15/05/2017
בתולת הברזל במנצ'סטר - על הופעתה של Iron Maiden
מאת: חיים וינטראוב
צילם: ליאור אלקלעי

טיסת לילה מבריסל לישראל. אני יושב באפלה בעיניים עצומות, מחזיק בכף ידה של אשתי ומחייך לעצמי חיוך מסתורי מלא סיפוק של מי שקנה את עולמו. מי משאר הנוסעים במטוס שמביט בי באותו הרגע לא יכל להבין את סיבת החיוך שלי, חוץ מאשתי. אנו חולקים אזניות ומאזינים ל If Eternity Should Fail של IRON MAIDEN ואני נזכר ב Bruce Dickinson מרים את ראשו מטרים ספורים ממני מעל קלחת מלאת עשן בתחילת ההופעה ומתחיל לשיר את "Here is the soul of a man...." וכולי צמרמורת של אימה/אושר/תדהמה/חוסר אמון/התרגשות (אין מה למחוק כי כלום לא מיותר...).

אני לא מעכל עדיין שיום לפני כן עמדתי בשורה השנייה ב Manchester Arena, בגבי קהל של יותר מ-21,000 אוהדי מיידן וכך פנים אל פנים ממרחק אפס ראיתי ושמעתי את האגדות שלי בלייב, על הבמה, קרוב כמו שאני עכשיו לצג המחשב. וכל זה יחד עם אשתי שזכתה לחוות אתי את אחת מהחוויות האדירות של חיי.

אבל כדאי להתחיל מההתחלה. לפני חצי שנה לערך, כשמספר ימים אחרי שיצא האלבום האחרון של מיידן – The Book of Souls, נפוצה שמועה בקרב חובבי הלהקה שסיבוב ההופעות החדש הנושא את שם האלבום יהיה כלל הנראה זה האחרון אי-פעם של הלהקה האגדית. היות וזהו אלבום האולפן ה-16 של IRON MAIDEN והם כבר לא עולי-ימים, כל שכן אחרי שברוס עבר סרטן בגרון, השמועה הנ"ל נשאה כנפיים ונשמע לח"מ אמינה למדיי.

כמי שעבורו IRON MAIDEN היא לא פחות ממה שהרבי מלובביץ' לחסידי חב"ד, לא יכולתי לדמיין מצב בו אבלה את כל שארית חיי בלי לראות ולו פעם אחת את אלילי המטאל שלי בהופעה חיה. זה היה בלתי נתפש בעבורי להפסיד הופעה של מיידן כמי שגדל על ברכיה, התחנך על צליליה והלהקה האדירה הזו ליוותה אותו כל חייו מאז שהבין מהי מוסיקה אי-שם בגיל 13 בתחילת שנות השמונים של המאה שעברה. מי שכמוני התרגש עד דמעות כששמע את הריפים של Wasted Years או Number of the Beast, התרגש עד צמרמורת כששמע את קולו של דיקינסון מייבב וזועק את The Loneliness of the Long Distance Runner או Hallowed Be thy Name. אין סיכוי שלא אראה את מיידן בהופעה, ולו לפעם אחת בחיי. אין מצב. אין.

לשמחתי גלית שלי הסכימה שארכוש כרטיסים להופעה ואפילו הציעה לטוס אתי (מיידן או לא, אנגליה זה אנגליה, כן?!) על-מנת לחוות את החוויה המשמעותית הזו אתי. כמו מעריצים אין-ספור בעולם חיכיתי בכסיסת צפורניים לרגע שבו תפתח המכירה לסיבוב ההופעות הנוכחי באירופה ורכשתי כרטיסים להופעה במנצ'סטר ב-8.5.17. מאותו הרגע חייתי בהתרגשות מחד, ציפייה לרגע ומאידך חרדה איומה שמשהו "יתפקשש" ובסופו של דבר זה לא ייצא לפועל. אני והגברת מזל לא תמיד חברים כל-כך טובים. אבל הפעם היא הסכימה להיות נחמדה אליי והטיסה למנצ'סטר הגיעה.

