21/06/2017
אלבום קלאסי - Metallica -And Justice For All
מאת: ירון הורינג

ההחלטה לכתוב על אלבומים קלאסים היא החלטה נהדרת, כשהאלבום הזה יצא לאויר העולם הייתי בן 10, ולמרות רקע הרוק\מטאל הקלאסי שהוענק לי בבית, הייתי בערך שלוש שנים לפני ההיכרות שלי עם המוזיקה הכבדה המודרנית. אז בגיל 10 לא הייתי יכול לכתוב סקירה על האלבום הנהדר הזה, אני גם לא חושב שהייתי מסוגל לכתוב את מה שעתיד להיכתב בסקירה זו מפרספקטיבה ילדותית. וכשחשבתי איך לכתוב אותה, החלטתי לסקור את האלבום הזה בדיוק כמו כל אלבום שסקרתי עד כה, לחרוש על האלבום הזה שוב ושוב, גם אם אני מכיר אותו בע"פ כמעט, הפעם אני מקשיב עם כוונה שונה.

אלבומה הרביעי של הרביעיה מלוס אנג'לס הוא מבחינתי פסגת היצירה שלהם, תשעה קטעים מונה האלבום הזה בסה"כ, וכל קטע וקטע בו מנוצל עד תום מבחינת עוצמה, כובד ואורך. אלבום זה הוא גם האלבום הראשון שבו ג'ייסון ניוסטד תופס את עמדת הבס, אחרי מותו המצער של קליף ברטון בתאונת דרכים. שיר אחד מהאלבום הזה הוא שיר שברטון כתב חלק מהטקסט שלו, אנחנו נחזור אליו בהמשך. עטיפת האלבום היא הקדמה ראשונה לנושאים בהם יעסוק האלבום הזה, ששמו לקוח מתוך שבועת האמונים לדגל האמריקאי. על העטיפה מתנשאת אלת הצדק הרומית, סמל ידוע למשפט הוגן, עיניה מכוסות כתמיד, מטאפורה לאי משוא פנים של מערכת המשפט. האלה גם מחזיקה בחרב ובמאזניים, אבל אלת הצדק של מטאליקה מחוברת לחבלים שמושכים אותה לכל הכיוונים וכסף נופל מהמאזניים שלה. רוב הטקסטים של השירים באלבום נוגעים בנושאים הקשורים בחוסר צדק וחוסר הגינות, זה לא האלבום הראשון של מטאליקה שנושא בתוכו ביקורת חברתית נוקבת, אבל עושה רושם שזה אלבום מפוקס ומדוייק יותר מבחינת הקונספט שלו.

האלבום נפתח ב Blackened, הגיטרות המרוחקות עושות את דרכן לאט לאט אל הרמקולים כשהן מגבירות את עוצמתן באיטיות עד שהן פוגשות בתופים של לארס, ובגיטרה חברה נוספת, הקצב פה מהיר במיוחד, מטאליקה של Justice עוד לא ויתרה על המהירות אל מול הכבדות. השירה של ג'יימס עבה ומוצקה יותר מבאלבומים הקודמים, מעט נמוכה יותר. Blackened עוסק בעולם חרב ומזוהם, האש מכלה ומשחירה את כדור הארץ שלנו, הכל מצולק ומושמד ולנו לא נותר אלא לעמוד ולהסתכל על אמא אדמה מתה. החל מ4:07 השירה של ג'ימס מפנה את מקומה לנגינה ארוכה ואגרסיבית, הכוללת אפילו סולו יללני, מהיר ונהדר שנמשך לאורך דקה שלמה כמעט ובסוף מפנה את מקומו להמשך השאגות של הטפילד.

ההבדל בסאונד הבס ניכר כבר בשיר הראשון, בעוד שסאונד הדאבל בס של התוף הוא חד וברור, צליל הבס של ניוסטד נשמע עמום יותר. כחובב בס אני אמור לשנוא את העניין הזה, אבל איכשהו הוא מייצר סאונד שונה, אגרסיבי ובועט יותר מהסאונד הפיצ'י והגבוה יותר שאפיין אותם יותר עד כה. And Justice For All - שיר הנושא של האלבום הוא הבא בתור, השיר נפתח בפריטה קלאסית שהיא הטריידמארק של האלבום הזה מבחינתי, יתכן שיש להקות שעשו שימוש בפריטה הזו במקביל או לפני מטאליקה, מבחינתי הם הראשונים.
הרבה אמרו על השיר הזה, על צורת ההקלטה המיוחדת שלו (תופים כפולים וכאלה) אבל מבחינתי יש לשיר הזה שתי נקודות עיקריות אחרות ששוות אזכור, אולי אפילו שלוש. הסולואים בו נהדרים, זו נקודה אחת.
הנקודה השניה היא שהטקסט שלו הוא אחד הטובים שיצא לי לקרוא ולשמוע, המילים ממש חיות ואפשרת לדמיין את הציור שהן מציירות:

“Halls of justice painted green
Money talking
Power wolves beset you door
Hear them stalking
Soon you’ll please their appetite
They devour
Hammer of justice crushes you
Overpower .”

