10/09/2021
עם לב פלדה - על הפאוור מטאל הגנרי להכאיב
כתב: ניצן כהן

בתוכנית האחרונה של "אוי ואבוי", תוכנית הרדיו של מגזין מטאליסט ברדיו זה רוק, שוחחנו יותם defiler, אביחי לוי ואני על הפאוור מטאל הגנרי, הכללי, הטבעי. הסגנון הזה כונה בעבר ע"י ניר שילוני, אלון מיאסניקוב וישי שוורץ "פאוור מטאל הסתדרות", ממגוון הסיבות. העיקריות שבהן הן העובדה שכל שיר נשמע כמו המנון מפלגות הפועלים עם בדיוק מספיק דיסטורשן, והעובדה שנשמע כאילו כל להקה שכזאת מגיעה להחתים כרטיס וללכת. האזנה כמעט אובססיבית למוזיקה חדשה שמציפה את העולם גרמה לי לרצות להקיא מפאוור מטאל גנרי, כזה שנשמע בדיוק אותו דבר. זה עצוב מאוד, כי פאוור מטאל הוא אחד הסגנונות האהובים עלי. מה קרה בדרך?

האזנה קצרה לכל שיר בסגנון ה"פאוור מטאל" מוכיחה מעל לכל ספק שמדובר באחד הסגנונות הראשוניים ביותר במטאל, השורשיים ביותר, כזה ששורשיו מגיעים בקלות מאוד לרוק הכבד וההאבי מטאל של שנות השמונים המוקדמות. השירה לקוחה ללא ספק מימי המטאל המוקדמים ביותר, והריפים נשמעים כמו האצה של מה שהיה בשלבים הראשוניים שבהם הרוק הכבד הפך למטאל, לפעמים אפילו קודם. כמו כל הסגנונות, גם הפאוור זכה לתמורות ושינויים לאורך הדרך וחיבורים מעניינים בין ז'אנרים יצרו תופעות מעניינות כמו Children of Bodom ו-Nightwish, ועדיין, התוצאה הסופית של פאוור מטאל בשנת 2021 דומה באופן כמעט כואב למקור.

למקור יש כנראה סיבות רבות, אבל יש כמה מאפיינים שניתן לזהות כמשפיעים ביותר. בתחילת שנות השמונים, ז'אנר ההאבי מטאל כבר הפך לתופעה שלא ניתן להתעלם ממנה. אחרי כמה וכמה אלבומים של ענקית הז'אנר Judas Priest ותחילת דרכה של מי שבקרוב תתעלה עליה, Iron Maiden, ההבחנה בין מטאל להארד רוק כבר נעשתה באופן ברור יחסית ואפילו נוצר סגנון חדש, או שמא יאמרו גל חדש - The new wave of British heavy metal. הדיסטורשן והריפים הכבדים יותר ביססו את עצמם כשער לעולם החדש שנפתח, הרועש יותר, ואולי גם המהיר יותר.

ברוח התקופה, המהירות והכבדות של ההאבי מטאל לא הספיקו לאיש ובמהרה סגנונות חדשים צמחו בנוף. אחד מהסגנונות הללו, הוא הSpeed metal, ביקש להפוך את מה שעשה ההאבי מטאל בעדינות, ליותר - יותר כבד, יותר מהר, יותר חזק, ועדיין מדויק, מלודי ונקי (זאת בניגוד ליתר המטאל, שהעדיף דווקא להתרחק מהניקיון ומהמלודיה לטובת עוד מהירות, עוד כבדות, עוד דיסטורשן, ועוד ועוד). כמו בכל דבר, גם הגישה הזאת לא החזיקה שנים רבות ובשנת 1985 יצאה לאוויר העולם אחת מסנוניות הפאוור מטאל החשובות ביותר - אלבומם הראשון של להקת Helloween.

כמובן שHelloween לא היו הדמות החשובה היחידה בז'אנר. קדמו להם Halford ו Judas Priest שלקח את השירה הגבוהה לשלב הבא והכין את הקרקע, ולהקת Accept שהיו מהחלוצות הבולטות בהאבי מטאל, בספיד מטאל ובפאוור מטאל. לרשימה הזאת ניתן לצרף גם את דיו, שהביא לבמה את סיפורי הפנטזיה, האבירים והדרקונים, את Blind Guardian המצוינים ששמו דגש על האפיות חסרת הגבולות, וIced Earth הנהדרים לא פחות (כלומר, עד שהגיטריסט ג'ון שפר נעצר לאחר המהומות בגבעת הקפיטול) שדווקא הדגישו את המוזיקה הכבדה, לצד כתיבה מצוינת לכל אורך הדרך.

