תפריט ראשי
ראשי: ראיונות | כתבות | חדשות
סקירות: אלבומים | DVD | הופעות
סצינה: אירועים | תמונות | פורומים
שונות: עדכונים | סרטים | וידאו
אודות: המגזין | צוות האתר
פרסום: אירוע \ באנר | חדשות
OnTour
Graspop
Feed Us Go English Visit Our Facebook Page Visit Our MySpace Profile
:: Articles ::

05/02/2022
מסכמים עוד שנת מגפה - סיכום המטאל הבין לאומי של מגזין מטאליסט
כתבו: צוות מטאליסט

איזה שנה חרא הייתה, הא??
עזבו את המגפה, דשנו בה מספיק, אבל איפה ההופעות? אם ב 2019 זכינו בממוצע למופע חו"ל אחד בשנה – זכינו השנה אולי ל 3. היו 3 בכלל? גם זה לא?
לפחות אפשר לומר שבקטע של האלבומים כן היו כמה הפתעות נעימות, לאמנים היה הרבה זמן עודף השנה, לשבת בבית בפיג'מה, לבהות בנטפליקס, ולנגן, לנגן הרבה.
זה הוביל ללא מעט אלבומים טובים, כולל כמה הפתעות, ואנחנו – כמו בכל שנה, אפילו בשנות מגפה, ישבנו לסכם מה היה אכן ראוי להאזנה בשנת המטאל 2021. השוס השנה – אילצנו כל כתב לבחור אלבומים מתתי ז'אנרים שונים, לצאת קצת מהאזור הנוחות – וללכת על מנעד נרחב יותר מזו שהוא רגיל אליו. להלן התוצאה:


אלון מיאסניקוב


Carcass – Torn Arteries

אני פותח עם אלבום דת' מטאל – שהוא גבוה אצלי ברשימת האלבומים הטובים בשנים האחרונות, לא רק השנה.

אי אפשר לומר שזה אלבום קאמבק, כי ת'כלס האלבום הקודם שלהם לפני כמה שנים היה קאמבק, ואפילו די מוצלח. אבל לדעתי מדובר באלבום הכי מוצלח שלהם מאז Heartwork הקלאסי, שזה לומר ממש הרבה – כי מדובר היה באחד מאלבומי המטאל הקיצוני הטובים בכל הזמנים.

הבריטים האלה גייסו גיטריסט שני תותח, מתופף תותח, סאונד מעולה של Andy Sneap האמין תמיד – והביאו אלבום דת' טכני/מלודי מתוחכם ושנון שעשה לי טוב בלב, מסתבר שאפשר לעשות אלבומים של ז'אנרים ישנים ע"י להקות קשישות – ולעשות את זה ממש טוב, עדכני ומעניין.


Helloween – Helloween

במעבר חד אני עובר לפאוור מטאל הכל כך אהוב עלי. ופה אני קצת בבעיה. כי האלבום החדש של אגדת המטאל הגרמנית Helloween הוא לא בדיוק האלבום הכי טוב שלהם, האמת שיחסית לחלק מאלבומי הלהקה הוא ממש בינוני. אבל אפשר להגיד שמה ש Helloween הספיקו לשכוח, כמעט כל להקות הפאוור מטאל הצעירות כיום עוד לא למדו.

מספיק לי שבאלבום חזרו שני החברים האגדיים בלהקה Kai Hansen ו Michael Kiske, שחלק גדול מימי בגרותי עוד התאבלתי על זה שהוא לא בלהקה וכנראה כבר לא יחזור – וזה היה מספיק לקנות להם מקום של כבוד באלבומים שלי להאזנה השנה. אבל זה שמדובר באלבום רחב יריעה, עמוס ריפים, עם קטעי שירה מדהימים של שני הסולנים של הלהקה – הכול ביחד התחבר לזה שאולי לא מדובר באלבום מהטובים של הלהקה- אבל הוא עדיין בשקט טוב הרבה מאלבומים טובים של להקות אחרות שיצאו השנה.