לפני שאמשיך, מס' מלים על מנצ'סטר. המדובר על עיר תעשייה שרובה לא תיירותית כל-כך. המלון שבחרנו (Crown Plaza City Center) מפואר ומפנק (שוקולדים ועוגיות על חשבון הבית מדי יום על הכרית) וממוקם במקום הטוב ביותר האפשרי בעבורנו. עשר דקות הליכה מהארנה, חמש דקות מתחנת רכבת ויקטוריה ומתחנת האוטובוס והטראם ב-Shudehill, במרכז האזור היותר מתוייר של העיר בו חנויות, מרכזי קניות, בתי קפה וכד'. חשוב להזכיר שבמנצ'סטר אחרי השעה 20:00 או 21:00 בערב כל הפאבים מציעים אך ורק אלכוהול, ללא אוכל. הסביבה לא ממש חברותית בערבים, והרחובות מלאים שיכורים כמעט באופן מוחלט. זה מצחיק שהבריטים שבמשך היום עטויי חליפות ברובם ויוצאים מגדרם כדי להיות מנומסים ורשמיים הופכים בערב לגסים וקולניים עד מאד בחסות הפיינטים האינסופיים של הבירה שהם לוגמים בפאבים בלי אפילו זית או בייגל'ה אחד לכרסם.

לכל חובבי המטאל/פאנק/גות' וכד' אני חייב להמליץ על מתחם/קניון קטן בלב העיר שבו מצאתי גן-עדן של ממש לחולצות טי, פוסטרים, קעקועים, תכשיטים, בגדים, הנעלה וכל מה שיכל להתלוות לתרבות המוסיקה הרועשת/מחתרתית. קל מאד לפספס את מרכז AFFLECKS שהכניסה אליו היא במסדרון קטן מכניסת הרחוב של בניין ככל הבניינים ב 52 Church st. שניתן לזהות רק את שמו מעל הכניסה ותו-לא. בתוך המתחם הנ"ל ניתן למצוא מבוך אינסופי של חנויות ודוכנים שמטאליסט חובב קעקועים ומרץ' כמוני מצא עצמו רץ בעיניים פקוחות לרווחה ומלמולי "יווו.... תראי איזו חולצה של SEPULTURA " או "יההה... תראי את הטבעת הזו עם הפנטגרם..." וכד'. אשכרה גן-עדן לכל מי שאוהב מוצרי רוק ופאנק על כל סוגיהם. כל המוצרים שאי-פעם חלמתי עליהם כנער מתבגר חובב רוק כבד, ואפילו היום מי שמחפש צריך לחפש אונליין ולהזמין מחו"ל נמצאים שם בלי סוף, פרושים כמו ארץ מובטחת של שחור, פלדה ועור. תענוג אמיתי. אל תפספסו אם אתם באזור http://www.afflecks.com/ .

חשוב גם להזכיר שזה לא רק ה"פרובינציאלי" שהתרגש מההופעה של מיידן. בימים שלפני ההופעה חלק לא מבוטל מן הפאבים במנצ'סטר פרסמו בשלטים גדולים שביום ההופעה השתייה תמכר בהוזלה לכל מי שימציא כרטיס להופעה. כמו-כן חלק מן הפאבים והמועדונים בעיר קיימו "אפטר-פארטיז" אחרי ההופעה עם מוסיקה של IRON MAIDEN ואפילו עם הופעות של להקות כיסוי לשירי הלהקה. נראה שגם באנגליה עצמה הופעה של מיידן היא המסיבה הכי טובה בעיר, ולא עוברים עליה לסדר היום.

