05/06/2011
על בלאק מטאל וחיילים גרמנים
מאת: טל זכאי
מרואיין: Ash, סולן להקת הבלאק מטאל Nargaroth


רנה ואגנר, מייסדה של להקת הבלאק מטאל Nargaroth הינו אישיות שנויה במחלוקת לפחות כמו המוזיקה אותה הוא יוצר. ההסטוריה של Nargaroth, שהתחילה את דרכה ב1996, הייתה תמיד רצופת שמועות, שקרים ופרובוקציות, שרכשו ללהקה מספר רב של שונאים בקרב סצינת הבלאק מטאל. ההאשמה המקובלת ביותר היא תיוגו של ואגנר כנאצי, וזאת לאחר מספר התבטאויות מצידו ופרסום תמונות של קרובי משפחתו כחיילים גרמנים במלחה"ע השנייה, באלבומו המפורסם ביותר “Black Metal ist Krieg” שיצא בשנת 2001. בראיון הבא ניתנת לכם הזמנות נדירה להצצה אל מוחו הקודח של מוזיקאי, פסיכולוג, פסיכופט, רדיקל, רומנטיקן וחייל גרמני לשעבר, שנראה כי החיים גבו ממנו הרבה, אך לא את התשוקה שלו למוזיקה. ואגנר עובר כאן על פני היסטוריה אישית שלמה, החל בילדותו במזרח גרמניה, דרך התבגרותו בצל רוחו של המשטר הנאצי במציאות מיליטנטית חבויה, ועד להתפתחותו המקצועית, המוזיקלית והמנטאלית שהובילה אותו פעמים רבות לסף השגעון. הצטרפו למסע אל נבכי נפשו המעורערת של רנה ואגנר,Ash

היי Ash, הייתי רוצה להתחיל את הראיון עם קצת רקע, לפני שנגיע לעניינים העדכניים ביותר. האם תוכל לפרט על הקונספטים שהובילו את המוזיקה של Nargaroth לאורך השנים?

Nargaroth קיימת כבר הרבה שנים, ועם השנים שחולפות, אני השתניתי. יחד איתי, המוזיקאי שמאחורי Nargaroth, וכך גם הנושאים שבהם הלהקה עוסקת ועצם מהותה השתנו. בהתחלה הובילו אותי מחשבות ילדותיות יותר, וכמוהן היו גם הנושאים שבהן עסקה הליריקה ואופן ההצגה של Nargaroth. עם זאת, אחרי הדחייה שלי את סצינת הבלאק מטאל ב2000-2001, הליריקה שלי הפכה יותר רפלקסיבית, אנליטית. בעקבות המקצוע שלי שהוא בתחום הפסיכולוגיה והידע שרכשתי בתחום הפסיכואנליזה ובעיסוק של 5 שנים כפסיכואנליטיקאי, Nargaroth הפכה למעין כלי שבו אני מתקשר עם עצמי. אנשים אחרים, המאזינים, הם רק אורחים הצופים מהצד בתקשורת ובדיאלוגים הרפלקסיביים הללו. אלו אשר מוצאים את עצמם בתוך הליריקה שלי, הם אלו היכולים להיקרא המעריצים האמיתיים של הלהקה. Nargaroth חולקת תשוקה, ולא משנה מאיזה סוג.

שמתי לב שאתה מאוד מעורב בעולם הצבא, כאשר אתה עצמך היית פעם חייל; נראה כי יש לך ראייה מאוד שונה של העולם הזה מאשר להקות מטאל אחרות בימינו. הייתי רוצה לשמוע עוד על נקודת מבטך בנושא ואיך הוא מתקשר לחייך.

זהו גם כן נושא אשר התפתח עם השנים. כנער הייתי יותר מושפע מכלי מלחמה ופנטזיות על אומץ. עם זאת, הטירונות שעברתי בצבא גרמה לי להתעורר מהפנטזיה הזו, אחרי שרצתי עייף בתום שבועיים של מסע, תרמיל גב השוקל 30 קילו עם כתפיות שחוקות לגבי והנשק מלפניי, במעלה גבעה בשביל שנראה שאינו נגמר, ורס"ר משמעת שצורח לי באוזן. כבר לפני שהתגייסתי לכוחות המזוינים, הצבא היה סביבי. במדינתי הסוציאליסטית לשעבר, כוחות מזוינים היו בכל מקום. נעשתה להם אידיאליזציה בצורה של ציורי קיר גדולים שראיתי עוד כילד בגן. במציאות היית רואה אותם גם ברחובות, או אם היית כמוני מגיע מהפרברים, גם בשדה שליד החווה של סבא שלך, שם הם הקימו מחנה צבאי ארעי בזמן שהם ביצעו כל מיני תרגילים. כל המשפחה שלי הייתה גם כן בצבא. אז גדלתי עם סוג החינוך הזה, מה שכילד לא תמיד הערכתי. אבל אחרי שמדינתי נפלה והצטרפנו לגרמניה "האחרת", לפתע סבי וסבתי דיברו על בני משפחה שלא שמעתי אודותם כלל קודם לכן. מצאתי תמונות ישנות חבויות של אנשים צעירים, כמעט בגילי, במדים של שתי מלחמות העולם. היו אלה בני משפחתי שנפלו במלחמת העולם הראשונה והשנייה. פתאום היו המון שאלות שעלו לראשי. למה עד עכשיו לא שמעתי על האנשים האלו? וגם- וזו הייתה השאלה כבדת המשקל ביותר עבורי, מדוע הם לא נראים כמו "חיות" או "מפלצות"?.