Exodus – Persona Non Grata

עוד להקת ילדות שלי שהביאה הפגזה כבדה בדמות אלבום חדש. הוא לא שינה כלום, לא ריענן, הוא לא מכיל את כל הלהיטים שהכיל אלבום הקאמבק המעולה Tempo of the Damned בזמנו, אבל זה עדיין Thrash מעולה, שמעטות הלהקות של פעם שמצליחות עדיין לעשות בכל כך הרבה כשרון ואגרסיה. באלבום מתופף מי שמבחינתי הוא המתופף של הלהקה בכל הזמנים – Tom Hunting שלצערי חלה בסרטן ועובר בימים אלו הליך שיקומי ארוך, והגיטריסט השני הוא Lee Altus שניגן שנים עם Heathen.

זה לא אלבום מלודי או מהפכני, אבל לא תוכלו למצוא Thrash עצבני ועשוי כל כך הדוק בצד הזה של שנות השמונים.

ירון הורינג


Between the Buried and Me – Colors II
Progressive Metal

BTBAM הם העונש שלי על כל פעם ופעם שירדתי על ועקצתי את ז'אנר הפרוג כמכלול שלם.
אבל אלוהים, איזה עונש נפלא היא החמישייה האמריקאית הזו!
אלבומם העשירי, Colors II הוא למעשה המשך ישיר לאלבום הרביעי שלהם – Colors, אלבום נפלא בפני עצמו.

באלבום זה, כמו באלבומים הקודמים שלהם לוקחים BTBAM את היצירה שלהם אל המקום שבו הם רוצים להיות, יש משהו כמעט כאוטי בסאונד ובסגנון הסופר מוקפד שלהם, הם מחליפים מקצבים ללא הכרה אבל עם הצדקה מלאה, הם משחקים עם המלודיות ונעים בין נעימות משכרות ורגועות אל תוהו ובוהו, בין שירה נקיה לגראולים מפלצתיים, יש באלבום הזה הכל.


אז אם אתם אוהבים את הפרוג שלכם פרוג על אמת, לא כזה שנופל לנוסחאות ואפשר להגדירו כפרוג, אלא אחד כזה שבאלבום אחד יכלול שיר שהוא כמעט גוספלי במהותו לצד סווינג, סמבה והשד יודע מה עוד, כזה שיכלול קטע מעבר רוקנרולי של דקה וקצת לצד אפוסים רצחניים של 15 דקות – אתם חייבים לשמוע את האלבום הזה.



Mastodon - Hushed and Grim
Stoner/Sludge Metal

הטענה הראשונה ששמעתי על האלבום האחרון של מאסטודון הייתה: "אבל למה צריך אלבום ארוך כ"כ?"
ובכן, האלבום הזה, השמיני במספר של הרכב הסטונר הזה הוא אכן אלבום ארוך, הוא שוחרר כאלבום כפול, כל אלבום מתפרש על פני 43 דקות. אבל אני לא רואה שום סיבה להתלונן על אורכו של אלבום, בטח שלא אם מדובר באלבום נפלא, זה בערך כמו להתלונן בפני הפיצריה האהובה עליך על גודל הפיצות המוגזם שלהם!
חוקי ירון לענייני דברים טובים כוללים את כלל האצבע הבא: "אין דבר כזה יותר מדי, אם מדובר במשהו טוב"


באלבום הזה עושים מאסטודון צעד נוסף אל תוך המיינסטרים, כך נראה – המלודיות מקבלות מקום נרחב יותר, מצד אחד, ברצועות דוגמת TearDrinker ו ,The Crux למורת רוחם (ככל הנראה) של חובבי מאסטודון "של פעם".
אבל איכשהו נראה שהכל באלבום הזה מגיע לעומקים משמעותיים יותר, למרות המלודיות, או אולי אפילו בזכותן, לכו תדעו.


אם אתם מחפשים את הצד הכבד יותר של הפיל הפרהיסטורי העתיק שלנו, אני מבטיח לכם שתתחברו לPushing the tides או ל Gigantium המפלצתי.
אבל איך שלא נסתכל על זה, אם אתם אוהבים את מאסטודון, אתם לא מחפשים שיר כבר יותר או שיר קל יותר, אתם מחפשים אלבום שלם שלהם, ואת זה קיבלתם פה, ובגדול.


