17/06/2021
הבתולה לאן? - על החלשות החומר במחנה Iron Maiden
כתב: אלון מיאסניקוב

אני מיידניסט מושבע.
זה די ברור למה, התחלתי את האהבה של למטאל איתם. אי שם בגיל 13 בערך, אני ועוד הרבה מדורי התחלנו להקשיב להם דווקא בגלל בחור שהתאבד. כותרות העיתונים צרחו אז על מוזיקת השטן ובתולת הברזל שגרמה לצעיר מראשון לציון לשחק רולטה רוסית – ולהפסיד.

לי זה גרם לבקש מאיזה בחור מהיסודי להקליט לי בקסטה אלבומים שלהם, אז הוא הקליט לי על איזה TDK 90 דקות – על הצד הראשון את The Number of The Beast, ובצד השני את Seventh Son, וזה היה ב 1989, בערך שנה אחרי שיצא Seventh Son – ואני בן 13 תמים שעד אז הלהקה האהובה עליו הייתה Genesis.

מהר מאד התחלתי להשאב לתוך הלהקה, המלודיות, הטקסטים המרתקים, השירה המדהימה של דיקינסון – הם הפכו לי את הראש לגמרי ומהר מאד התחלתי להשלים את כל שאר האלבומים שלהם. אני גם זוכר שהייתי כל כך תמים, שכשקניתי את Killers בקסטה לא הבנתי למה דיקינסון נשמע כל כך רע לעומת האלבומים שהכרתי. לקח לי זמן לעכל שלהקה יכולה להחליף זמר, וזה היה דיאנו ומדובר באלבום קודם שלהם.

איך שלא יהיה, את No Prayer for the Dying כבר קניתי בזמן אמת, התבאסתי לא לראות שם את אדריאן סמית', ולא הבנתי מי זה הבחור החייכן החדש הזה. שימו לב, זה לפני האינטרנט (פאק אני זקן) ולא הייתה דרך לדעת מה קורה שם ולמה גיטריסט אחד הלך ויש חדש, לא לכולנו הייתה גישה למגזינים המודפסים מארה"ב ואנגליה, שהיחידים שהיו להם אותם בישראל היו כאלה שקרובים הביאו להם אותם מחו"ל.

כשיצא Fear Of The Dark כבר הייתי תיכוניסט כבר 16, ולמרות שאהבתי אותו, משהו בי כבר סימן בי שיש מגמת החלשות. Seventh Son היה אלבום מושלם, No Prayer היה אלבום טוב, Fear כבר היה סבבה. אבל זהו, למרות שהיו בו כמה שירים מעולים, הם פשוט כבר לא היו הרוב.
ואז הבום הגדול, דיקינסון בחוץ, בלייז בפנים, וחרא בלבן.

את שני האלבומים עם בלייז אני חושב שלא שמעתי מאז שהם יצאו, נתתי לאקס פקטור הזדמנות – בעיקר כי הם הגיעו להופעה בארץ איתו, אבל שם זה נגמר.
בינתיים דיקינסון הוציא כל מיני חרא בלבן משל עצמו, וסוג של קברתי את הלהקה, בעצב, אבל קברתי.
ואז דיקינסון הוציא את Accident of Birth, והופה – הנה אדריאן סמית' חוזר! האלבום היה יותר מיידן ממה שמיידן היו, וכשהוא הוציא את Chemical Wedding ושמעתי את השיר The Tower כבר הייתי פחות עצוב, כי זה היה מיידן ברמות שלא שמעתי כבר שנים. דיקינסון עשה מיידן יותר ממיידן עצמם.

האלבום סולו האחרון שלו – Tyranny Of Souls כבר היה פחות חזק, אבל עדיין סבבה, אבל למי היה אכפת כי בשנת 2000 היה האיחוד המדובר – גם דיקינסון חזר למיידן, גם סמית', הם עכשיו 3 גיטריסטים והכול היה מושלם כשיצא Brave New World.
בעיה אחת, אלבום לא משהו.

אני יודע, יש כאלה שאוהבים אותו, אני לא. מרטין בירץ', המפיק המיתולוגי של האלבומי מופת של הלהקה, כבר לא היה שם, במקומו היה Kevin Shirley, מפיק אוסטרלי, הסאונד היה הרבה פחות מלוטש, השירים ארוכים מידי, הפזמון כמעט של כל שיר היה שם השיר שחוזר על עצמו מספר פעמים, בגדול – בהחלט לא מה שרציתי מאלבום קאמבק.

בואו, מאז זה רק נהיה יותר בעייתי.
מיידן איבדו את זה.
אני יודע, יש רגעים מגניבים בחומרים החדשים, אבל זה לא זה. שירים ארוכים, סאונד רופס, הם הפכו להיות סוג של להקת פרוג הארד רוק מהסוג שהשפיע עליהם בשנות השבעים, ופחות להקת הבי מטאל.

אני זוכר שיחה שלי עם גיטריסט העבר/מפיק העל בהווה אנדי סניפ, מי שלקח להקות כמו שArch Enemy, Megadeth ו Accept – ואשכרה שיפר אותן באמצעות סאונד מלוטש, והכוונה נכונה, הוא גם הספיק מאז להפיק את אלבום הקאמבק המרשים של Judas Priest וגם להפוך לגיטריסט בהרכב, שאלתי אותו מה הוא היה עושה עם Maiden.

התשובה שלו הייתה די פשוטה: מהדק את הסאונד, מקצר את השירים, הם צריכים לעשות שינוי פאזה כמו שJudas עשו,
לקצר, להדק, ללטש, אנשים לא רוצים מיידן של שנת 2000, הם רוצים מיידן של 1988, ורוצים אותו טוב. אז נכון, זה כנראה לא יקרה. הם זקנים מידי, האריס עיקש מידי, והם עושים את מה הם עושים כי הם יכולים ואוהבים את זה, אבל אני הייתי רוצה מיידן אחרת, את מיידן של 1988 פלוס הקמטים שאותם אי אפשר לשנות – אבל הרבה מהשאר, כן.