תפריט ראשי
ראשי: ראיונות | כתבות | חדשות
סקירות: אלבומים | DVD | הופעות
סצינה: אירועים | תמונות | פורומים
שונות: עדכונים | סרטים | וידאו
אודות: המגזין | צוות האתר
פרסום: אירוע \ באנר | חדשות
Dusturbed
Disturbed
Feed Us Go English Visit Our Facebook Page Visit Our MySpace Profile
:: Articles ::

08/02/2022
שמעו את שאגתי - חוויותן של נגניות בסצנת המטאל המקומית
כתב: מתן קדר

בעבר פרסמתי במגזין כתבה שביקשה לשאול מדוע אין יותר נגניות בסצנת המטאל. הכתבה העלתה השערות וקולות ששמעתי לאורך השנים בסצנה המקומית, ועוררה תגובות שונות, שבצדק הסבו את תשומת ליבי לכך שהדבר הבולט בכתבה הוא היעדר הקול הנשי הישיר, שיתאר את הסיבות והנסיבות ממקור ראשון.
(הבהרה חשובה: גם אחרי עריכה משמעותית, הכתבה הזו די ארוכה יחסית לכתוב אחרות במגזין, אך אנו רואים חשיבות עליונה בלתת את המקום הראוי לקול הנשי להישמע).


מתוך כך, פניתי למספר נגניות בסצנה בבקשה לענות על מספר שאלות, שנועדו לחקור כיצד נכנסו לעולם המטאל והנגינה, ואם ואילו מכשולים עמדו בפניהן מאז ועד היום. בכתבה משתתפות 7 נגניות, כאשר אחת מהן ביקשה להישאר בעילום שם (סביר שבהמשך הכתבה, הקול אותו תשמיע יצליח להסביר את הבחירה הזאת).
חוץ מאותה נגנית עלומת שם, השתתפו הנגניות הבאות:
שני פרידמן (גיטריסטית, Structural ו-Stormbound)
אלונה די (גיטרה/בס/קלידים, Deeformis)
ירדן גדיש (תופים, Drosera, Reminisce)
שירז וייס (קלידים, לשעבר מ-Tomorrow’s Rain)
אדוה חי (גיטרה, Drosera)
סיל ברומר (בס, THOKKIAN VORTEX)


כשבניתי את השאלון שהעברתי בין הנגניות, ביססתי אותו בהמשך לכתבה הקודמת על השערות שהיו לי ביחס לדרך אותה עוברת נגנית ולסטיגמות שסביר להניח שבהן אני אוחז. השאלון היה זהה עבור כל הנגניות. ההשערה הראשונה היא שכמו אצל גברים, גם נשים בסצנת המטאל מתחילות לנגן בגיל הנערים. עם זאת, השערתי הייתה שעבור בנות, לנגן על כלים שעלולים להיתפס עבור אנשים מסוימים כ"גבריים יותר" (גיטרה, בס, תופים, לעומת כלים שבתפיסה של חלק מהתרבויות מתאימים לנשים כמו פסנתר, כינור וכו') תביא להתנגדות מסוימת מצד המשפחה, או לפחות להיעדר עידוד ותמיכה. אלה הקולות שעלו מהנגניות:

אדוה חי: "התחלתי לנגן על גיטרה בגיל 14. לא היו מעצורים שמנעו ממני לנגן. אבא שלי קנה לנו גיטר הירו לבית שהייתי בת 12 ושם האהבה שלי לרוק ומטאל התחילה לתפוס תאוצה." " המשפחה מאוד תמכה בי, בבית ספר הייתי הבת היחידה במגמת מוסיקה והייתי בכיתה עם הרבה בנים גיטריסטים שכבר ניגנו כמה שנים והתמקצעו על חשמלית ואני הייתי גיטריסטית מתחילה.. תמיד רציתי להראות להם שאני טובה וגם יודעת לנגן טוב. ספגתי ירידות סגנון של "בנות לא יודעות לנגן, אל תנגני" בכיתי קצת וזה עבר."
שני פרידמן: " סביבות גיל 14. המעצור המרכזי היה שלא היו הרבה מורים לגיטרה בישוב שבו גרתי." " לא היו יותר מדיי תגובות וגם לא החצנתי יותר מדיי את העניין. בעיקר הייתי מנגנת לעצמי בבית."
ירדן גדיש: " בין כיתה ז לח, לא היו מעצורים." " ניגנתי בגיטרה לפני, לא זכורות לי תגובות יוצאות דופן על זה שהתחלתי לתופף".
סיל ברומר: "הפסקתי לנגן ל15 שנה בעקבות טראומה. המעצור היחיד בדיעבד שעצר אותי, הייתי אני עצמי".
שירז וייס: " הסביבה תמיד הגיבה בחום ובפירגון ודאגו להחמיא ", " עד גיל מאוחר הדרך שלי בעולם המוזיקה הייתה עצמאית ללא איזו תמיכה או עזרה מהמשפחה."
עלומת השם: התחלתי לנגן בגיל 4 ללא מעצורים"
אלונה די: " לא זכורים לי מעצורים כלשיהם כשהתחלתי לנגן. הייתי טינאייג'רית חדורת מוטיבציה וכשהחלטתי שאני רוצה ללמוד משהו, התאבססתי על זה ולא היו הרבה דברים שיכלו לעצור אותי."