Bela'kor – Coherence
Melodic Death Metal

החמישה האוסטרלית – בלאקור, שחררה את אלבומה החמישי בסוף שנת 2021, אחרי שש שנים כמעט מאז ששחררה את האלבום הקודם שלה, ואלוהים – ההמתנה הייתה לגמרי שווה את זה.
משהו טוב מאוד קורה באוסטרליה מבחינה מוזיקלית, יש לא מעט הרכבים אוסטרליים שהייתי מגיש כמנות עיקריות בסעודה המטאלית הדמיונית שאבשל יום אחד, משהו באוויר שם כנראה משפיע לטובה על המטאל שלהם.

אז בלאקור, לאלו מכם שעוד לא הספיקו להכיר, קראו ללהקה שלהם על שם דמות ממשחק הוידאו WARHAMMER ושם בעצם הם עשו את הצעד הלא יצירתי האחרון שלהם.
האלבום הזה של בלאקור הוא אפוס אמיתי – יצירה מטאלית שכדאי לכם להאזין לה עם דף הליריקס ביד, לא אחשוף יותר מדי מהסיפור שמלווה את היצירה הזו, אבל קחו את הזמן, באמת, שבו והאזינו לאלבום הזה ברצינות, כי הוא פשוט נהדר מכל בחינה אפשרית.

ניצן כהן


Zornheym - The Zornheim Sleep Experiment

את Zornheym, כך גיליתי בדיעבד, הכרתי כשחברים רצו שאראה את הקליפ המדהים לשיר The Opposed מאלבומם הראשון. כבר אז התאהבתי במוזיקה המדהימה שלהם, וזה רק הלך והשתפר כשנתקלתי שוב במקרה באלבום הזה שיצא השנה. זהו אלבום קונספט שמספר על ניסוי במניעת שינה, קצת כמו הניסוי הרוסי שהאינטרנט אוהב לדבר אליו. הסיפור מומחש בצורה מדהימה ע"י מוזיקה מפוארת ומדויקת, ושירה מרהיבה. הפזמונים הקליטים משתלבים בצורה מופלאה עם הבתים הכמעט פסיכדליים והכל תחת מעטפת נקייה של דת' מלודי מצוין. ללא ספק, האלבום הטוב ביותר ששמעתי השנה.


Vexed - Culling Culture

מכירים את הקלישאה ש"לא תזכור מה אנשים אמרו אבל תזכור איך הם גרמו לך להרגיש"? אז כזה. אני לא יכולה לשלוף שיר של Vexed ולהתחיל לזמזם, אבל אני לא אשכח את התחושה שהייתה כששמעתי את האלבום הזה בפעם הראשונה. טוב, למען האמת, אם אשמע שיר אצטרף אליו מיד. זה אלבום חכם, מעניין, כיפי, כתוב מעולה ועשוי מעולה. שמעתי על מגוון סגנונות שהודבקו לו, מאלטרנטיב או נו מטאל, דרך דת'קור ועד דג'נט, זה כמעט לא משנה. מדובר באלבום מצוין, נקודה.


Orden Ogan - Final Days

להקת הפאוור הותיקה הזאת כבר הפכה לקונצנזוס בעולם המטאל, דווקא כמשהו מיוחד, כפאוור מטאל לא גנרי. האלבום הזה לא נופל ואולי אפילו עולה על קודמיו. הוא מדבר על טכנולוגיה וAI, הוא עמוס ריפים חכמים ופזמונים קליטים ואפילו כולל רכיבים אלקטרוניים שהופכים את הכל לחגיגה אחת גדולה. כיאה לפאוור מטאל, Orden Ogan מתהדרים בגיטרות מהירות, פזמונים קליטים וסולן מבריק. אך בניגוד כמעט מוחלט, הם מוסיפים גם טקסטים מרתקים, מקום של כבוד לריפים מתוחכמים משלל קצוות המטאל ומוזיקה שקשה להתעלם ממנה.

