07/07/2016
מסך שחור
מאת : ראובן שליט
מצד אחד בהגדרה הרזה המטאל הוא סך הכל ז'אנר מוזיקלי. כן, ז'אנר רחב הכולל בתוכו מגוון רב של תתי ז'אנרים והיסטוריה עשירה, אך בכל זאת, בבסיסו זהו ז'אנר מוזיקלי. מצד שני, המטאל מזמן התפתח להיות תת-תרבות הכוללת בתוכה היבטים שהם מעבר למוזיקה גרידא. המטאל כתת-תרבות כוללת או לפחות מזוהה היום עם סוגות של אופנה, אמנות, קולנוע, ספרות, שפה פנימית וקהילתיות חזקה שכמעט ואינה קיימת ברובם של הז'אנרים המוזיקליים האחרים - מסיבות שונות.
בהתאם לנתון הזה הוחלט אי אז במגזין בו אתם קוראים עכשיו להוריד מידי פעם את האוזניות והווליום של הדיסטורשן, ולכתוב גם על נושאים שאולי אינם על טהרת המוזיקה, אך כאלו שבהחלט חופפים את גזרות ההתעניינות של אוהבי המטאל למיניהם. כך נולדו כתבות סקירה מוצלחות על סרטי אימה, על ספרות מורבידית ואף על אוכל, אלכוהול, דת, היסטוריה ומיתולוגיה.
בהתאם למסורת מצוינת זו עלה בדעתי לסקר הפעם בשבילכם נישה שכמדומני לא כתבו עליה עד עתה. אין זה סוד שהטלוויזיה או בכינוי המעט מזלזל שלה "המסך הקטן" נמצאת בסוג של תור-זהב. סדרות מופת ממלאות את המרקע ואת תוכנות ההורדות שלכם אחת אחרי השנייה, התקציבים משיגים ואף עוקפים לעיתים את תקציבי האח הגדול - הקולנוע, ושחקנים שלפני שני עשורים היו צוחקים בפרצופו של כל מפיק שהיה מעז להציע להם לשחק בסדרה טלוויזיונית, נלחמים עכשיו אחד בשני ובהפקות כדי לזכות לגלם דמות ראשית על המסך הקטן.
בקיצור, שלא ייגמר לעולם!
ומה מבחינתנו המטאליסטים?! האם המסך הקטן עונה גם על הצרכים האפלים שלנו? האם הטלוויזיה בשיאה מצליחה לספק גם אותנו? אם נצא מנקודת מההנחה הסטטיסטית הבסיסית שאוהבי מטאל מתחברים לרוב באופן מצוין למדע בדיוני, פנטזיה, היסטוריה, אימה וטראש, התשובה לשאלות הללו היא כן גדול! הטלוויזיה מפוצצת בז'אנרים האלו ואם ישנו קושי הוא נוכח בבחירה מהיכן בעצם להתחיל ומה לראות:
 הקלאסית
מה כבר אפשר לכתוב על "אזור הדמדומים"?! סדרת הפנטזיה/מד"ב/אימה משנות ה-50 (ולחידושים שלה במיוחד זה משנות ה-80) אולי רחוקה עשרות שנים מתור הזהב הנוכחי של הטלוויזיה, ולבטח יהיה לה קשה להתחרות על העדפתו של הצופה המודרני המורגל לסטנדרטים אחרים לגמרי מבחינת אפקטים, משחק, קצב ועלילה, אך לו רק בשביל הכבוד לאימא ולאבא של הז'אנר וכדי להבין טוב יותר מהיכן הכל התחיל, אזור הדמדומים הוא יעד מצוין לביקור שורשים.
