13/10/2016
מטאל מהינקות - להעביר את המטאל לדור הבא
מאת : חיים וינטראוב

אני צופה ביוטיוב בסרטונים של עוללים שבוכים כי הם רוצים להאזין ל-Led Zeppelin או ל- Iron Maiden ואני מקנא.
אני מקנא כי כמו כל בן אנוש, תמיד שאפתי שכאשר יהיו לי ילדים משלי אעביר להם את ה"מורשת" שלי. מורשת היא יותר מסתם גנים. גנים אתה לא בוחר – לא את אלו שאתה מציג בעצמך, ולא את אלו שאתה מעביר לדור הבא. "מורשת" היא משהו ש"רכשת" עם השנים, עיצב אותך ואת זהותך ואתה יכול להעביר הלאה. ה"מורשת" הזו כוללת בין היתר מחשבות, תפישות עולם, דעות, ודברים שאתה אוהב או מחשיב לרלבנטיים ומשמעותיים. וחלק מזה בעבורי, כמו בעבור אנשים רבים אחרים הוא גם הטעם המוסיקלי שלי. שהרי חלק בלתי נפרד מזהותי הוא אהבתי לרוק ולמטאל. מי הייתי היום אם לא הייתי מאזין מגיל 12 לערך ל-Pink Floyd שעיצבו את דעותיי החברתיות, או את Iron Maiden שגרמו לי לאהוב היסטוריה, או את ה-Scorpions שעזרו לי באהבות הראשונות שלי מחד, ומאידך Twisted Sister או Metallica שעזרו לי לשחרר קיטור ולהוציא עצבים ולחשוב שאף אחד לא יעצור אותי?

אז תמיד חלמתי שיבוא היום ויהיו לי ילדים שאוכל ללמד אותם כמה Sepultura מצוינים, להקשיב אתם ביחד ל-Metal Church וללכת אתם שלובי יד עם ג'קטי ג'ינס תואמים להופעות של Deep Purple. אני משער שכמטאליסט זה היה בעבורי כמו שצנחן חולם שבנו ילך בעקבותיו לצנחנים, או שאוהד של בית"ר ירושלים חולם שבנו ילבש חולצות צהובות-שחורות ויצעק "מוות לערבים".

אבל איך לעזאזל "מלמדים" לאהוב מוסיקה מסוימת פרט לדרך הברורה והמובנת מאליה מחד, והמאד לא חד-משמעית ובטוחה מאידך של "השמעה ברקע"? שהרי בתי האהובה נחשפה מגיל אפס כמעט ל-Whitesnake ול-Wasp, ול-Rammstein ו-Megadeth. באוטו היו תמיד Led Zeppelin ו-AC/DC, Aerosmith ו-Accept. ועדיין הקטנה המדהימה והמוסיקלית שלי היא לא מטאליסטית.

ושלא תטעו. חינכתי אותה מגיל צעיר למחשבה עצמאית, בכל נושא ובכל דבר. היא גדלה כפמיניסטית מגיל 3 ("אני לא רוצה לשחק בבובות.... אני רוצה לעשות קראטה כמוך"), חברתית ובעלת מודעות לעוולות חברתיות מגיל הגן, ועם טעם מוסיקלי משובח למדיי. היא אוהבת את אדל וגם את ביונסה, את משינה וגם את AC/DC. אבל היא לא מטאליסטית. לא בחוויה הכוללת. היא לא מתרגשת כשהיא שומעת שיש ל-Maiden אלבום חדש, לא הולכת להופעות רוק, וגם לא מתה על טבעות עם גולגלות. הטעם שלה אקלקטי והיא אוהבת שיר כזה או אחר של Bon Jovi, ואחד או שניים של AC/DC, ואיזה Green Day אחד או איזה Disturbed וחצי, אבל זה לא מרגש אותה כמו שאותי. זה לא עושה לה חשמל בלתי פוסק בכל העצבים והנימים בגוף כשהיא מאזינה ל-Soulfly או ל-White Zombie, והיא אפילו לא מבינה מה אני מוצא בקול הצפרדע של OZZY.

וזה מתסכל. איפה בחינוך שלי טעיתי? מה יכולתי לעשות יותר טוב? מה יכולתי לשנות כדי שהיא תהיה רוקיסטית כמוני באופן מוחלט, אבסולוטי ולא משתמע לשני פנים? ולמה בכלל זה כל כך מזיז לי? שהרי היא ילדה מדהימה. מביאה לי ציונים שכל הורה היה חולם עליהם. חכמה, מבריקה, יפה, דעתנית ומוכשרת כמו שאבא ואמא לא היו מעולם. ועדיין הייתי רוצה שקצת תתרגש יותר מ-Rainbow או Dio או Civil War. מה? הייתי צריך לשבת אתה על הברכיים מגיל שנה ופשוט להכריח אותה להאזין ל-Ride the Lightning? לשים לה את Paranoid באזניות כשהלכנו לאסיפת הורים בגן אורה?

ואולי אני סתם פולני קוטר, וזה צריך להספיק לי שהיא נהנית מדי פעם להקשיב ל-Another Brick in the Wall, ול-Back in Black, והייתה אתי בהופעה של Queen ואמרה אחר כך שזו ההופעה הכי מדהימה שהייתה בה (ושלדבריה "אולי אף תראה")? ואולי אני צריך לברך שיש לה טעם טוב במוסיקה, גם אם הוא לא "מטאלי" במיוחד, כי באמת שאני מעדיף שהיא תאהב את אדל ואיימי ווינהאוס מאשר את ריהאנה וההיא שמתנדנדת ב-MTV עירומה על כדור הרס?