ראובן שליט


Suffering Hour – The Cyclic Reckoning

הטריו האמריקאי Suffering Hour שייך לתת הסוגה הקטנטנה הזו של הדת' המושחר מהצד המפחיד שלו. זה לא בלאקנד דת' מופק לעילא ולעילא אה-לה Behemoth המאוחרים. זה גם לא הבלאקנד דת' השבדי של Necrophobic, וזה גם לא ה-WAR מטאל הכאוטי בסגנון של blasphemy ותיישים אחרים. Suffering Hour שייכים לגל זעיר של להקות בלאקנד דת' שהחל להתנפץ על חופנו מתישהו באמצע העשור הקודם עם הרכבים כמו Zhrine האיסלאנדים, Convulsing האוסטרלים DSKNT השוויצרים (שגם הוציאו השנה אלבום לא רע) ועוד. זהו אקסטרים מטאל ששם דגש על אטמוספרה שאי אפשר להגדיר אותה אחרת מאשר כבדה כמו חור שחור הבולע כל גל של אור ומסויטת מהתו הראשון ועד האחרון. ב- The Cyclic Reckoning האמריקאים אמנם לא הפכו לכבדים יותר מטאלית, אך מצד שני הם לקחו את המוזיקה שלהם עוד צעד לתוך אימה דיסוננטית בהשפעה של הרכבים כמו Deathspell Omega ו-Portal. זה לא נשמע כמו שום דבר שיצא השנה או בכלל. הטכניות, האווירה ואפילו הקצוות המלודיים כולם הופכים את היצירה הזו לחוויה קיצונית, אפלה ופסיכדלית.




Zao – The Crimson Corridor

מצד אחד אלבום מטאלקור אצלי בצמרת אלבומי השנה זה בהחלט יכול להפתיע. מצד שני מי שמכיר את Zao יודע שלא מדובר על להקת מטאלקור כפי שהז'אנר נתפס בשיח המקובל, ומי שמכיר אותי גם מכיר את היחס החיובי שלי ללהקה המצוינת הזאת. Zao נולדו בימים שנחשבים כפרה היסטוריים במונחים של הז'אנר. בימים ההם של תחילת ה-90 המושג "מטאלקור" לא נולד עדיין. מה שכן היה קיים אלו להקות שלקחו את ההארדקור פאנק למחוזות מטאליים יותר ו-Zao הייתה אחת מהן. בתחילת ה-2000 עם התפוצצות המטאלקור המיינסטרימי, Zao כמו Converge (שגם להם יצא השנה אלבום ניסיוני ולא רע בשת"פ עם צ'לסי וולף) או Integrity למשל לא השתלבו בגל החדש והמשיכו לעשות את שלהם. Zao השילה מעליה במשך השנים את תדמית הלהקה הנוצרית וחוותה מספר רב של חילופי חברים עד שלא נשאר אף חבר מקורי בהרכב, אך גם זה לא מנע ממנה לייצור מוזיקה מצוינת. The Crimson Corridor הוא האלבום ה-12 של Zao והוא מציג שיא חדש של התפתחות. יש בו מגוון השפעות מפוסט-ת'ראש, דרך דת' מטאל ודום מטאל ועד סלאדג' בסגנון Mastodon המוקדמים. מי שלא יתרגש יותר מידי מההגדרה "מטאלקור" וילחץ על הפליי ימצא את עצמו נהנה ממטאל מודרני מורכב ויפיפה ומאחת מההוצאות הטובות יותר שהיה לשנה המצוינת הזו להציע.


