03/12/2021
תדליק לי נר על החלון – על ביקורו של דויד דריימן בישראל

כתב: יוני אורן

הסקירה שתקראו עכשיו היא לא סקירה טיפוסית בנוף של מגזין מטאליסט. לא מדובר על אלבום חדש של Disturbed ולא על הופעה נוספת שלהם בארץ או בחו"ל. לא מדובר על סיקור הרצאה ביוגרפית ולא על מסיבת האזנה או ג׳אם סשן. האמת שבכלל לא מדובר על אירוע מטאלי במיוחד. ספק שהיינו צריכים לנכס אותו לסצינת המטאל העולמית, אלא שהעובדות מדברות בעד עצמן. דווקא David Draiman, זמר אמריקני יהודי עם זיקה וקירבה חזקה לישראל, שגריר נהדר הן לישראל והן לכלל המטאל בעולם, בחר שלא להישאר אדיש לחדשות והחליט לבוא כל הדרך לכאן בניסיון להעביר מסר.

בסמוך לכניסה לכותל המערבי ניצבנו בבוקר היום האחרון של נובמבר קומץ אנשי מטאליסט, רדיו "זה רוק", "כאן", אוסף קהילת "דיסטרבד ישראל" ועוד שלל מעריצים נוספים שקיבלו את המסר - התגובה של Draiman לרצח של אלי קיי ז"ל בסמטה בסמוך לכותל על ידי מפגע פעיל חמאס וייצוג האירוע בתקשורת העולמית חייבת להיות ביקור באותה הסמטה ושירת "עם ישראל חי". כל הקוראים את הפוסט מוזמנים לצעוד איתו אל זירת הפיגוע ולהפגין גיבוש ישראלי. אכן, לאחר המתנה לא קצרה, באיזור 11:20 נצפה Draiman בחולצה שחורה ובמשקפי דיסטנס כשידו אוחזת בידה של אישה מבוגרת הלבושה בשמלה אדומה - Draiman האם. מבלי להתמהמה יותר מדי החלה הצעידה ההמונית של הנוכחים דרך שערי הכניסה לכותל, ישירות דרך שערי היציאה מהרחבה ואל הסמטה, כשההליכה רצופה בצילומים ובשאלות כלפי Draiman.

עבור Draiman, מעבר להיות ההגעה לארץ הזדמנות להעביר מסר, זה גם איחוד עם משפחה שלא ראה מזה שנתיים, כשהגיע להופיע בארץ ב-2019 טרום מגפה עולמית. ביותר מהזדמנות אחת הראה דאגה לחברים ולהוריו, בין היתר כשחיפש מים לאמו או כשסייע לה לעלות במספר לא מבוטל של מדרגות "בקצב שלך. אם צריך, שכולם יחכו". אפילו טענותיה שהיא מעכבת את כולם לא בילבלו אותו לרגע. אבא Draiman עמד סמוך וחייך. ברגע אחד מאוד יפה, כשראה David שהוריו התעכבו מאחור, עמד במקום ואמר בעברית "כבד את אביך ואת אמך". היה נפלא לראות איך כוכב המטאל הענק הזה לא שוכח מאין בא. היה עוד יותר נפלא לשמוע אותו קורא להם my Ima and Aba.

אם נראה היה שגדוד הצועדים מכובד בגודלו, אחזה בנוכחים הפתעה לכשהגיעו לזירת הפיגוע למראה הגדוד מכפיל את עצמו כשקהל גדול כבר חיכה במקום עם שלטים. הסמטה נסתמה לחלוטין באנשים (באופן שהיה רחוק מלהיות בטיחותי) והקשתה על מעבר עוברי אורח תמימים שלא הצליחו להבין את ההמולה. לאחר סבבי שלום ידידותיים ואוסף תמונות נוסף, ניגש Draiman למלאכה, הסתובב אל הקיר, הניח נר דולק על הריצפה והקשיב לשכנו המקריא כמה מילות תפילה שלא נשמעו היטב נוכח ההמולה. מיד לאחר מכן הסתובב Draiman, הביט בקהל הרב שמאחוריו והחל לשיר "עם ישראל חי" בקול בטוח. רגע קטן של הבנה וכל הסובבים הצטרפו. לאחר ש-Draiman חש שמטרתו הושגה, החל להאט את הקצב עד סיום. משם החל לפלס דרכו דרך ההמונים חזרה אל עבר הכותל. בהליכה הזאת הצלחתי להגניב אליו שאלה: "מה הייתה הכותרת החדשותית שכל כך הכעיסה אותך?"