מתוך התשובות של המרואינות נראה כי בניגוד למה שחשבתי, ולמה שבכנות נראה לי הגיוני לחשוב, עולה כי הן התחילו לנגן כנערות, חלקן אפילו לפני, ולא נתקלו בהתנגדות של המשפחה.
החלק הבא נועד לשאול כיצד הסביבה מגיבה לכך שהנגנית בלהקת מטאל, מתוך הנחה כי בחברה הישראלית השמרנית מחד והנוטה להיכנס לאנשים לחיים מאידך, הנגניות יחוו תגובות שינועו על סקאלה שבין חיובית ומפרגנת לבין שוללת ומקטינה. להלן התשובות:
סיל ברומר: " חבריי מעולם המטאל מפרגנים, מי שיכול להתמודד עם הכובד היה בהופעות שלנו. אני מניחה שמי שלא מפרגן אומר את זה למישהו אחר ולא לי"
ירדן גדיש: " בעיקר מופתעים, כי אני "נראית בחורה שקטה"." (הערת הכותב: האם גברים שמנגנים בלהקות מטאל נחווים אחרת על ידי הסביבה שלהם? שווה לחשוב על זה.)
שירז וייס: " תמיד ממש מפרגנים ומעריכים, אפילו אנשים שלא אוהבים ושומעים מטאל, רואים את זה בצורה מאוד חיובית ומעוררת כבוד"
אדוה חי: " אנשים מתלהבים בטירוף לא רק ממני אלא מהלהקה כולה.."
שני פרידמן: " בדרך כלל אנשים חושבים שזה מגניב." (הערת הכותב: אני נוטה להסכים איתם)
אלונה די: " מי שכן מתעניין, לפעמים יגיד שזה מגניב ולפעמים יחשוב שזה מוזר. אבל לא קיבלתי תגובות שמתייחסות ספציפית לעובדה שאני אישה"
עלומת השם: " אינני אומרת לסביבתי שאני בלהקת מטאל… משום שאנחנו לא מגדירים את הלהקה שלנו כחלק משום ז'אנר."

אם כן, נראה שהקו הכללי אותו מתארת הנגניות הוא בין פרגון לחוסר התייחסות מצד הסביבה.
ההשערה הבאה הייתה כי בעולם גברי כמו סצנת המטאל, כשלהקות ברובן המוחץ מורכבות רק מגברים (מה שסביר שבהרבה מקרים מערב הרבה אגו) מטאליסטים (מה שכנקודת מוצא מערב הרבה Gatekeeping), נשים יתקשו להשתלב בלהקות. עוד שיערתי כי כאשר ירצו להצטרף ללהקה קיימת יתקלו בסירוב, ואולי יהיה נכון יותר עבור חלקן להקים להקה בעצמן מאשר לנסות ולעבור את החסמים הקיימים. השאלה אותה נשאלו הנגניות הייתה "האם הצעת את עצמך ללהקות או שלהקות הציעו לך להצטרף?". להלן התשובות:

שירז וייס: " אני בהרכבים מגיל 15, את ההרכב הראשון שלי אני הקמתי בעצמי וההרכבים שבאו אחריו הציעו לי להצטרף"
ירדן גדיש: " את רמיניס הקמתי עם שחר – חבר טוב וזמר. דרוסרה פנו אלי"
אלונה די: " הציעו לי להצטרף ללהקות בעבר אבל העדפתי לוותר בגלל הקושי שלי עם הופעות ועם אנשים בכלל.
כשרק התחלתי לנגן, היתה גם הצעה שעשתה מיד רושם של "אנחנו רוצים אותך כי את אישה", כשמיד החל דיון היפותטי על מה אלבש על הבמה, לפני שבכלל היה דיבור כלשיהו על מוזיקה. מיותר לציין שאני לא קהל היעד של הדברים האלה."
עלומת השם: " קיבלתי הצעות להצטרפות ללהקות, אך דחיתי אותן בשל המיקוד בלהקה שלי. זו גם הסיבה לכך שלא הצעתי את עצמי לאף להקה."
סיל ברומר: " היו כמה להקות שהייתי בגרעין ההקמה, היו להקות שהזמינו אותי להצטרף, היו כמה להקות שהצעתי את עצמי, לחלקן התקבלתי ולחלקן לא."
אדוה חי: " אני הקמתי את דרוסרה וחיפשתי נגניות."
שני פרידמן: " קרה לי שהצעתי את עצמי ללהקות וקרה שלהקות הציעו לי להצטרף אליהן."



מהתשובות לא עולים תיאורים של קושי להיכנס ללהקה על בסיס מגדר, לצד הקמת הרכבים מבלי דווקא לפרט את הסיבות כתלויות מגדר. כן משמעותי לדעתי להדגיש את התשובה של אלונה די, על העיסוק בחיצוניות של חברת להקה, מה שכמובן לא בהכרח קיים בכל להקה, אבל מעלה בהחלט את השאלה – האם העיסוק הזה לגיטימי או לא? ואם הוא לגיטימי לגבי אישה, האם באותה מידה הוא לגיטימי לגבי גברים?
ההשערה הבאה הייתה שמעצם היותה אישה בסצנה שכאמור יחסית גברית, תיתקל הנגנית בקולות שוללים מצד להקות, קהל ואנשים אחרים המעורבים. אלו היו התשובות:

אדוה חי: " כן, בלהקה הקודמת שהייתי ספגתי המון ירידות ויחס לא נעים מחברי הלהקה. האמת שלא היה להם אפילו בסיס על מה לרדת עלי נטו בגלל שאני אישה. אז כל הזמן היו בדיחות "את אישה לכי למטבח" וכאלה.. חלק מהאמירות היו בצחוק וחלק כבר עברו את גבול הטעם הטוב."
סיל ברומר: " ברור. זה מספיק להיות אשה בעולם כדי להתקל בזה, לא צריך להקטין רזולוציות אפילו."
עלומת השם: " אולי ייתכן שחוויתי חוויות שאחרים יגדירו כ"מקטינות נשים" או משהו בסגנון, אבל אני חיה בגישה של לא לקחת ללב ויעילות מעל אידיאולוגיה, לכן בכנות לא אכפת לי."
ירדן גדיש: "לא חויתי. להיפך"
שירז וייס: " מעולם לא, תמיד הרגשתי חלק, תמיד הקהל חיבק והחמיא ותמיד היה פרגון מכל פינה"
שני פרידמן: " היו דברים כאלו בעבר המאוד רחוק. כמובן שאף אחד לא אמר לי בפנים שזה בגלל שאני בת, אבל היו סיטואציות שהרגשתי ששוללים מראש כי מניחים שאני לא מנגנת מספיק טוב לפני ששמעו אותי מנגנת. עם זאת, לא היתה אף פעם סיטואציה כזו עם אנשים שכן שמעו אותי מנגנת וגם לא בשנים האחרונות (כנראה גם נובע מהעובדה שכבר קצת מכירים אותי)."
אלונה די: " לא חוויתי על בשרי כי אין לי הרבה אינטראקציה עם הסצינה, אבל שמעתי הכל מהכל. שלנשים אין מקום במטאל, שהן פחות טובות, שהן לא באמת אוהבות מטאל ושלל טענות שמכלילות את כל הנשים כאילו הן לא בני אדם אינדיבידואליים.
בכל תחום אפשרי, יהיו אנשים שידברו שטויות. אי אפשר למנוע את זה, רק לחיות עם זה ולתת לזה לעבור לידך. זה לא מרגש אותי במיוחד וזה ממש לא ימנע ממני להמשיך לעשות את מה שאני רוצה."