Human Serpent – Heirlooms Eternal

הטרגדיה היא חלק מהחיים בדיוק כמו המוזיקה, ולפעמים שני אלו משתלבים יחד ויוצרים אלבום מופתי. Heirlooms Eternal הוא אלבומם הרביעי של הכוח העולה בבלאק היווני Human Serpent, והוא כנראה יהיה גם האחרון – X מנהיג הלהקה, הסולן והגיטריסט התאבד בספטמבר האחרון ובכך כנראה נסתם הגולל על הלהקה המצוינת הזו. Heirlooms Eternal הוא אולי מצוין, אך הוא כלל לא מפתיע באיכותו. אף אחד לא ציפה לפחות מלהקה ששלושת הוצאותיה הקודמות והמלאות היו פנינות שחורות אחת אחת. גם באלבום הזה היוונים הציגו את כל מה שטוב בבלאק מטאל בהוצאה אחת. אם זו המלנכוליה הסמי-מלודית מבית מדרשו של הבלאק הפולני. אם אלו הן המלודיות הכובשות תוצרת שבדיה, ואם זה התבלין הדרומי והקשה להגדרה של סצנת השחור היוונית עתיקת היומין. אך ההשפעות על הבלאק המיזנטרופי של Human Serpent לא נגמרות שם, ובעודם מייצרים את פסקול השנאה המופלא שלהם, אפשר להבחין בתוך הקדרה גם ניחוחות של War-מטאל, בלאק אטמוספרי ואפילו הארדקור כשהווקאלס של X נעים כמעט מבלי משים על גבול השריקינג והצרחות. כל ההשפעות האלו לא מפריעות ל- Human Serpentלייצור עוד פיסת בלאק ייחודית ובעלת זהות משלהם – פיסה שכל חובב בלאק יתאהב בה משמיעה ראשונה. כל כך חבל שזו גם הפיסה האחרונה.

אלבומים נוספים:
Tower – Shock to the System
Thy Catafalque – Vadak
Ustalost - Before the Glinting Spell Unvests
Hulder – Godslastering: Hymns Of A Forlorn Peasantry
Darkthrone – Eternal Hail….
Seth - La Morsure Du Christ
Where Fear And Weapons Meet - 1914
Esoctrilihum – Dy’th Requiem For The Serpent Telepath
Worm – Foreverglade

Fractal Generator – Macrocosmos

מתן קידר

King Of Asgard – Svartrvidr

להקת הדת'-מלודי-ויקינגי באלבום החמישי שלהם שומרים נהדר על עקביות מהאלבומים הקודמים. שמונה שירים המכילים את מיטב הריפים בטרמולו, דאבלים, צרחות ואווירה כללית של משתה ויקינגי. ללא ספק אחד האלבומים המצוינים בז'אנר השנה.


Swallow the sun – Moonflowers

להקת הדום מפציעה באלבומה השמיני, כאשר מאלבום לאלבום מסתמן שהלהקה הופכת לפחות ופחות רועשת, אך עדיין יודעת להיות נאמנה לרגעים של אגרסיה וצרחות, זאת לצד מלודיות עדינות ומלטפות, שירה נקייה וכל מה שאפשר לבקש בדום מודרני.





Clouds – Despărțire

להקת הבין לאומית מוציאה אלבום בערך כל שנה וזהו אלבומם השישי במספר. נראה גם שזהו האלבום הכי שקט שלהם, שכל כולו הוא ההגדרה המילונית של עצב ודיכאון. הוא איטי, הוא עצוב, הוא אווירתי, ובעיקר גורם למאזין לרצות לקפוץ מאיזה גג.

יוני אורן

אני חייב להודות שבהרבה מאוד מובנים 2021 הייתה לי ממש אחלה של שנה. כשמדובר על מטאל היא הייתה בהחלט לא בשיא עבורי ובעיקר הייתה רצופה בהבטחות גדולות שאיכזבו אחת אחרי השנייה: אלבום חדש לאלים Iron Maiden נתקל מכיווני באדישות, כך גם עם ה-Mastodon הפושר החדש שלאחר יצירת המופת הקודמת שלהם, Devin Townsend הגאון המפוזר שלרוע המזל התפזר, Between the Buried and Me שחזרו לשעמם אותי ועוד. גם רובם של האלבומים שעבדו לי היו די בינוניים. עם זאת, נראה שהיה עם מה לעבוד עבור מעמד זה תוך תקווה רבה ששנת 2022 תהיה מספקת יותר.