יום לפני ההופעה ביושבנו על צלחת אוכל הודי בזיל-הזול בקניון ARNDALE נשימתי כמעט נעתקה ממני כשגיליתי בהודעה ממועדון המעריצים של IRON MAIDEN לו אני שייך שזכיתי בהגרלת ה-FTTB (First To The Barrier) שמועדון המעריצים מקיים לפני כל הופעה של הלהקה. 60 רוכשי כרטיסים החברים במועדון המעריצים זוכים להכנס למתחם ההופעה לפני כל שאר הקהל ולתפוש את מקומם (ביחד עם עוד חבר אחד שאצלי כמובן זו הייתה גלית אשתי) בשורה הראשונה ממש מול הבמה, "על הגדר". כשקיבלתי את ההודעה על הזכייה צרחתי ורעדתי ואשתי הייתה צריכה להרגיע אותי. אינפנטיל אני בכל מה שקשור ל IRON MAIDEN. אינפנטיל ומאושר.

ביום של ההופעה הגענו ל Manchester Arena ב 16:30 כפי שההזמנה ל-FTTB דרשה. הכניסה לארנה שהיא ממש מעל תחנת הרכבת ויקטוריה כבר הייתה עמוסה במעריצים לובשי חולצות מיידן. פנינו מייד לדוכן המרץ' על-מנת לקנות חולצות. השתוממנו עד תדהמה כנה עד כמה הכל שם היה מסודר ומאורגן. מוכר אחד עמד מול 20-30 מעריצים בכל רגע נתון ופנה בזמנו ובאופן מסודר לכל מי שהוא רצה משלל הרוכשים שעמדו לפני הדוכן. מדי פעם הכריז "אני זז לימין", או " אני חוזר עכשיו למרכז" ואף אחד מהעומדים בתור לא פצה פה, לא מחה, לא דחף ולא צעק "אני הייתי לפניו". מטאליסטים מלאי קעקועים וחולצות עטויות גולגולות עמדו בסדר וסבלנות מופתיים וחיכו לתורם. והאמת היא שבזכות הסדר והסבלנות הכל הלך במהירות רבה. נקודה למחשבה לכל חסרי הסבלנות וה"דוחפים" בארצנו הקטנה.

לאחר שרכשנו את המרץ' המחוייב עברנו לתור של ה"ראשונים לגדר" ושם אחרי שצילמה אותנו צלמת רשמית חמודה של מועדון המעריצים עם קוקיות כחולות וקעקועים בדקו את כרטיס האשראי שלנו וקיבלנו צמידים מיוחדים של מועדון המעריצים לכניסה. הובלנו (שוב בסדר מופתי) אל תוך הארנה הענקית ותפסנו את מקומנו בשורה הראשונה והשנייה על הגדר שלפני הבמה. ואז עמדנו. ועמדנו. ועוד קצת עמדנו. מטאליסט בלונדיני עם שיער ארוך וזקן וז/קט ג'ינס מלא פאטצ'ים שעמד לפנינו הסתובב אלינו ושאל אם אנחנו מישראל וכשאמרנו לו שכן הוא התלהב, חיבק אותנו ו"שמר עלינו" כל ההופעה. איש מקסים שנראה כמו הכלאה בין מתאבק WWF ו-Jorn Lande.

בכלל, האווירה במתחם הייתה ידידותית להפליא. אנשים שלא הכרנו רצו אלינו וחיבקו אותנו בהתרגשות שאמרה "אני לא מאמין שאני בפאקינג הופעה של מיידן אתך...!". כולם חיכו בסבלנות והתחברו עם כולם, והיה מין חשמל חיובי באוויר. כזה של תנור שמחמם בחורף, ולא כזה של כסא חשמלי. היה כל-כך נחמד שאפילו זכינו (אני, גלית, ליאור ועופר חברינו שבאו להופעה מהארץ גם-כן והשתכנו באותו מלון יחד אתנו) להתחבר עם מעריצים מיפן, מברזיל, וכמובן מבריטניה עצמה.

