23/07/2017
But in the end - זוכרים את צ'סטר בניננגטון
מאת: ראובן שליט

היה זה בתחילת שנות האלפיים. קמפיין הבחירות של שרון מול ברק, הפאניקה של תחילת המילניום החדש על הנבואות והבאגים, הפיגועים הנוראיים שבשום מקום לא יכולת לברוח מהם ומהשפעתם, והגיל "המיוחד" הזה שנקרא גיל ההתבגרות בו תפסה אותי התקופה המבולבלת והמבלבלת הזו ממילא. שנאתי במיוחד את הכינוי שבו השתמשה אמי כמעט בכל ריב על עוד משהו מטומטם שעשיתי - "גיל הטיפש עשרה" היא הייתה אומרת, ואני הייתי מגלגל עיניים בביטול ומרגיש כמו שכולנו הרגשנו בגיל הזה - האדם הכי חכם בעולם.

כאדם הכי חכם בעולם כמובן שרציתי את מה שיש לכולם, ומה שהיה לכולם בתחילת האלפיים ממש לפני הפריצה הגדולה של נגני ה MP3-היה דיסקמן. אך הנה עוד כמה דברים שאתה מתחיל להפנים כטינייג'ר - דברים מגניבים עולים כסף, הכסף הזה לא סתם נוזל מהכיסים של ההורים, במיוחד אם הם לא בדיוק מה שנקרא "מבוססים", וכדי להשיג את הדבר המגניב תצטרך בפעם הראשונה בחייך לעשות את הכסף הנדרש בכוחות עצמך. אז כן, היו כמה ימים לא קלים של סחיבת מנועי מזגנים כעוזר מתקין, סידור סחורה במדפים של המכולת והאהובה עלי - שמירה ברפת של קיבוץ קרוב שכללה שעות ארוכות של שיחות נפש חד-צדדיות עם הפרות, ובעיקר הלם מזה שאשכרה יש ליM16 בידיים עם מחסניות מלאות והכול.

לא יודע אם אתם זוכרים את הרגע בו קניתם לראשונה משהו יקר יחסית מהכסף שעשיתם בשתי ידיכם. אני דווקא זוכר טוב מאוד. מבחינתי הדיסקמן מלא הכפתורים בעל המראה העתידני של צלחת עב"מים שנח ביד שלי היה הילד שאך זה נולד לי. מבע האושר שקבע את משכנו על הפנים שלי לא הצליח להיעלם בימים שלאחר מכן. לא חצ'קון נוסף של מתבגר, לא תסכול הורמונאלי מבנות המין השני ואפילו לא עוד ריב מרדני עם אמי, לא הצליחו לקחת ממני את הידיעה הנפלאה שיש ברשותי דיסקמן יקר ומשוכלל ושקניתי אותו בכסף שהרווחתי בדם, יזע וריח של רפת.

שפר מזלם של חלק לא קטן מכם הקוראים להיוולד למשפחות שהרוק ואולי אף זה הכבד הוא חלק מאופיין. מגיל קטן הסתובבתם בבית בו התנגנו צללי הגיטרה של דיוויד גילמור, ריצ'י בלקמור או אפילו טוני איומי. ינקתם את כל הקלאסיקות עם חלב האם, ואפילו אם ההורים שלכם שמעו והשמיעו בבית "רק" את פרדי מרקורי או סטינג, המעבר למטאל היה הרבה יותר טבעי אצלכם. אני כבן לאימא עולה חדשה וחוזרת בתשובה גדלתי על קמצוץ של מוזיקה קלאסית ובעיקר - בקטע מעט דיכוטומי ואירוני - על מוזיקה סובייטית ומוזיקה דתית.

קניית הדיסק הראשונה שלי התרחשה עדיין תחת האופוריה של קניית הדיסקמן ומשאריות הכסף שנותרו בכיסי. לא כל כך היה אכפת לי מה אני קונה כל עוד יהיה לי דיסק שאוכל להכניס לדיסקמן ולהפעיל אותו, אך הקנייה השנייה שעשיתי הייתה מתוכננת. החלטתי שאני רוצה את אלבום הבכורה של מוקי שבדיוק יצא באותה תקופה, ושמתי פעמי לאחד מחנויות הטאוואר-רקורדס שהיו עדיין קיימות ואף די פופולאריות. כשניגשתי לדלפק לשלם בדיוק עמד לו שם מעמד של "מומלצים" ועליו אלבום אפור שעליו מצויר חייל מכונף.