ניכר כי בהתייחס לשאלה הנ"ל, ישנה שונות בין החוויות של נגניות שונות, מה שלחלוטין מעלה את השאלה שצריך לחשוב עליה: על סמך מה מקבלות חלק מהנגניות תגובות פוגעניות לעומת נגניות שזוכות רק לפרגון? ועד כמה נדרש מנגנית חוסן מנטלי על מנת להתמודד עם תגובות פוגעניות ולהמשיך לנגן?
ההשערה הבאה הייתה שכאישה במטאל, את צריכה להוכיח את עצמך יותר ממה שגבר צריך להוכיח את עצמו. המרואינות נשאלו האם בחוויה שלהן נאלצו להוכיח את עצמן יותר, ואלו היו התשובות:

שירז וייס: " לא, אני חושבת שנשים בסצינה הן כל כך פרח נדיר שכל אחת שמעזה לקום ולהיות חלק מתקבלת בחיבוק ופרגון"
ירדן גדיש: " כן. בדרך כלל כשאני מקבלת מחמאות אני מרגישה טון מופתע מהצד המחמיא, כזה שלא היה מתקבל אם הייתי מתופף גבר. כאילו לא ציפו שאהיה טובה ובטח שלא במטאל."
אלונה די: " נדמה לי שנשים במטאל מקבלות יותר חשיפה ותשומת לב (כי הן מיעוט) ויחד עם זאת מקבלות יותר ביקורת. זו עסקת חבילה. "
שני פרידמן: " במקום שאני נמצאת בו היום אני כבר לא מרגישה צורך להוכיח את עצמי יותר מאחרים."
אדוה חי: " כן, ללא ספק. בייחוד בעיני נגנים אחרים, להקות אחרות בסצינה."
סיל ברומר: " בצעירותי בוודאות, שוביניזם תמיד היה מסביב."
עלומת השם: " לא מרגישה שאני צריכה להוכיח את עצמי לאף אחד אחר"



השאלה הבאה הייתה "למה לדעתך אין יותר נשים נגניות במטאל?". להלן התשובות:

סיל ברומר: " גם אם תדמיין שכל נתוני הפתיחה שווים, נשים עדיין מופלות לרעה בתעשיית המוסיקה(וגם באופן כללי) כמו שגם הקהל בחלקו עדיין לוקה בדעות קדומות, וזה אפילו בלי שנדבר על ענייני דת בהופעות(הפרדה, שירת נשים וכיוב'). זה עדיין ברובו מועדון לבנים בלבד.
לדעתי, כל עוד שעדיין קיימת אפלייה ממסדית והדרה כלפי נשים, זה אומר שזה גם קיים באוכלוסיה וייקח עוד הרבה זמן עד שזה ייעלם, אם בכלל."
אלונה די: "בסצינת המטאל היה תמיד רוב גברי. יקח זמן לשנות את הנוף הזה. עם השנים זה משתנה, אמנם לאט אבל אני רואה את זה קורה. יותר ויותר להקות צצות עם נשים שהן לא בפרונט.
אני לא חושבת שיש משהו שעוצר נשים שרוצות לנגן מלעשות את זה".
אדוה חי: " אני חושבת שהחברה שאנו גדלים בה מכתיבה מראש מה מתאים לבנים ומה מתאים לבנות. תמיד יניחו שבנות זמרות. אם היה לי שקל על כל פעם שסיפרתי שאני בלהקה ושאלו אותי אם אני הסולנית הייתי עשירה (לא מזלזלת בסולניות חס וחלילה) פשוט חושבת הבעיה מובנית בחברה שלנו."
עלומת השם: " החיים כנגנית בתחום שהוא לא מוזיקה קלאסית דורשים המון, גם ברמה הנגינתית, אך בעיקר בכל מה שמעבר לנגינה, הדברים שמהווים 90% מחייהם של מוזיקאים בסצנות לא מפונפנות: לוגיסטיקות, סחיבות, יזע, להשיג כסף איכשהו, מצבים שבהם לא בטוח איך ממשיכים הלאה - השקעה מאוד גדולה בתחום שאין בו הבטחות רבות, אם לומר את האמת המרה. ההשערה שלי היא שנשים על פי רוב פחות אוהבות את הסיכונים הללו, כי נשים באופן כללי מעדיפות להימנע ממקומות קיצוניים ולא בטוחים, בניגוד לגברים."
שני פרידמן: " אני מניחה שהסיבה המרכזית היא שעד ממש לא מזמן זו היתה סביבה גברית עם מעט מאוד נשים. לא היו כמעט בכלל מודלים לחיקוי נשים (כשאני התחלתי לנגן, לא היתה לי אף מודל לחיקוי גיטריסטית). בנוסף, אני מניחה שהרבה נשים נרתעו מלהכנס לעולם הזה כי הן פחות מצאו את עצמן, פחות הצליחו להשתלב חברתית ומקצועית כנגניות וכו'."
ירדן גדיש: " אני רואה שיש המון ילדות שמתחילות לנגן אבל מעט שממשיכות ככל שמתבגרות. מניחה שזה שילוב של הורים מיושנים שלא מספיק מעודדים את הילדה וחברה שאיפשהו רואה במוסיקה כתחום יותר גברי."
שירז וייס: " אני חושבת שנשים פחות מעזות ופחות אקטיביות."
בהתייחס לשאלה הנ"ל נראה שיש שונות בין המרואינות, כאשר חלק מהקולות תולים את הסיבה במאפיינים של נשים, לעומת קולות שתולים את הסיבה בתרבות בה אנו חיים. נקודה בהחלט מעניינת למחשבה.