 הוותיקה
היא רצה כבר 10 שנים, 11 עונות וכמעט 250 פרקים (מה שהופך אותה לסדרת הפנטזיה האמריקאית הארוכה ביותר), ונראה שהיוצרים לא מתכוונים לסיים אותה בזמן הקרוב. אם היה אפשר לשייך סדרת טלוויזיה לז'אנר מטאלי, הייתי אומר ש"על טבעי" היא סדרת הטלוויזיה הכי האבי מטאל שיש, ולא רק בגלל הפסקול המלא ברוק קלאסי וקשה. "על טבעי" מאופיינת בהומור שחור ומשובח, באימה לא אפלה יותר מידי, בדמויות משנה נפלאות ובמשחק ועלילות טראשיות וממכרות.
המינוס הגדול של "על טבעי" הוא באורך שלה שלפעמים נמצא בעוכריה ומייצר אצל הצופה בעונות האחרונות תחושת מיצוי ורפטטיביות, אך בכל זאת, "על טבעי" היא אוצר טלוויזיוני לחובבי הז'אנר.
 האפית
כשהייתי נער מישהו קנה לי במתנה את הכרך הראשון של "שיר של אש ושל קרח". באותם ימים הייתי שקוע בעיקר בפנטזיות נוסחתיות בסגנון סדרת "כישור הזמן" ו"רומח הדרקון". הריאליזם של מרטין ב"משחקי הכס" הימם אותי. הטוב נגד הרע המובהק שמאפיין את כל חקייני "שר הטבעות" נעלם ומולי עמדו עלילה ודמויות מורכבות, ועולם, אפי, רחב יריעה, עשיר, מופלא, אך גם מאוד אנושי. הגרסה הטלוויזיונית של "שיר של אש ושל קרח" הקרויה על שם הספר הראשון היא ללא ספק אבן דרך טלוויזיונית. אפשר לשנוא את הבאזז סביבה, אפשר גם לא להתחבר לעלילה הסבוכה, אך כך או כך, אי אפשר להתעלם מהיותה של "משחקי הכס" תופעה ואלמנט מרכזי בפריחה העכשווית של המסך הקטן.
 ההיסטוריות
"וויקינגים" של ערוץ ההיסטוריה היא התגשמות חלומם של חובבי הויקינג והפולק מטאל הנורדי. שירים של אמון אמארת' או של וינדיר קמים לתחייה בסיפורה של הדמות החצי מיתית/חצי היסטורית - רגנאר לוטברוק. אמנם "וויקינגים" היא חלק מגל הסדרות התקופתיות, אך היא בכל זאת ייחודית הן בטיפולה בתקופה ובתרבות שהן פחות מתועדות היסטורית, והן בקצבה המהורהר ואיכות המשחק הגבוהה.
לעומת זאת "רומא" מתארת תקופה מתועדת היטב. סופה של הרפובליקה הרומית ותחילתה של הקיסרות מסופרים דרך חייהם ונקודת מבטם של שני הלגיונרים לוקיוס ורינוס וטיטוס פולו. ל"רומא" צולמו אך ורק שתי עונות, אך האיכויות הרבות של הסדרה מבטיחות לחובבי ההיסטוריה והתקופה הזו בפרט, הנאה לא קטנה.
 המובנות מאליהן
אמרתם אימה במסך הקטן, אמרתם "אימה אמריקאית". האנתולוגיה בת החמש עונות (בינתיים) לוקחת את כל קלישאות האימה ההוליוודיות ומתאימה אותן הן לטלוויזיה והן לחובב האימה המודרני שראה כבר כמעט הכל. אם זו משפחה שעוברת לבית רדוף, המשקעים ההיסטוריים של צייד המכשפות בסיילם או מוסד לעבריינים חולי נפש בשנות ה-60 - הכתיבה המרעננת והמשחק האיכותי הופכים את המסגרות הנדושות הללו לסדרה שאתם רוצים לראות.
רוב האנשים כשהם שומעים ש"המתים המהלכים" היא על זומבים בדרך כלל מעקמים את הפרצוף, אך האמת היא שאם "המתים המהלכים" עוסקת במשהו זה קודם כל בחיים. בבני האדם הפועלים תחת נסיבות לא שגרתיות, תחת מצבי לחץ ואימה ובתוך כאוס חברתי בו רק המודע, החשדן והחזק שורדים. הזומבים הם לא יותר מתפאורה, והאויב הכי גדול של החי הוא חי אחר. "המתים המהלכים" המבוססת על הקומיקס בעל אותו השם היא מותחן פסיכולוגי עוצמתי וסוחף.