מעבר לכך, שיר שנמשך קרוב לעשר דקות, אבל מרגיש כאילו נגדע בשיאו, חייב להיות שיר גאוני.

השיר הבא שמחכה לתת לנו בראש הוא Eye Of The Beholder, גם הוא מתחיל רחוק רחוק ומתקרב אלינו לאט כשהוא מגביר את עוצמתו, עד שב 0:45 השיר פשוט מכה בנו במארז מהודר של תופים, גיטרות ובסים אגרסיביים במיוחד, השירה של הטפילד היא גרונית ועמוקה אף יותר, כמו הטקסט של השיר. שיר שמתעסק בחופש מנקודת מבט מפוכחת של אדם שהבין שהחופש שמעניקה לו המדינה הוא חופש מזויף, לא אמין ולא אמיתי, חופש בהצהרה בלבד. כמו הרבה טקסטים באלבום הזה, גם הטקסט של השיר הזה יכול להיות מועתק בקלות אל התקופה שלנו בראיה ביקורתית וכואבת על החברה שבה אנחנו חיים.

השיר הבא באלבום הוא One, יש לי המון מה להגיד ולספר על יצירת המפות הזו, אבל כתבתי כתבה שלמה רק עליו, אז בואו נסתפק בלינק, סבבה?
http://metalist.co.il/ArticlePrivate.asp?id=364

נדלג על The Shortest Straw ונרוץ מהר מהר אל Harvester Of Sorrow הנפלא, השיר שמבחינתי מגדיר את כל מה שנהדר במטאליקה, באמת. השיר בנוי כמו בניין ישן ועתיק, בסיס של גיטרות נקיות ועליו ערמות תופים מרופדים בטון וחצי של דאבל בסים וגיטרות שממטירות ריפים שאף אחד אחר לא יכול לכתוב טוב כמו החבורה הנהדרת הזו. הטפילד נמצא פה על הספקטרום הגבוה של הקול שלו, שואג את תסכולו של האיכר.
רגע? איכר מתוסכל? לא הגיוני שהמשמעות של השיר מילולית כ"כ, בטח יש פה איזו הקבלה שטנית כלשהי, לא?
אם כן, יש לא מעט פרשנויות למה באמת קורה פה, אני הולך עם הגירסא האיכרית של העניין, שם השיר דומה מאוד לספר שיצא כמה שנים לפני צאת האלבום, ספר שמתאר את המתתם ברעב של כמה מיליוני תושבי אוקראינה ע"י הממשל הסובייטי שגזל את שדותיהם ותבואתם "למען הטוב הכללי". מה עוד יש לנו פה? סולו גיטרה מלא אופי של קירק האמט הצעיר אי שם ב03:40 והמשך מעבר אינסטרומנטלי ארוך כמו שמטאליקה אוהבים עד לבית האחרון. והחלק האהוב עלי בשיר היא פריטת הבס (או אולי גיטרה שמתחזה לבס?) המלווה את השיר החל מ 5:15 וכמעט עד לסופו, פריטה שחורה, כבדה ונושאת רוע מכל עבר.

ואז מגיע לו The Frayed Ends Of Sanity כשהוא נושא טירוף מכל עבר, כשמו כן הוא, נוגע בצורה עמוקה בטירוף, סכיזופרניה, פרנויה וכל מה שמלווה את המצב הזה שבו אדם לא מצליח להבדיל בין מציאות לדמיון. הנושא הזה הוא נושא שמתכתב קצת עם הדילמות שמעלה One גם כן, רק ששם הטירוף הזה הוא תוצר טבעי של פציעתו הקשה של ג'וני ואילו כאן מדובר במצב שהוא כולו בראשו ההוזה של המטורף. ב03:20 השיר מתחיל לדהור, אני לא יודע איך לתאר את מה שקורה פה בצורה אחרת, הכל מגביר את הקצב, הגיטרות מתחדדות, התופים רודפים אחרינו כשהם מלאים בבסים מרעידי קרביים והמקצבים משתנים עד ליללות הסולו ב04:20. יללות מהירות ומלאות שרדים קטנים. זו פשוט יצירת אמנות.