השאלה הבאה באה לשאול – מהו המסר אותו רוצות הנגניות להעביר לנגניות מתחילות?

שירז וייס: " אל תשבו ותחכו שיגישו לכם הצעות על מגש או ידחפו אתכם, תעזו, תיזמו, תיצרו ותשברו מוסכמות, הכל בידיים שלכן ואם רק תנסו זה יגיע."
ירדן גדיש: " אותו דבר שהייתי רוצה להגיד לנגנים מתחילים - תתמידו ותהנו מהדרך."
שני פרידמן: " לעשות את מה שהן עושות ולהנות. לא לתת לשטויות להסיח את דעתן."
אדוה חי: " רצון והתמדה זה הכי חשוב."
סיל ברומר: " להשקיע ולא לוותר ושיקפצו לכן כולם. תמיד יש לכן בחירה חופשית איפה להיות. תחזקו את האינטואיציה, התשובות מראש אצלכן, לכל דבר."
אלונה די: " שפשוט ינגנו אם זה מה שהן אוהבות לעשות ושלא יחשבו על זה יותר מידי.
Hard work goes a long way.
דיעות שליליות זה לא משהו שהולך להעלם מן העולם, אפשר להשתמש בהן כדלק למוטיבציה - זה תמיד עובד."
עלומת השם: " להאמין בעצמך שתנגני המון, לנגן המון, ולא לחשוב (או לחלופין להפסיק לחשוב) שאי אילו מהקריטריונים החיצוניים שלך יחסמו איכשהו את הדרך שלך להצלחה, כי איך שלא יהפכו את זה - מי שרוצה ומוכנה להשקיע בסוף מצליחה.או במילים אחרות במקצת - פמיניזם זה בולשיט. אמונה ומאמץ אינדיבידואלי שווים בהרבה מלשייך את עצמך לקבוצת קורבן."



השאלה האחרונה שאלה האם יש דבר נוסף אותו ירצו המרואינות להוסיף.
אדוה חי: " העובדה שאני מורה אישה מביאה לי בעיקר תלמידות (לא מתלוננת) אבל לצערי הגענו למצב כל כך עגום שההורים מפחדים לשלוח את הבנות שלהם למורים, ממין זכר. מהחשש שהן יעברו הטרדות מיניות במהלך השיעור. כמעט כל שיחה שאני מקבלת מהורה הם אומרים לי שהם מחפשים מורה בת כבר הרבה מאוד זמן ושמחים שהם הגיעו אלי. כי הילדה שלהם רוצה להתחיל לנגן כבר הרבה זמן והם לא רוצים לשלוח אותה ללמוד אצל מורה זכר בשום פנים ואופן."
סיל ברומר: " מעטים הנגנים בכלל שמתפרנסים אך ורק מנגינה, רובם מפיקים,עורכים, מעבדים, טכנאי סאונד/הקלטות או כל דבר אחר הקשור בתחום כדי להשלים הכנסה ובתחומים האלה יש עוד פחות נשים כי התחומים האלה נשלטים עוד יותר על ידי גברים. כמעט בכל התחומים הטכניים לנשים יותר קשה להתברג בעיקר כי זה חבר מביא חבר וזה תמיד חבר גבר."
שירז וייס: " רק לאחל שנראה יותר נשים בסצינה ושהנשים שכבר נמצאות יחבקו אחת את השנייה הרבה יותר כי אנחנו לא יריבות אנחנו משפחה."