Rob Zombie - The Lunar Injection Kool Aid Eclipse Conspiracy

כשמדובר על Rob Zombie הרבה יאמרו שאת הכל כבר שמענו ושכבר שנים שהוא ממחזר נוסחה וחצי בערך. נעזוב שנייה את העובדה שהנוסחה הזאת קונה אותי לגמרי ושהשילוב הזה בין ה-Groove Metal עם Industrial ומוזיקה מידבקת זה אחד הנון-גילטי פלז׳רס המטאליים היותר גדולים שלי. נראה שהטענות האלה הגיעו לאוזניו של Zombie שהחליט להראות למבקרים מאיפה משתינה הגופה. באחד האלבומים היותר נסיוניים שלו הוא נכנס עמוק להשפעות של Country ושל Blue Grass כשלעיתים הוא אפילו מגיע כמעט עד מוזיקת Ambient. כל החומרים האלה שישבו באחורה של האמנות שלו כל הזמן הזה קיבלו פתאום דגש מרענן. את כל השיט הזה הוא משלב עם נוכחות סולידית של השיט הרגיל שלו וסך הכל סימבולי ביותר שלאחר מסע לא צפוי עם כובע בוקרים יסיים בפיסת Groove Metal פר אקסלנס בצורת Crow Killer Blues כמעין הפטרה שאבוי למי שיפקפקו בו שוב.



Green Lung - Black Harvest

פתחו טיימר וספרו דקה וארבעים. זה כל מה שלקחה פגישה מקרית באמצע הרחוב עם חבר ותיק שהבין מספיק עניין כדי לשים בצד את "מה קורה בחייך?" וחתך ישר לעיקר לפני שהמשיך הלאה בדרכו - Green Lung. זה כל מה שהיה צריך כדי להציג לי את אחד האלבום היותר טובים ששמעתי השנה ואת אחת הלהקות היותר מגניבות שגיליתי בתקופה האחרונה. דמיינו את התקופה הזאת בשנות ה-70 כשעוד לא קראו לזה Stoner Metal. כשבקושי קראו לזה Heavy Metal בכלל. מצליחים לדמיין? מה קורה כשהמוזיקה של Black Sabbath ושל Blue Oyster Cult משתלבת עם גירסה מבריקה לקלידים של Deep Purple ועם תחושה של דברים מוקדמים של Judas Priest כשהמילים מתמקדות בעיקר במאגיה שחורה? אני משוכנע שרבים כיום היו מקווים שלכיוון הזה Ghost היו הולכים. מדובר על Heavy Metal מחוספס וישן המשלב הרבה מלודיה, יכולת וחזון ועל חזרה למה שעשה את המטאל מגניב בתחילת דרכו, אבל עם עץ ריח.



Whitechapel – Kin

מעולם לא הייתי יותר מדי חזק עם Deathcore. על כן, די מפתיע למצוא להקה שידועה כאחד השמות הבולטים בתת-הסוגה כאחת מהמרכזיות באלבומי השנה שלי, אבל הכל אפשרי כשמרמים. אקט הרמאות שלי הפעם הוא כשהתייחסתי לאחד האלבומים שפחות נגעו ל-core ויותר לאיזורי Progressive, Death Metal וכיוונים אלטרנטיביים ב-Rock ורגועים יותר. הגראולים המסורתיים כעת נשמעים במינון שווה לשירה נקייה יפייפיה, עבודת הגיטרה מלאה ב-feel כמו גם הקלידים והתיזמור ובניגוד למה שהתרגלתי לו לאחרונה, תפס אותי בהפתעה כמה שהאלבום אישי ורגיש. כל זאת הצליחו לקלף ממני מידה מסוימת של ציניות שבידיעה שלא אחבב אותו איתה ניגשתי לאלבום הזה והביאו הפתעה נעימה. לא מדובר עבורי על אלבום מהמם העשוי בקפידה ובדיוק לטעמי, אך החוויה הנעימה שהעביר לי בהחלט נתנה סיבה טובה להציב אותו כאן.
אלבומים נוספים

אזכורים נוספים:
Cynic - Ascension Codes
Dee Snider - Leave a Scar
Subterranean Masquerade - Mountain Fever
Red Fand - Arrows
Gus G - Quantum Leap
Hate - Rugia
Diablo Swing Orchestra - Swagger & Stroll Down the Rabbit Hole
Converge feat Chelsea Wolfe - Bloodmoon I
Obscura - A Valediction

