21/03/2016
על פלצנות מול הסתדרותיות
מאת : אלון מיאסניקוב

לפני משהו כמו 10 שנים נכנסתי איך שהוא לאיזה וויכוח גדול און-ליין, לא היה אז פייסבוק, היו פורומים, וכל החרא שמאחרי המקלדת מצא את עצמו מרוח על הפורומים האלה.

זה היה כמה שנים אחרי שהתחלתי לערוך את מגזין מטאליסט והיה מי שלא אהב מה שקורה בו. היינו "מיינסטרים מידי", לא עסקנו במטאל "מתוחכם", אלא בהבי מטאל מסורתי, פאוור מטאל, Thrash, דת' מטאל, אפילו – חס וחלילה, מטאלקור, אבל לא עסקנו מספיק ב Shoegaze, ב Sludge, בבלאק מטאל אטמוספירי – ובכל המטאל ה "באמת אינטילגנטי", ע"פ אותו גורם – וכאלו שקפצו על ערימת הילדים, מטאליסט היה הצהובון של ז'אנר המטאל בעוד כל מיני פרסומים מחתרתיים שלהם שעסקו בכל מיני להקות איזוטריות וקיצוניות היו ה "הארץ" של הז'אנר.

התווכחתי, רבתי, כתבתי את דעתי. מעבר לזה שאני תמיד העדפתי את המטאל המסורתי, וגם את המטאל הקיצוני המוכר יותר - Death, Black קלאסי, Doom, ולא מצאתי יותר מידי גאונות בכל אותם הרכבים מתחכמים שאוזכרו בדיונים האלה, תמיד חשבתי שהמגזין יכול לגעת בהכול – אבל לא לפסול גם את הצדדים ה "פופים" כביכול ומלודים של הז'אנר.

לטענתי – אין שום דבר עליון ונעלה בהרכבים כגון Wolves in The Throne Room לעומת נגיד Rhapsody, או קי, אז האחרונים עוסקים בדרקונים מעופפים עם רמת טקסטים שלא תזכה בפרסי פנטזיה על שם טולקין, ואילו Wolves כותבים טקסטים פואטים פילוסופים שנמתחים על פני 11 דקות של בלאק מטאל אקוסטי למחצה ומחריש אוזניים למחצה. אז מה?

האם הריף הסוחף של Emerald Sword הוא פופ נחות בדמות ניקי מינאג' לעומת הסלדג' המתחכם של Baroness? האם העובדה שמגזין Pitchfork ההו-כה-מתוחכם בחר ב Deafheaven כלהקת המטאל של השנה ב 2015 עושה אותה לנעלה לעומת הפאוור-מטאל-קלידים של Gloryhammer ששרו על הרפתקאות בחלל באלבומם מאותה שנה Space 1992: Rise of the Chaos Wizards?

סלחו לי, אבל Fuck That.

הייתי רוצה לחשוב שאני לא אדם טיפש, קראתי כמה דברים, ראיתי כמה סרטים, אני שולט על ימין ועל שמאל בהיסטוריה בריטית והיסטוריה בכלל, מתעניין במדע קצת מעבר לאדם הממוצע, בעל ידע מוזיקלי מעבר לנרחב – אבל קוס-אמק, נהנתי יותר מ Unicorn Invasion Of Dandy של Glory Hammer מאשר מ Luna בן ה 10 דקות של Deafheaven עם הבלסט-ביט, וצרחות הגובלין הלוקה בעצירות של סולנם.

אני לא אומר שזה לא יכול ללכת ביחד, בערך כמו שאני יכול להינות מ Here I Go Again של Whitesnake ולאחר מכן לעבור ל Emperor – in The Nightside Eclipse, אבל הבעיה שלי מתחילה כשאלו שמאזינים ל Emperor מורידים לי על הראש את אלבומה החדש של Pinkish Black ואומרים לי שזה הרבה יותר חכם מ Warriors Of The World של Manowar.

אולי זה מפלס הסובלנות שלי לפלצנות, אני לא יודע. אני חי בבת ים ולפעמים כשאני לוקח את הבן שלי למשחקיה בתל אביב אני מרגיש שאני מחבב יותר שוכן מערות מקלל מעירי מאשר את הפלוץ המתנשא מרחוב פרישמן, אבל בת'כלס זה פשוט מה שמתחבר לי יותר מוזיקלית, אצלי Manowar, עם מילים שיכולות להעליב אינטליגנציה של אוהד כדורגל בריטי שהתחתן עם אחותו – מרגישים יותר אותנטים, יותר משלהבים ויותר מרגשים מכל שיר של Ken Mode, בס דיסטורשן, וסולן נואם ככל שיהיו בו.

כשהתחלתי עם הז'אנר, אין שם בסוף שנות השמונים – סתם היינו רוקרים, פריקים, איפה שהוא בשנות התשעים, עם גלי העליה הגדולה מרוסיה, המטאל המלודי כבר זכה למנת הזלזול כ "מוזיקה של רוסים", פתאום להקות שאהבתי – כמו Helloween או WASP נחשבו "להקות של רוסים", וזכו לאיזו גישה מתנשאת כזו, זה עיצבן אותי אז, זה עיצבן אותי היום. קודם כל כי העליה מרוסיה הביאה לכן משהו מבורך – קהל של מטאל מסורתי ומלודי שלא מתפלצן עליו, ונאמן לו גם בגיל 50,

וגם כי לא יעזור, אני עדיין מעדיף את Eagle Fly Free על כל סלדג'-פוסט-דום-איךשלאקוראיםלזה ב Pitchfork שיש היום.

אני אגיד לכם עוד משהו, קצת יותר סוציולוגי בעיני. הפאנק, ההארד קור, שהוא הבסיס של הרבה מהלהקות העכשוויות וה "מגניבות" יותר, היה פעם ז'אנר של עניים, כזה שצמח מקושי, מעוני, בארה"ב זה התחיל מניו יורק, מלוס אנג'לס ומשכונות מצוקה שהצמיחו את Madball מצד אחד ואת Suicidal Tendencies מצד שני, מהיספנים עניים ודפוקים, אני לא כל כך בטוח שהרבה מהלהקות שטוענות להשפעות הז'אנר כיום הגיעו מאותו מקום. גם בארץ, דווקא הקהל של המטאל המסורתי, ואולי הם יהיו רוסים מאשדוד או באר שבע, בדרך כלל נראה יותר קרוב לשטח ועממי מחלק מההיפסטרים התל אביבים שכל כך אוהבים להתנשא על הז'אנר המסורתי והקהל שלו.

שלא תבינו, אני לא גזען. אני אוהב Mastodon וחושב שיש דברים לא רעים גם בין כל הפלוצים האלה שהמבקרים מאד אוהבים, אבל אני שונא את ההתנשאות הזו, את התחושה שאם הלהקה שרה על דרקון במבטא איטלקי או שהם שרים המנון הסתדרותי במקהלה בפזמון – זה פחות טוב, פחות חכם.

זה הכול מטאל (או הרוב לפחות), וכולם שווים בעיני השטן.