ראשונה עלתה להקת החימום SHINEDOWN מארה"ב. אני חייב לציין שאם לא הייתי מחכה בחוסר סבלנות לראות את IRON MAIDEN יש סיכוי יותר מסביר שהייתי אפילו נהנה מההופעה שלהם. הם ביצעו כ-10 שירים שחלקם היו ממש לא רעים (מעין RAGE AGAINST THE MACHINE עדכני ומעודן יותר) ואחרים קצת יותר קיטשיים ו"בון-ג'וביים", אבל בסך-הכל הם היו סבבה לגמרי. נתנו את הנשמה, ניסו להפעיל את הקהל שדי שיתף פעולה והחמיאו בלי סוף למיידן שבחרו בהם כמופע החימום לסיבוב הזה. הם באמת היו בסדר גמור עם המראה האמריקני המלוקק של הזמר והאטרף המחוספס של הגיטריסטים, אבל מחאתי כפיים מתוך נימוס אירופאי (נדבק בי... מה לעשות) למרות שחיכיתי בחוסר סבלנות ל-main event. IRON MAIDEN לא צריכים חימום. אני וכל הקהל כבר להטנו והעלינו אדים ממש. פיזית ויותר-מכך.

אחרי ש SHINEDOWN ירדו מהבמה אצו רצו אליה מיני טכנאים ואנשי במה שהתחילו להדביק, להזיז ולשנות ולהתאים את הבמה להופעה של MAIDEN. כפי שזכינו לראות לאחר מכן את הסיבה לכך בבמה המטורפת, זה לקח לא מעט זמן. אני וכל שאר הקהל היינו על קוצים.
ואז, חושך. אני מפסיק לנשום ממש.

מתחיל השיר Doctor Doctor של UFO בגרסת הכיסוי של מיידן שעמו הם פותחים כל הופעה. כלום לא זז על הבמה. הקהל כבר שר כל מילה בהד מטורף שיכל רק קהל של מעל 20 אלף איש באולם סגור להשמיע. אני תר בעיניים מוטרפות אחרי משהו שיזוז על הבמה. כלום. נאדה. גורנישט.
ואז שקט.

על המפלס השני של הבמה, כמה מטרים לפניי, גבוה, ניצבת קלחת גדולה שמעלה עשן ואדים. כשמתפוגג חלק מן העשן אני מזהה כובע של סווטשירט מכופף על הקלחת. הלב שלי מתחיל לפעום בקצב של רכבת. אני מרגיש טעם של מתכת בפה שיבש כבר מהתרגשות. מתחילים הצלילים הראשונים של If Eternity Should Fail ואני מחזיק את גלית בכוח וכולי עור ברווז.

ואז מתרומם הכובע ומולי. פאקינג מולי (אני רועד בעודי מקליד זאת עכשיו) עומד Bruce Dickinson ושר Here is the soul of a man. התחלתי לקפוץ במקום ולצרוח כמו מישהו שחטף מכת חשמל. ואז שאר החבורה רצה לבמה: Steve Harris, Adrian Smith, Dave Murray, Janick Gers ו- Nicko McBrain. ואני? אני כמעט התעלפתי. צרחתי והחזקתי את ראשי בשתי ידיי. בכיתי ומלמלתי וחיבקתי את גלית וקפצתי במקום ולא ידעתי נפשי. פאקינג מיידן. מולי. פנים אל פנים. שרים רק בשבילי. איזה אושר. איזו שמחה. איזה חלום שהתגשם.

רוב ההופעה כללה כמובן שירים מהאלבום The Book of Souls, אבל אין סיכוי קלוש שמיידן לא יבצעו כמה מהקלאסיקות האלמותיות שלהם כמו Children of the Damned, The Trooper ו- Powerslave. שרתי אתם כל מילה, כל הברה ואפילו כל סולו גיטרה וכל ריף. כל פעם שברוס רץ ונעמד למולי על הבמה המטורפת שרתי בקולי קולות יחד אתו, ואני מוכן להשבע שהיו מספר פעמים שהוא הצביע אליי וקרץ. אליי. ברוס דיקינסון. הסתכל עליי. קרץ. אני. אני לא עומד בהתרגשות.

הבמה כאמור מטורפת. מעוצבת בסגנון אצטקי, עם פירמידות, חומות וצריחים, כמו גם לפידי אבן שבוערים באש תמיד ומדי פעם בשיאם של שירים האבוקה מתחזקת בם ועולה עד התקרה כמעט. בהיותי בשורה השנייה יכולתי לחוש ממש את החום שעלה מן האבוקות הללו כל פעם שהתפרצו. אש חיה ואמיתית.