 הנחבאת
היא אמנם פחות מוכרת, בוטלה הרבה לפני שהגיע זמנה ובעלת שתי עונות בלבד, אך "קרניבל" של HBO היא מושלמת בשביל המטאליסטים אוהבי הטלוויזיה האיכותית והאפלה. במרכז העלילה של "קרניבל" - המתרחשת בזמן קערת האבק והשפל הגדול בארה"ב במחצית הראשונה של המאה הקודמת - עומדות שתי דמויות. נער חווה בשם בן הוקינס שחובר לפריק שואו נודד, והאח ג'סטין קרואו שהוא כומר מתודיסטי ומטיף כריזמטי. שניהם בעלי כוחות על טבעיים מסוימים, ושניהם כלים במאבק המיתולוגי בין הטוב לרע. "קרניבל" היא סדרה איטית, אפלה, מטרידה ובעלת אווירה סטיבן קינגית מסתורית על מצע הרבה ביזאר וויזואליות מופלאה.
 הפולחנית
אימה ופנטזיה זה מצוין, אך אי אפשר ללא סדרת מד"ב אחת לפחות. יש לה רק עונה אחת ו-14 פרקים סך הכל, אך "פיירפליי" הפכה די מהר לסדרת קאלט מרובת מעריצים שאף יצאו למאבק ויצרו לחץ ציבורי עלFOX בדרישה להמשך. עלילת "פיירפליי" מפגישה את הצופה עם ספינת המבריחים "סריניטי", צוותה המרתק והטרמפיסטים סיימון ואחותו המסתורית ריבר אחריה רודפים כל היקום ואשתו. המאבק של מעריצי הסדרה אמנם לא הניב עונות המשך, אך הרשת כן הפיקה סרט קולנוע מצוין בשם "סרינטי" שסגר כמה מהקצוות העלילה ונתן למעריצים הזדמנות איכותית להיפרד.
 המבטיחות
בגזרת ההפקות החדשות, "המטיף" של HBO המבוססת על הקומיקס הפופולרי מסוף המאה הקודמת נראית כמו הדבר המצוין הבא. מטיף טקסני אחוז דיבוק לא ברור ועבר פלילי, האקסית האלימה שלו וערפד אירי שתיין ונרקומן, יוצאים לחפש את אלוהים הנעדר ולעמת אותו עם ההזנחה וחוסר האחריות שלו. מחמשת הפרקים ששודרו עד כה, נראה ש"המטיף" מאזנת מצוין בין, מתח, הומור, טראש ומסתורין על טבעי.
כשהייתי ילד יצא לי לראות במקרה את "מגרש השדים" של פרידקין מ-1973. מאז ראיתי עשרות סרטי אימה במשך השנים, ובמיוחד עם האישה שאיתי שפשוט מתה עליהם, אך אף פעם לא חזרתי לראות את הקלאסיקה הזו עוד פעם. אני כבר לא זוכר היכן הייתה הצפייה, באיזה גיל בדיוק ועם מי, אך סצנות מתוך אותו סרט התקבעו אצלי במוח והטרידו אותי עד כדי כך שעד היום לא אזרתי אומץ להתמודד איתם פעם נוספת כמבוגר.
סדרת האימה החדשה "מנודה" על פי הקומיקס של רוברט קירקמן (היוצר והמפיק גם של "המתים המהלכים) החזירה אותי במעט לסצנות ולוויב של "מגרש השדים" שמהם ניסיתי להתחמק כל כך הרבה זמן, וזו - כידוע לחובבי האימה - וואחד מחמאה.
אלו הן סדרות הטלוויזיה "המטאליות" שלכם/ן?
|