יותם Defiler


Archspire – Bleed The Future
דת' טכני

ההרכב הקנדי הוכיח באלבום הקודם שלו שהוא הולך להיות חוד החנית של המטאל הקיצוני בעולם, ואיזה כיף שאלבומם האחרון, Bleed The Future, עומד בהבטחה. מדובר באלבום הרביעי של המפלצת הקנדית ההולכת ומתגבשת ותוך עשור אחד הם הצליחו למקם את עצמם בפסגת ז'אנר ה-Death Metal בעולם. יש ל-Archspire יכולת נדירה לכתוב שירים מצוינים, מלודיות גיטרה מהפנטות וריפים מכסחים – ואז לשים את הכול על 400% מהירות ועדיין להישמע מצוין. בעוד שלא פורץ דרך כמו קודמו, Bleed The Future בהחלט משמר את הרמה המדהימה ושומטת הלסתות של אחד מהלהקות שיהיו הסמל של העשור החדש במטאל הקיצוני – לפחות כמו ש-Necrophagist היו עבור שנות ה-2000, ו-Cryptopsy היו עבור שנות ה-90. תתכוננו, העתיד נראה זב-דם במיוחד.


Flotsam & Jetsam – Blood in the Water
ת'ראש מטאל

לאחר ששרדו את המשבר של אמצע הקריירה שלהם בגאון, נדמה שההרכב הוותיק מפיניקס אריזונה רק מוכיח שיש לו עוד הרבה מאד מה להביא לשולחן לכבוד שבת. Blood in the Water הוא אלבומם ה-15 (!) והוא ככל הנראה האלבום הכי טוב שלהם מאז האלבום השני שלהם, כן, אי שם בשנות ה-80. הלהקה מעולם לא הפסיקה לעבוד, מעולם לא הפסיקה ליצור ומעולם לא הפסיקה להופיע – לא משנה כמה חילופי הרכב אין-סופיים היא עברה. מאז שיצא האלבום ה-self titled שלה בשנת 2016 נדמה שהלהקה מצאה את הסאונד שלה מחדש, נקודת אמצע מצוינת בין Thrash אמריקאי למעט Traditional Power Metal אמריקאי לא פחות – ומאז היא רק משחיזה את הסכין המוסיקלי שלה עוד ועוד. זה לוקח ללהקות כמו Exodus או Death Angel משהו כמו 4-5 שנים ליצור אלבום שיצבע להם את הקריירה ברוח חיים חדשה, אבל נדמה ש-Flotsam & Jetsam רק הולכים ומשתפרים, והדם שבמים בהחלט מוכיח את זה.


Aephanemer – A Dream of Wilderness
דת' מלודי/סימפוני

ההרכב הצרפתי הוציא את אלבומו המלא השלישי בלבד וכבר זכה לאהדה אדירה ובצדק. ההרכב אשר מובל על ידי זמרת/גיטריסטית בשם Marion Bascoul שהצטרפה עם חברתה וחברה לפרויקט הסולו של הגיטריסט Martin Hamiche נשמע כמו היורשת הצרפתית ההולמת להרכבים כמו Children of Bodom או Kalmah בשיא ימיהם, כשהם משלבים Melodic Death Metal מתקתק במיוחד ביחד עם תזמורים סימפוניים שכמעט דוחפים אותם לכיוונים מעט יותר של Symphonic Metal אבל משאירים את עבודת הגיטרה הנפלאה בחזית המוסיקה. ההרכב בהחלט סימן את עצמו כאחד מהדברים הטריים הטובים ביותר באירופה בשמי המטאל, במיוחד למי שאוהב את המטאל שלו מלודי וכובש ונהנה מהשירה המעט מכשפית של Marion, מובטחת לו פה יצירת מופת נדירה בשמי הפרא של הז'אנר.