הוא הישיר אליי מבט ואמר בבוז "'פלסטיני נורה למוות בירושלים'. אף מילה על אירוע הטרור שקדם לירי בו". הוספתי והקשיתי "מובן, אבל הרשה לי להיות חצוף - למה דווקא האירוע הזה? זאת בוודאות לא הפעם הראשונה שהתקשורת מוטית כך". הוא עצר שנייה והודה שהוא לא משוכנע מה מיוחד באירוע הספציפי הזה. לאחר רגע נוסף של מחשבה הוסיף שבסמטה הזאת הוא עצמו צעד פעמים רבות כשגר כאן. זה איפשר לו לראות את עצמו, את היקרים לו ואת כלל עמו כאילו עברו את זה בעצמם. תוסיפו על זה את העיוות של העולם בתפיסת הסיטואציה ומובן מדוע שהדבר יוציא אותו מכליו.

לאחר שירדנו במדרגות לכיוון הכותל הנחתתי עליו שאלה נוספת: "מה אתה מאמין שיצמח מהביקור הזה?". הוא לא מיצמץ וענה שאין לו דרך לדעת. הקשיתי ושאלתי מה הוא היה מקווה שיצמח. הוא השיב שאין לו תקוות. קשה לו לראות את כל הסיטואציה כאן והוא יודע שקיים רק פיתרון אחד - שלום. כך סוכם הנושא - בחוסר אמונה בהיתכנות, הוא מקווה לשלום.

אם תיזכרו בירושלים של איזור דצמבר בשנת 2013, אולי תצליחו לשלוף עיר שהשלג הציב אותה במצור למשך כמה שבועות, כשהכבישים נחסמו לחלוטין עצים נפלו ותשתית החשמל נפגעה. 8 שנים אחר כך ואין זכר לכזה מזג אוויר. החום היה קיצוני והשמש קפחה גם על ראשו המגולח של Draiman. למרות זאת הוא ניצב ברחבת הכותל ואמר לכל הנוכחים שעכשיו הזמן לתמונות, לחתימות ולכל פעילות מעריצים נוספת (בסגנון הקלטת הודעת וואטסאפ של "מייקל, אל תעשה שום דבר מטומטם"). דקות ארוכות שהאנשים ניצבו בשמש וקיבלו את תשומת הלב לה היו זוכים מכל אמן אחר בכזה קנה מידה רק עבור תמורה כספית משמעותית בצורת כרטיס meet and greet. כל זה בחינם, בתנאים לא אופטימליים וכשאין שום קשר לאירוע עבורו נתכנסנו מראש. המסירות שלו עבור מעריציו הייתה יוצאת דופן כשלכל אחד ואחת הגיב בסבלנות ובחיוביות עד שאחרון המעריצים סופק.

לאחר מכן המשיכה שארית הגדוד אל עבר הכותל עצמו, שם נשען Draiman על אבניו הגדולות, קרא תפילה, שלשל פתק ואף הניח תפילין בזריזות. נראה היה ש-Draiman מפזז על ענן כשבצעדיו העדינים והמיומנים ביצע את כל הטקס המסורתי מבלי להתבלבל וכשהמשמעות ניכרת בפניו - לאחר שהתאחד עם משפחתו, כעת התאחד גם עם המקום הקדוש לעמו. לאחר תמונה משפחתית על רקע הכותל המשימה הושלמה והאירוע תם, אלא שככל שהאירוע התקדם גם התקדמה אצלו ההבנה שהטקס לא מספיק. זה צריך להדהד. עם איזור החמישה עשר נוכחים אחרונים, כתבי הטלוויזיה מצאו מקום לשבת בצל על מדרגות מחוץ לרחבת הכותל וניהלו איתו ריאיון - אחד שאולי יגרום למה שקרה באותו יום להישמע.

הריאיון הוא מה שלקח את כל הרגש שהביא את Draiman לאותו הרגע והסב אותו לאיזור השקול הרבה יותר. שם הצליח אותו אדם שהיטיב לכתוב את Never Again להכניס את כל תחושותיו לחצי מונולוג בו הוא מתאר את תפיסתו, את מה שמכעיס אותו ומה שמצער אותו, כשהוא מגבה את הכל באוסף מרשים של עובדות ושל ביטויי היכרות על המצב הביטחוני והמדיני באוסף מרשים של ארצות ומקומות בעולם. שם דיבר בנשימה אחת על הספק באמיתות הכיבוש ועל הצורך בשלום ולצד כל זה לא היסס להשוויץ במורשת אביו וסבו הצנחנים. גם בנושאים הבוערים הללו הוא לא מאבד לרגע את האנושיות והמשפחתיות שלו. כך, כשהשעה אחת לערך הגיעה ו-Draiman מיצה את הביקור, ציין שעכשיו הוא נוסע לבקר את my Savta, נכנס למונית ונסע משם. רק אנחנו נותרנו שם עם הידיעה שמה שהרגע חווינו הוא אירוע יוצא דופן באנושיותו. בעודנו מקפלים את חפצינו ומתחילים לחפש משהו לטרוף, אחזה בי המחשבה שאולי לא הזוי שהאירוע הזה יהדהד כראוי לו ובניגוד ל-Draiman עצמו, התקווה שמשהו גדול עוד יצמח מכאן.