לתוך שנות האלפיים, בלטו בנוף גם Dragonforce שהביאו לבמה מהירות שאולי לא ידענו שאפשרית, ועשור אחר כך גם את להקת Battle Beast שמתהדרת בסולנית אך מבלי לחרוג מגבולות הז'אנר, והיו גם זוכים בולטים בתחרות הMetal Battle של פסטיבל Wacken, ושרדו כדי לספר. למעשה, כמעט בכל שנה יש להקת פאוור שמגיעה לאחד המקומות הגבוהים בתחרות, אבל Battle Beast הן אחת הלהקות הבולטות שהצליחו גם לצאת את גבולות התחרות ולהפוך ללהקה בולטת ומצליחה, בזכות עצמם. ולא רק בארץ אנחנו אוהבים במיוחד את Sabaton, שהצליחו לכבוש את העולם בשירה מעט יותר נמוכה ובכתיבה על נושאים היסטוריים שמושכים את האוזן.

אבל כל הלהקות האלה לא חידשו הרבה, מעבר לעשייה מצוינת. למעשה, אלבומם האחרון של Helloween שיצא ממש לפני כמה חודשים וזכה לסקירה מפרגנת מאוד של אלון מיאסניקוב כאן במטאליסט, היה אחת הסיבות המשמעותיות לכתיבת הכתבה הזאת. שמעתי את האלבום הארוך הזה, ומלבד העובדה שמדובר בחלוצת הז'אנר, לא מצאתי בו שום שמץ מקוריות שבו אוכל להיאחז. הוא נשמע ממש כמו כל יתר אלבומי הפאוור שמופיעים בזה אחר זה.

נכון, בדומה ליתר תתי הסוגות במטאל, גם הפאוור לא חף משינויים. היו שהוסיפו דגש על נגינת גיטרה איכותית ואפיינו אותה בסולמות קלאסיים, דוגמת Yngwie Malmsteen (או העדפתי האישית, At Vance) ויצרו את סגנון הנאו-קלאסי. אחרים הוסיפו שירה אופראית, כמו Nightwish (או חביבתי, Amberian Dawn) וקראו לזה מטאל סימפוני. יש אפילו שהעזו להוסיף גראולים במקום השירה האופיינית, כמו Children of Bodom (ואני לעיתים מעדיפה את Norther) וזכו להתקבל למועדון הדת' המלודי. אבל תמיד יהיו מי שיגידו, לעיתים קרובות בצדק, זוהי אותה גברת בשינוי אדרת. זה בסך הכל שינוי קטן או גדול, אבל עדיין מדובר בפאוור מטאל.

עדיין מדובר בריפים המהירים והמז'וריים, המוזיקה ששמה מקדימה גיטרות וקלידים ומאחורה תופים מהירים שמגבירים את התחושה הכללית. הסאונד המהוקצע והאפי, הנגינה המדויקת, המקהלות ומה שמכונה בעגה המוזיקלית "שטיחים" בבתים (אקורדים ארוכים שמרפדים את המוזיקה). הזמרים היו ועודם כאלו ששרים בקול גבוה במיוחד, על אבירים, דרקונים ונסיכות, הם יוצאים לקרב ומנצחים ומעוררים תקווה. הם משלבים מיתולוגיות מקומיות, מרביתן ברגנארוק, ומספרים סיפורים אפיים בלתי נגמרים ובלתי מקוריים. זה כיף, זה מקפיץ, זה משלהב וזה נשמע בדיוק אותו הדבר - בכל פעם.

זה היה כך בסוף שנות ה-90. להקות פרחו ועלו, כמו Metalium, Sinergy, Morgana Lefay, Rough Silk ועוד, וזהו אפילו לא אחוז קטן, אלה רק הלהקות שהשתתפו באלבום מחווה אחד ללהקת ABBA, שללא ספק השפיעה רבות על ההרכבים הללו. זה ממשיך כך עד היום, עם להקות כמו Powerwolf, Chalice of Sin, Neonfly, Hammer King, Bloodbound, Burning Witches, Wardrum, Sunrise, Crowne, Sonic Haven, The Overture, Frozen Crown, Velvet Viper, Vexillum ו-Arion. שוב, זה אפילו לא אחוז קטן, מדובר רק בחלק מהלהקות ששמעתי אלבומים חדשים שהוציאו מאז אפריל (כן, רק בארבעת החודשים האחרונים!). וכמובן שאנסה שלא להתעלם מלהקות בולטות כמו HammerFall, Gamma Ray, Primal Fear, Stratovarius, Sonata Arctica ו- Rhapsody, שוב, אלו רק מספר קטן של להקות, עלו בשיחה כחשובות. ברשימות שמניתי בכתבה הזאת לא התחלתי אפילו לגרד את פני השטח. ולמעשה, למעט שינויים קטנים לכאן או לכאן, מי טובות יותר ומי פחות, הלהקות האלו מנגנות פחות או יותר - את אותו הדבר.

