29/05/2020
כאן כדי להישאר? - על עלייתו ונפילתו של הניו מטאל
כתב: מתן קדר

אני חושב שכדי להבין את הניו מטאל, איך הוא עלה לגדולה בחצי השני של שנות ה-90 ואיך החל להיעלם לא במקרה בחצי השני של העשור הראשון של שנות האלפיים, צריך להבין מי יצר אותו ומי צרך אותו. בחירת המילים שלי לא מקרית. שלא תטעו לגבי זה. השתמשתי במילה "צרך", ותיכף אסביר למה.

ראשית, צריך לדעת מי הם אותם אנשים שעשו את הניו מטאל. הם לא היו ממש אותם אנשים שעשו את הת'ראש והדת' של שנות ה-80, כי הם לא לגמרי אותו דור. הם קצת יותר צעירים. קצת. בואו נודה באמת. העשור שהכי ביסס את המטאל היה שנות ה-80. שם הכל קרה, עם מיידן, מטאליקה, מוטורהד, סלייר, וגם דברים כבדים יותר כמו מורביד אנג'ל וספלטורה.

הדור שביסס את המטאל, וצעירי אותו דור שהתחילו את הניו מטאל הוא דור ה-X. אבל מה זה בכלל דור ה-X ואיך המונח החברתי הזה קשור בכלל? טוב ששאלת ווילאם. דור ה-X הם ילדי שנות ה-60-80'. אלה שנולדו אחרי המלחמות, אחרי הבייבי-בום. אחרי הצנע והעוני. אלא שכבר לא מהדור שבהכרח מחזיק את אותה עבודה 30 שנה כי צריך לפרנס משפחה.

הספר "דור האיקס" של העיתונאי והסופר דאגלס קופלנד משנת 1991 תיאר חבורת צעירים שעוזבים את החברה שהם מכירים, עובדים בעבודות מזדמנות, חיים די מהיד לפה יותר וכבר לא מתחברים לאייקונים התרבותיים המקובלים. שם בעצם התחילה קבוצת השוליים "החוקית" אם נרצה לקרוא לה. שהרי בדורות הקודמים קבוצות שוליים היו יותר מאופיינות בפשיעה או ריחוק ממש פיזי מהחבר'ה, ודור ה-X נשאר בתוך החברה אך עדיין התבודד מתוכה. אנחנו מדברים על חבר'ה שבשנות ה-80 לא היו יושבים ומקשיבים ב-MTV לקיילי מינוג או מדונה, אלא כאלה ששמעו דברים הרבה פחות פופולריים, ורצו לירוק על הטלויזיה ועל התכנים שלה.

בסוף שנות ה-80 ותחילת ה-90 צצו להקות כמו Biohazard ו-Body count שהביאו את הראפ מטאל, ואז הגיעה שנת 1994. להקה די חדשה דאז, בשם Korn הביאה לעולם ז'אנר מטאל חדש. אולי זה האח הקטן של הגרוב מטאל שהומצא גם הוא באותם שנים על ידי Pantera. מה שבטוח, הז'אנר הזה היה Here to stay. או שלא? בשנים הראשונות זה נראה נהדר. Korn הוציאו עוד אלבומים, גם Limp bizkit, האחות הקטנה קמה, בצד גם System of a down, ולאט לאט הסתמנה מגמה. אף אחד לא יודע להגיד בדיוק מה זה ניו מטאל, אז מכניסים שם את כל מה שהוא לא מובהק. הרי להקות כמו SOAD קשה להגדיר. ואז ראפ מטאל הפך לניו מטאל עם Limp bizkit ועוד להקות בסגנון. מרילין מנסון גם פרץ לתודעה שלנו, ועל אף שאני לא מתחבר אליו מוזיקלית, אין עשירית ספק שהוא הפרודיה המושלמת על כל מה שהדור שלו יורק ובז לו. יש עוד רבות וטובות שלא הזכרתי, אבל בני הדור שלי זוכרים את כל הלהקות המצוינות של דאז.

אז עוד לפני שנגיע למאזינים, נסתכל על הלהקות. על התהליכים. להקות כמו Korn או Linkin park יוצרות מוזיקה שמספרת את הכאב שהחיים עשו להם. אבל אחרי 4-5 אלבומים קצת קשה למצוא עוד כאב לכתוב עליו. החומרים מתמחזרים והמאזין צריך משהו אחר. להקות כמו Limp bizkit או Coal chamber הן להקות שמתבססות על אופנה במובן הויזואלי, ומה שהיה מגניב ב-2002, סורי, כבר לא מגניב בימינו. שמעת את זה פרד?!