זהו, הגענו אל שני השירים האהובים עלי ביותר בכל הרפרטואר של ההרכב הזה ואני מפחד במיוחד לגעת בראשון מבין השניים - To Live Is To Die, קטע אינסטרומנטלי כמעט לחלוטין בן תשע דקות וארבעים ושמונה שניות, את הטקסט שלו כתבו שני אנשים, הראשון הוא פול גרהארט, משורר שחי במאה ה19 בגרמניה ואחראי לשתי השורות הראשונות. והשני הוא קליפ ברטון, בסיסט הלהקה שנהרג בתאונה מחרידה שנתיים לפני צאת האלבום. הטקסט של השיר מתאר בצורה תמציתית את גישתו של ברטון אל העולם הזה שבו אנחנו חיים, קחו את הטקסט, הוא קצר ועמוק במיוחד:

"When a man lies he murders some part of the world
These are the pale deaths which men miscall their lives
All this I cannot bear to witness any longer
Cannot the kingdom of salvation take me home?"

הקטע האינסטרומנטלי כולו הוא שיר מחווה לקליפ, חברי הלהקה לקחו את מותו באופן קשה במיוחד (באופן טבעי) והרגש פשוט זועק מכל קטע וקטע בשיר. השיר מתחיל בנגינה רגועה וקלאסית כמו לא מעט קטעים באלבום ומתפוצץ בשניה אחת אל תוך תופים רועמים וגיטרות משמידות וחזקות. הרעש מלא הרגש ממשיך לו במשך ארבע דקות כמעט, עד שב 04:30 נכנס לו סולו איטי יותר של האמט וב 5:00 מתחיל סולו שבמשך שנים הייתי בטוח שהוא סולו בס גאוני של ניוסטד, מחליפו של ברטון. לא רק שחשבתי שמדובר בסולו בס, הייתי בטוח שכינורות הם אלו שמלווים אותו. אבל ממש אחרי כתיבת שורות אלו ישבתי לי עם כמה מוזיקאים וכשתיארתי בהתפעלות בפניהם את מה שדמיינתי שקורה בקטע הזה, הבנתי מהם שטעיתי לגמרי. זה לא סולו בס אלא נטו גיטרה והכינורות הן בכלל עוד גיטרות עם אפקט כלשהו, אוף. השיר ממשיך להתפתח ולהתפתל והטקסט הקצר שמופיע פה למעלה עולה לאויר בדיקלום מצמרר של הטפילד, ככה, ישר ולעניין. השקט והנגינה הרגועה חוזרת אלינו בסוף השיר, אולי כדי לסמל את השלווה בה נמצא קליף ברטון עכשיו, לכו תדעו.

את האלבום סוגר Dyers Eve, השיר מתחיל בתצוגת תכלית פתאומית של תופים וגיטרות, השיר נבנה וצובר מהירות ועוצמה רק כדי לרדת לכדי מקצב תופים גווע שקופץ שניה אח"כ לשיר מהיר עוצמתי ומדוייק, ניסורי גיטרה וריפים רצחניים במתקפה משולבת עם תופים דוהרים וטקסט שמחזיר אותי עשרים ומשהו שנים אחורה, בתור מתבגר השיר הזה היה השיר של מטאליקה מבחינתי, בהא' הידיעה ממש. הטקסט שם הוא פשוט זעקה של ילד שגדל תחת הורים דומיננטיים ודתיים במיוחד, כאלה ששלטו בכל צעד ושעל שלו ורצו להשאיר אותו בתלם הנכון מבחינתם. עד שיום אחד נעלמו, פיזית או נפשית, לכו תדעו. והשאירו אותו חסר כל יכולת להתמודד עם העולם, כי לכו תתמודדו יום אחד עם העולם כשתמיד החליטו הכל בשבילכם. באותה התקופה הרגשתי מאוד מיוחד. הייתי משוכנע שהטקסט נכתב עלי, היום אני מבין שזו גדולתו של טקסט טוב במיוחד, טקסט שבו כל אחד פשוט יכול למצוא את עצמו בתוכו ולהזדהות איתו. ב03:37 אנחנו פוגשים סולו מהיר במיוחד, סולו שהוא פשוט חתימה ברורה של האמט וצליל שיכול להיות מזוהה עם הצליל האייקוני של מטאליקה.

לסיכום, מבחינתי זה האלבום הטוב ביותר שהרביעייה הזו כתבה אי פעם. אני אוהב את הצליל שלו, שזה מוזר במיוחד, כי אני ממש אוהב את צליל הבס במטאל שלי והאלבום הזה נערך במין זובור מוזר לבסיסט החדש באותה התקופה ופשוט רצחו כמעט כל סימן לבס באלבום הזה. הטקסטים שלו הם טקסטים שנוגעים עמוק עמוק בתוך הקרביים מצד אחד ומצד שני, שולחים אותך לעשות שיעורי בית ולחפור במקורות שלהם - ספרות אנטי מלחמתית וספרי היסטוריה במקרה של האלבום הזה. ואני מת על זה, מת על מטאל חכם עם משקל כבד בסאונד ובטקסט גם יחד.