במילותיו של העיתונאי גיא זוהר: "פירקנו, ועכשיו נרכיב". אני חושב שלאורך הכתבה אי אפשר להתעלם מהשונות היחסית בין המרואינות השונות והחוויות אותן מתארות. לצד מרואינות שתיארו בבירור כי נתקלו בחוויות של שלילה על רקע מגדר, מרואינות אחרות פחות חוו זאת. חלק מהמרואינות תלו את הקושי של להיות אישה במטאל במאפיינים של המין הנשי, לעומת אחרות שתלו זו בהבניות התרבותיות. באופן שחידש לי לא מעט, המרואינות תיארו שבסביבה הקרובה והמשפחתית לא נתקלו בהתנגדויות לכך שכילדות/נערות החלו לנגן.

אני משער שהחוויות אותן המרואיינות מתארות בהתייחס ללהיות נגניות בסצנת המטאל מחוברת שלא במקרה לחוויות של נשים במקביל לשוק העבודה, לעולמות של תחביבים אחרים ועוד. אני מניח שעל אותו משקל, אם ראיון זהה יתייחס לנשים שמתאמנות בחדר כושר או נשים שעובדות בהייטק, סביר שנשמע חוויות דומות.



לסיכום אגיד שהכתבה הזו נולדה מתוך מסע שעברתי בעשור האחרון, בתחילתו כסטודנט לעבודה סוציאלית שכל חייו היה רגיל לתחומים "גבריים" ופתאום מצא עצמו מוקף בהמון נשים לומד מקצוע שנחשב "נשי" ומבין איזה פער תפיסתי עצום יש לו. בהמשך העשור, ככל שהתחלתי להקשיב יותר ויותר לנשים הבנתי כמה שאני לא יודע כלום, כמה שהמין הגברי לא יודע כלום על מה זה להיות אישה, ובתמורה, הרבה פעמים נשמע שגם המין הנשי לא יודע הרבה על מה זה להיות גבר.

אשאיר אתכם עם אמירה אחת שבעיניי היא הכי חשובה: תשאלו את הצד השני מה הוא חווה. תכירו. תלמדו לשאול על הקשיים. הדשא של השכן לא תמיד ירוק כמו שהוא נראה, וגם אם הוא ירוק, סביר שהוא היה צריך הרבה עבודת שתילה, דישון, השקייה וכיסוח. תכירו את התהליך, תכירו את הצד השני, כי זאת הדרך היחידה להתחיל להעלים סטיגמות ודעות קדומות.

[ פרסם תגובה חדשה ]
:: שתפו ::
FaceBook MySpace Twitter Email This
:: חיפוש במגזין ::
 
:: סקירות אלבומים ::

Judas Priest – Invincible Shield

Bruce Dickinson – The Mandrake Project

Vespertine - Desolate Soil

Sinnery – Below The Summit

Winterhorde - Neptunian

Oceans On Orion – Start From Nothing
>> סקירות נוספות <<

:: עדכונים ::

כתבה:
להקות של אלבום אחד

כתבה:
עשרה אלבומי מטאל שאולי פספסתם

כתבה:
מטאל מזרח תיכון – על הרכבי המטאל של המזרח התיכון

כתבה:
2023 במטאל – סיכום שנה ישראלי של מגזין מטאליסט

כתבה:
2023 במטאל – סיכום בין לאומי של מגזין מטאליסט

ראיון:
הקוסמונאוטית של המטאל - ראיון עם אנה וולצ'וק, בעלי מועדון הגאגרין
>> עדכונים נוספים <<
:: אירועים ::
[30/03/2024]
Eternal Struggle Hafia hardoce fe(a)st
[14/03] Structural - "Decrowned" release show
>> לפרסום בלוח אירועים <<
:: כל הזכויות שמורות © מגזין מטאליסט 2002-2014 ::                                                                                :: אתר זה מיוצג על-ידי אילון, אגרט ושות' עורכי דין ::