of heavy metal. New York: Three Rivers Press.

S. Nial , "Heavy Metal and the Deafening Threat of the Apolitical. Popular Music History (6): 224-239" Equinox, 2011).

Rafalovich, A.,Schneider, A.,. 2005. Song lyrics in contemporary metal music as counter-hegemonic discourse: An exploration of three themes. Free Inquiry in Creative Sociology 33 : 131-42.

Walser, Robert,. Running with the devil power, gender, and madness in heavy metal music. in University Press of New England [database online]. Hanover, NH, 1993.