אז אם היוצר הוא הבן הצעיר לדור ה-X, מיהו המאזין אם לא בן לדור ה-Y? ומה זה בכלל דור ה-Y? ובכן, מילניאלים. ואני אומר את המילה הזאת בבוז מוחלט, אפילו שאני בן הדור הזה. כי חלק מבני הדור הזה אלה אותם אנשים שבזמן שיש בחוץ מחלות ומלחמות הולכים לשבת בארומה או הולכים לים, ובגדול אנחנו מדברים על דור שמשמעותית קשה לו יותר לפתח איכפתיות לעולם שבו הוא חי. אנחנו מדברים על הדור שכבר גדל עם אינטרנט, הדור הדיגיטלי שטייל בעולם, שחווה הכל מהכל והיה חייב לקנות מותגים ותמיד היו לו רשתות חברתיות שחיברו אותו לכל אדם בעולם בכל שלב.

אנחנו מדברים על דור שמתקשה להתחייב ולהתמסר למשהו אחד לטווך ארוך, עוד יותר מהדור שקדם לו. הדור שחייב גירויים משתנים, שחייב שהדברים תמיד יהיו בתנועה, ללא יכולת לחכות, ללא השתהות, כשהאופנה מתחלפת לגמרי כל שנה-שנתיים. זה הדור שיצא ב-2011 לרחובות בגלל קוטג' ובגלל דחף לא ברור לגור דווקא בתל אביב (וסלחו לבאר שבעי ציני שכמוני שבסדר גמור עם הגמלים והאבק של הדרום) רק כי הוא ראה באינטרנט שזה מה שעושים בעולם. כי הוא לוקח חלק בגלובליזציה. אבל אני כמובן לא מדבר רק על איך זה נראה פה בארץ אלא על תופעה עולמית. כל אחד מכם יודע שלא משנה מאיזה דור הוא, הוא הרבה יותר מפונק, זחוח ועשיר מהדור שקדם לו. אני יודע שאני בחיים לא אעבוד 30 שנה באותו מקום כמו אבא שלי, שבחיים לא היה עובד בחוץ בשמש כמו סבא שלי, שבחיים לא היה ממשיך לגור במדינה בה רוצים רק לרצוח אותו כמו אבא שלו.

אז אתה גדל עם מחשבים ואינטרנט, פרסומות בטלויזיה, אופנות שמשתנות כל שנייה, מסכים מול העיניים, היום זאת מיכל ינאי, מחר זאת יעל בר זוהר והיום מי כבר זוכר אותן? אתה כל כך רגיל לשינויים ואופנות שקשה להישאר נאמן למשהו אחד. וזה לא מקרי שרוב מי ששומע מטאל מתחיל לשמוע אותו בגיל הנעורים. בגיל שהוא מחפש משמעות, הזדהות וזהות. מחפש לפעמים איך לצאת מהמיינסטרים רק כדי להרגיש שהוא מישהו בפני עצמו, ואז הוא יושב בכאב עם הרע שהוא סבל בחיים הקצרים שלו, והופ, גם ג'ונתן וצ'סטר שרים על זה! ואיזה מגניב פרד מתלבש! ודפטונס! איזה מגניבים הם!

רק איפה הבעיה? שכל הלהקות האלה שרות את מה שעבר עליהן בגיל 15. ואתה מתחבר לזה כשאתה בערך בגיל 15. אבל מה קורה כשאתה גדל? מישהו חושב שזה מגניב לשמוע שיר ניו מטאל מקפיץ מלא בצרחות על איזה כאב ראש זה לשלם 3000 שקל בחודש על גן לילד? או שיר ראפ מטאל על זה שצריך מחר לעשות לאוטו טסט? התבגרנו, והניו מטאל לא התבגר איתנו. הוא ניסה למחזר את עצמו, אבל הניצוץ הזה אבד. כי מה שהיה רלוונטי בשנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000 כבר לא שם.

על דור ה-Z בכלל אין מה לדבר. הדור שמגיל 3 כבר תקוע עם הפרצוף באייפון. זה דור שאני מתקשה להאמין שכקבוצה יצליחו להתחבר לניו מטאל שצץ בשנות ה-90. הוייב של היוצרים בני דור ה-X קלע בול לתקופת הנעורים של דור ה-Y, אבל שם זה נגמר. מדי פעם חלקינו עוד זוכרים חסד נעורים ללהקות הנהדרות האלה שהיו. חלקן עדיין כאן בשלבי הזדקנות מאכזבים, כמו לראות את אחיך הגדול עובר מלהיות הדמות הכי מגניבה שיש לעוד אדם מן המניין שחי עכשיו חיים שגרתיים כמו כל המעפנים שם בחוץ.

אני אומר את זה בעצב, שהז'אנר הזה, שגדלתי עליו ואני ממש מחובר אליו, לא יזכה לתהילת הנצח של הלהקות מהדור שלפניו, הלהקות הגדולות של שנות ה-70 וה-80. אבל זה טבעו של העולם בו אנחנו חיים, כזה שהתחיל בליצור את המטאל כדי לברוח מאופנות מאוסות, התחזק בזכות אופנות ייחודיות ונגמר באנשי מיינסטרים שלובשים חולצות של סלייר, ובידיעה שגם אנשים שלא שומעים מטאל מכירים לא מעט את לינקין פארק.