ברקע הבמה התחלפו הוילונות שעליהם ציורים של EDDIE בהתאם לאלבום שממנו נלקח השיר המתאים. ובחלק מהשירים עלו בובות ענק (וכשאני כותב "ענק" אני מתכוון לכך) של אדי וכד' שנעו והפגינו נוכחות מרשימה על הבמה. כך למשל בשיר IRON MAIDEN הופיעה מאחורי הלהקה בובה בגודל חצי בניין של ראשו של EDDIE שנעה באופן מאיים קדימה ואחורה ובשלב מסויים אף ירתה מטחי זיקוקים ואש מן העיניים, ובשיר The Number of the Beast שבוצע בהדרן הופיעה בובה ענקית של אל עם ראש תיש מקורנן שזזה לצדדים. והכל מלווה במטחי אורות, אש, דם ותמרות עשן כמיטב המסורת.

בשיר The Book of Souls לדעתי (הייתי כל כך אפוף התרגשות שאני לא בטוח במאת האחוזים שזה היה השיר) עלה לבמה EDDIE בכבודו ובעצמו, מניף גרזן אצטקי. הוא רץ על הבמה בתנועות לחימה וברוס והלהקה "נלחמו" אתו והתלו בו. Janick אץ רץ בין רגליו, Steve הפליא בו במכותיו, ובשיא הקטע Bruce תחב ידו אל חזהו של EDDIE ושלף משם את לבו המדמם שבו הבליחה תאורה אדומה פועמת. הקהל כולו באקסטזה כאשר דיקינסון השליך את לבו של אדי אלינו. הלב נחת שתי שורות מאחורי, ומי שתפס אותו הפך ללב ההתרחשות. כולנו ניסינו לגעת בלבו המדמם של אדי, שכשנגעתי בו התגלה כלב גומי דביק (משהו כמו צמיג של אופניים בעיצוב של לב). מחרתיים ב-EBAY לכל המרבה במחיר...

והלהקה. הלהקה אולי כבר לא צעירה, אבל אני נשבע שהם נראים ממממעעעווולללההה. לא רואים עליהם את הגיל. טוב נו, בפנים עצמם במבט מקרוב ניתן להבחין באי-אלו קמטים (your heart out eat מכמה שהייתי קרוב לבמה!!!), אבל חברי IRON MAIDEN מלאי אנרגיות מטורפות. רצים, משתוללים, קופצים ומלאי השתובבות של נערים בני 17. הם לא מפסיקים לרוץ מקצה אחד של הבמה לקצה השני, להשתטות ולבלות. במיוחד Janick שלא הפסיק לרוץ, לבעוט ברמקול שלצידו (מולנו) ולעשות עליו מתיחות, כמו-גם לשחק משחקי "שליטה" עם הגיטרה תוך כדי נגינה כמו לסובב אותה מסביב לגב, לעשות עצמו כאילו הוא משליך אותה לקהל תוך הבעות צחוק, וכיו"ב. אשכרה "התאהבתי" ב Janick בהופעה הזו, והוא דווקא היה חבר הלהקה שפחות התרשמתי ממנו עד היום. אולי כי הוא הכי "חדש" בה (אם אפשר לקרוא למישהו שבלהקה כבר כ-20 שנה "חדש"). רואים שמיידן ממש נהנים להופיע, וזה לא סתם שהם כבר יותר מ40 שנה עושים את זה כל-כך טוב. האם אוהבים את זה מכל הלב. אוהבים להופיע ואוהבים לתת לקהל שלהם את מלוא התמורה לכספם.