אז מה בכל זאת כן מיוחד? בשנים האחרונות אנחנו נחשפים לצמיחה איטית אבל מרשימה של כמה להקות שכדאי לציין, להקות שלקחו את מה שאהבו מהפאוור ודאגו לשלב אותו עם סגנונות נוספים. דוגמה בולטת לכך היא Orden Ogan המעולים שהוציאו לאחרונה אלבום נהדר, שדואג לשלב אלמנטים כבדים יותר אל תוך הפאוור, שירה נמוכה יותר וכתיבה איכותית באופן מיוחד. עוד בולטים הם Beast in Black, יוצאי Battle Beast, שהוסיפו באלבומם הראשון שלל אלמנטים אלקטרוניים והפכו את הפאוור המוכר למשהו מרתק ומרענן. לצערי הרב, אלבומם השני לא עמד בציפיות, אך בסוף אוקטובר נזכה לשמוע את האלבום השלישי ולשפוט האם מדובר בהצלחה או במעידה חד פעמית. אציין גם את אחת הלהקות החביבות עלי, Sinheresy האיטלקים שהוציאו כבר כמה אלבומים מצוינים, בהם שילבו אלמנטים אלקטרוניים, סימפוניים וגראולים בדיוק במידה.

בארץ, אגב, אנחנו עדים להתרופפות בנושא. לאורך ההיסטוריה של המטאל בישראל, אנחנו עדים לדוגמאות בודדות להקות פאוור שמצאו את דרכן תחת הכותרת הסגנונית הזאת לאתר Metal Archives. The Afterlife התפרקו לאחר אלבום אחד בלבד וכך גם Sensorium ששייכים יותר לתת הסוגה הסימפונית. Acropolis המוערכים מאוד גם הם לא שרדו, ונראה שכך גם היה גורלם של Edgend. על Altharya, Extinct Tradition ו-Red Rose מעטים שמעו, December התפרקו וכיום צומחים מחדש כלהקה צעירה ומבטיחה בשם Stormbound. DamnNation שינו את עורם והפכו ברבות הימים לענקית הדת' הטכני הישראלית Prey For Nothing. רק להקה אחת שרדה בנוף, גם היא לא מבלי להיתקל בקשיים רבים בדרך. Desert הוותיקה היא להקת הפאוור הישראלית היחידה שהוציאה כמה וכמה אלבומים (3, אם להיות מדויקים) וזכתה להכרה רבה בארץ ובעולם. עם זאת, נדמה שהם בודדים בנוף ויתכן שיש מקום לכמה להקות נוספות בסגנון.

לחובבי הז'אנר, אציין עוד נקודה מיוחדת לקראת סיום. נדמה שעבור רבים מאיתנו יש להקה או כמה להקות, כאלו שנשמעות בדיוק כמו כל האחרות, שאנחנו אוהבים באופן מיוחד. זה יכול להיות בזכות גיטריסט מעולה, מילים מרתקות, הפקה מצוינת, או פשוט, כמו במקרה שלי, מכיוון שהם היו שם ראשונים. הלהקה הזאת היא המיוחדת ועליה אנחנו שומרים ומגינים בחירוף נפש. אני אגב, נפרדתי משלי לאורך שנים. זכרתי אותם אך הדחקתי את אהבתי אליהם עד לכתיבת הכתבה הזאת. זוהי At Vance, ששורה משירם Heart of Steel הפכה לכותרת הכתבה, ולקראת הכנת הכתבה נזכרתי כמה שאהבתי אותם בילדותי וכמה אני עדיין אוהבם אותם היום. הפאוור מטאל הוא ז'אנר ראוי להערכה, שהצליח להחזיק מעמד ולפרוח שנים ארוכות מבלי לשנות כמעט דבר. זה אולי משעמם לעיתים, אבל אין ספק שמגיע לו מקום חם בלב. אז מי הלהקה הזאת עבורכם? האם היא מיוחדת, או שגם היא נשמעת בדיוק אותו הדבר?


לפלייליסט בספוטיפיי