אין לי מושג מה גרם לי לעצור ולבקש מהמוכר לשמוע בעמדת ההשמעה את האלבום שהרגע נתקלתי בו, אך מהרגע שצלילי הדיסטורשן/אלקטרוניקה שלPapercut השיר הראשון מתוך Hybrid Theory מיהרו לתוך תעלת האוזן שלי נכנסתי להלם. כן, למי מכם וגם לי עתה לאחר שנים של מטאל איכותי באוזניים, הסיטואציה הזו בדיעבד יכולה להיראות מעט מגוחכת ואף פתטית, אך אתם צריכים לזכור שאלו היו צלילי הרוק הכבד הראשונים שנתקלתי בהם. עמדתי שם בעמדת ההשמעה בטאוואר-רקורדס במשך כמעט ארבעים דקות, שמעתי את כל האלבום מתחילתו ועד סופו עם מה שכנראה היה פרצוף שוק ופה פעור, ועם כל דקה של האזנה התאהבתי יותר ויותר.

הצרחות של צ'סטר זכרו לברכה נשמעו לי כמו הדבר הכי רדיקלי עלי אדמות. הראפ של שינודה העיף לי את המוח. הריפים הגרוביים והמעוותים שעכשיו ממרומי שנותיי נשמעים לי פשוטים עד כדי ילדותיות, הפנטו אותי כמו נחש תחת השפעת חלילו של פקיר הודי. הסקראצ'ים בפטיפון שהיו כל כך פופולאריים אז והמלודיות הפשוטות והנגישות בפזמונים פשוט כבשו אותי. באותו אחר צהריים ירושלמי קיצי ראיתי את האור.

השלב הבא היה הקליפים שלהם ב-MTV ובמיוחד הוידאו-קליפ ל-In the End שנראה לי כל כך מגניב שראיתי אותו כנראה מאות פעמים. קנייה של ג'ינסים רחבים עד כדי גיחוך והרבה תנועות אייר-גיטר פתטיות. אך זה לא הספיק לי. חודש לאחר מכן ולאחר עוד כמה מזגנים במעלה חדרי מדרגות ושעות חמות בחברת חברותיי הפרות וה-M16, הגעתי הפעם לתו השמיני ודרשתי "מטאל". למזלי אחד המוכרים, בחור דתי ונחמד ובעל ידע לא מועט בז'אנר, ידע בדיוק על מה להמליץ לי בשלב המוקדם שלי בתהליך הזה, ויצאתי מהחנות עם האלבום השחור של מטאליקה. לאחר מכן הגיעו פנתרה וקריידל ות'ריון והלאה והלאה... והשאר כמו שאומרים - היסטוריה.

לפני ימים אחדים נמצא צ'סטר בנינגטון - סולנה של לינקין פארק - תלוי וללא רוח חיים בביתו שבקליפורניה. אין דבר קל יותר לנו כמטאליסטים מאשר לזלזל בצ'סטר ובמוזיקה שהוא עשה. נכון, את הניו-בריד של לינקין פארק קשה לשייך באמת לז'אנר אותו אנו שומעים. הוא פופי, נדוש, פשוט מידי, נלעג לפרקים ובימינו גם אנכרוניסטי במידה מסוימת, אך הוא גם שימש כשער אל העולם הנפלא הזה הקרוי מטאל ללא מעט מתבגרים מבולבלים בתקופות מבולבלות. אני יכול ללא הסוס להגיד שספק גדול אם הייתי מתענג היום על המוזיקה שאני אוהב ובטח שלא כותב עליה אילולא צ'סטר והמוזיקה שלו.

לפני כשנתיים מלאתי שני החסנים ניידים ("דיסק און קי" למי מבינכם שלא מבקר תכופות באתר של האקדמיה ללשון) במוזיקה בשביל הנסיעות ברכב. אחד עם מטאל קיצוני יותר לנסיעות בהן אני לבד ברכב, ושני עם אוסף מתון יותר בשביל נסיעות עם האישה. חיפשתי ביוטיוב בעיקר גלאם, רוק קלאסי ומטאל מאוד מלודי ופתאום נזכרתי בלינקין פארק ובאותו אלבום ראשון איתו איבדתי את בתולי הדיסטורשן שלי לפני שנים.
אני בחור נוסטלגי מטבעי וכמובן שהעמסתי את כולו על ההחסן. מאז על אף ההעדפה המוזיקלית שלי שנעה על הסקאלה מבלאק סאבת' ועד מרדוק - גם Hybrid Theory הוא אורח רצוי ברשימת ההשמעה שלי, ומבחינתי הוא אחד מהגילטי פלז'רס האולטימטיביים שלי! צ'סטר, אין לי מושג למה בחרת לסיים את החיים שלך כמו שסיימת, ואילו מכאובי נפש גרמו לך לעשות את הצעד הסופי הזה, אך כמי שהמוזיקה שלך גרמה לו להנאה בתקופות קשות ושינתה את הנתיב בה צעד טעמו המוזיקלי, אני רוצה לקוות שאתה עכשיו באיזשהו עולם הבא, יושב לצד חבריך הקרוב כריס קורנול ונהנה ממנעמי החיים שאחרי. היה שלום!