בשלב מסויים בהדרן (לזכותם גם ייאמר שהם לא עושים את כל ה"פוזה" של לרדת מהבמה ולחכות שעה עד שהם חוזרים. הם ירדו לרגע, כנראה פיפי ושתייה, וחזרו למצהלות הקהל). Bruce Dickinson נותן מונולוג על כמה של- IRON MAIDEN לא אכפת מהיכן הקהל בא, מאיזה מין, מוצא, צבע או דת הוא. הוא מספר שהלהקה אוהבת את העובדה שבקהל שלהם יש אנשים מכל המינים והגזעים והלאומים, ושואל מהיכן הקהל הערב.

בנקודה זו שלפתי את דגל ישראל שהבאתי עמי מבעוד מועד והנפתי אותו גבוה. Bruceהצביע אל הקהל ואמר שהוא רואה שיש פה קהל הערב מקולומביה, ומיפן, ואז הוא הצביע עליי ואמר "I see that there are fans here tonight from Israel !", וזה היה הרגע שבו אני, גלית, ליאור ועופר קפצנו בצרחות ונפנפנו בדגל כאחוזי אמוק "הוא אמר יזראל... הוא אמר יזראל!!!". רק בהופעה של מיידן במנצ'סטר אתה מגלה כמה אתה פאקינג פטריוט. אפילו שפה בארץ קוראים לך "עוכר ישראל".

וכמובן שהמונולוג הזה של אחדות מעריצי מיידן היווה הקדמה להמנון Blood Brothers שבו כולנו התחבקנו ושרנו את הפזמון מילה במילה מאמינים באמת שכולנו, כל אוהבי IRON MAIDEN אחים, בלי קשר למאיפה הגענו ובני כמה אנחנו.

ההופעה הסתיימה ב"להיט" של כל הזמנים, השיר המקפיץ ביותר של הלהקה – Wasted Years. אני הייתי כבר שפוך מעיפות, אושר וזיעה. שרתי בשארית קולי, קפצתי בריף של הפזמון כמו משוגע, ונתתי לחוויה לסחוף אותי לאושר עילאי. זכיתי לראות הופעה חיה של IRON MAIDEN באנגליה, לא פחות מזה. ועוד עם אשתי. יש דברים שכל-כך, אבל כל-כך הרבה יותר טובים כשאתה עושה אותם עם מי שאתה אוהב.

ביצוע מרהיב במיוחד MAIDEN נתנו לשיר שדווקא לא ציפיתי ממנו "להרבה" היות והוא לדעתי הלא חשובה לא מהבסט אוף דה בסט שלהם, Fear of the Dark. השיר הלא מיוחד (שוב, לדעתי) הפך למסיבת מטאל אחת גדולה בביצוע סוחף ומלא אנרגיות. הקהל רקד ונטרף והיה בו אפילו רגע אחד חד-פעמי בו התנהל מעגל פוגו קטן מול הבמה. חייב שמיעות מחודשות לשיר הזה שקיבל חיים חדשים בעבורי.

אני יכל לכתוב עוד בלי סוף ולהשתפך עוד ועוד על כמה זו הייתה חוויה אדירה ומאושרת ומעצימה עבורי. אבל כולנו יודעים מה זה מיידן ומה זו הופעה של מיידן. אבל חוויתי אותה פאקינג לייב. אין לי עוד מלים. רק מנגינות וזכרונות ותמונות מטורפות ומענגות שרצות לי בראש כבר שלושה ימים ולא יחלפו גם בעוד חודשים ושנים. חוויית חיים. אני אוהב את IRON MAIDEN הרבה יותר עם כל רגע שעובר. תודה מיידן. תודה מכל הלב.

מה אוכל לכתוב לסיום שיעביר את כל העוצמה של החוויה, פרט לכך שבטיסה חזרה לישראל, כשהטייס דיווח לנו שאנו עומדים לפני נחיתת חירום ללא מנוע אחד (אשכרה!) אשתי שעד לפני ארבעה חודשים לא ממש ידעה אפילו מי אלו IRON MAIDEN הצביעה באמצע החרדה והמתח על המגף שלרגלה ולחשה לי בהומור שחור "If you gonna die… die with your boots on !". אני עשיתי את שלי. IRON MAIDEN פאקינג עשו את שלהם !