Pharaoh – The Powers That Be
פאוור מטאל

אולי להקת הפאוור מטאל הכי טובה בצד ההוא של האוקיאנוס האטלנטי ואחד מהיהלומים הנסתרים של הז'אנר, הפרעונים האמריקאים הוציאו את אלבומם החמישי ולמרות שהזקנה כבר באה לשבת בכבדות על כתפיו של הזמר המהולל Tim Aymar, העבודה המצוינת של האלבום מוכיחה שהלהקה הזו לא מסוגלת ליצור מוסיקה שלא נוגעת, פוגעת ומתעלה על רוב הלהקות בז'אנר. מלאכת הגיטרה המהפנטת של Matt Johnsen עומדת באותו הסטנדרט של גיטריסטים אגדיים כמו Glenn Tipton ו-Dave Murray בשיאם, כי הגישה המעולה שלו למלודיה, לריפים, להרמוניות וללחן בכלל הופכת את That Powers That Be לתחנת כוח אמיתית של מטאל משובח שנדיר עד אין קץ למצוא בימינו. באמת אלבום של להקה שלימים תזכר כמצוינת כמו האגדות בז'אנר, ומסוגלת להגיע ללב בדיוק באותה העוצמה.


Khemmis – Deciever
דום מטאל

בהתחשב בזה שהמטרייה הרחבה שנקראת כיום Doom Metal מקיפה מלהקות Gothic Doom כמו Paradise Lost בשיאם, דרך Funeral Doom מתסכל בסגנון Clouds ועד ל-Stoner/Sludge רעשני כמו Soothsayer – העובדה שיש מקום של כבוד לסגנון הקלאסי והאפי כמו שנהגה על ידי Candlemass ובוא נהיה כנים רגע, גם כמו של Black Sabbath, אני יכול רק לברך על כך שכל כך הרבה להקות מהז'אנר מברכות ומקבלות את ההשפעות שלהן בכזו צורה. Khemmis אינם שונים מזה, ולהפך – הם עונדים את הקעקועים של להקות אפיות שכאלה על השרוולים שלהם, ויצרו באלבומם האחרון והרביעי במספר את אחת מהאינטרפטציות הטובות ביותר של הז'אנר שאי פעם הדהדו. זה כנראה האלבום הטוב ביותר של Khemmis, ולצד ההתעוררות המעולה של הדום המלודי הגובל ב-Heavy Metal קלאסי שכזה, לא ניתן שלא להתאהב בשילוב המעולה בין חדש לישן, בין סאונד חם ועוטף לבין ריפים שמעזים להתריס מדי פעם וגראולים המגבים את הגיטרה המלודית המעולה. רוצו לשמוע, חובה.

אלבומים נוספים:
6. Thulcandra – A Dying Wish (בלאק מטאל)
7. Rivers of Nihil – The Work (פרוגרסיב מטאל מודרני)
8. Unto Others – Strength (גות'יק מטאל)
9. Trivium – In the Court of the Dragon (מטאלקור/ אלטרנטיב)
10. Inferi – Vile Genesis (דת'קור)

[ פרסם תגובה חדשה ]
:: שתפו ::
FaceBook MySpace Twitter Email This
:: חיפוש במגזין ::
 
:: סקירות אלבומים ::

Judas Priest – Invincible Shield

Bruce Dickinson – The Mandrake Project

Vespertine - Desolate Soil

Sinnery – Below The Summit

Winterhorde - Neptunian

Oceans On Orion – Start From Nothing
>> סקירות נוספות <<

:: עדכונים ::

כתבה:
להקות של אלבום אחד

כתבה:
עשרה אלבומי מטאל שאולי פספסתם

כתבה:
מטאל מזרח תיכון – על הרכבי המטאל של המזרח התיכון

כתבה:
2023 במטאל – סיכום שנה ישראלי של מגזין מטאליסט

כתבה:
2023 במטאל – סיכום בין לאומי של מגזין מטאליסט

ראיון:
הקוסמונאוטית של המטאל - ראיון עם אנה וולצ'וק, בעלי מועדון הגאגרין
>> עדכונים נוספים <<
:: אירועים ::
[14/03/2024]
Structural - "Decrowned" release show
[30/03] Eternal Struggle Hafia hardoce fe(a)st
>> לפרסום בלוח אירועים <<
:: כל הזכויות שמורות © מגזין מטאליסט 2002-2014 ::                                                                                :: אתר זה מיוצג על-ידי אילון, אגרט ושות' עורכי דין ::