הייתי רוצה להסביר את השאלה האחרונה. גדלתי במדינה סוציאליסטית. מאז שאני יכול לזכור, שמעתי על מעצמת ברית המועצות האדירה, עם הצבא האדום בראשה, ששחרר והציל אותנו מידי הנאצים. כאשר מורים או היסטוריונים דיברו על ה"נאצים" הללו, הם דיברו עליהם כמו שמדברים על חפצים, דברים נטולי חיים. יצור מפלצתי מאין כמוהו. כילד אתה יוצר לעצמך פנטזיה של דמות "מפלצת אנושית" שאינה ראויה לשמץ של רחמים. אך כשראיתי את התמונות של קרובי משפחתי לא הצלחתי לראות "מפלצות" כלל. ראיתי לדוגמא, ילד בן 17 יושב מול ציור גדול עם המדים הענקיים שלו, כותב לאמא שלו, מתפלל לשוב בשלום הביתה. הוא מת זמן קצר לאחר מכן, באסטוניה של היום, נשרף למוות בתוך טנק.

יחד עם הסרטים הדוקומנטריים בטלוויזיה על הזמנים ההם, שכבר לא היו מעוותים אידיאולוגית במדינתי לשעבר, ראיתי איש זקן בוכה אל המצלמה, מבכה על הטראומות שלא עוברות מהמלחמות ההן. לא יכולתי לראות הבדל בין הדמעות האלו לכל דמעות אחרות שהכרתי או שהזלתי בעצמי בחיי הצעירים אז. מאותו זמן סירבתי להתנהג כמו כל האנשים כלפיהם. לפתע ראיתי את הדור ה"נסתר" הזה, שנכפתה עליו השתיקה והדחקת הכאב בכל מקום במדינה שלי. ראיתי אותם יושבים בפארק בעיר שלי מול בית אבות. עם הזמן, הקדשתי כמה רגעים לדבר איתם, להקשיב להם. כך לגמרי השתנתה עבורי התפיסה של החיילים הגרמנים, ושל חיילים בכלל. ניסיתי להבין אותם כ"ילדים" של זמנם. קל לשפוט מנקודת המבט המודרנית של חופש הביטוי והמחשבה את העת הזו של כאוס ופחד. אני לא רוצה להצדיק שום דבר שקרה במלחמות האלו! אני רק ניסיתי להבין. הורדתי את הבסיס לשיפוטיות לרמה מאוד אישית, אינדיווידואלית, של כל חייל בפני עצמו, עם כל הפחדים, האהבות, הרצונות והצדדים האפלים שלו.

כשהייתי בצבא, בתרגול מבחן של שבועיים בתום הטירונות שלי, יושב בשמירת לילה ביער בתוך שוחה שחפרתי בעצמי, ליד מכונת הירייה, הMG3, בחורף 1994, במינוס 24 מעלות של קור מקפיא ארור, שכרסם דרך מגפיי עד שבהונותיי שינו את צבען ללבן חסר-חיים, קיבתי ריקה מזה 3 ימים – אני ממש רציתי רק להיות בחזרה בביתי. בתוך הרצון הזה להגיע הביתה, לארוחה חמה של אמא ולמיטה הנוחה שלי, יכולתי ולו במקצת לדמיין אילו רגעים בודדים, אחוזי ייאוש, בלילות ארוכים מבלה חייל במלחמה, כאשר כל אהוביו בבית. מתוך נקודת המבט ההומאנית הזו, היה לי קשה להחזיק בדעה כוללת ושלילית לגבי כל החיילים הגרמנים. במקביל הייתי גם מאוד עסוק בהיסטוריה של מלחמת ויאטנם- אבל זה כבר סיפור ארוך אחר. הדעה שלי על כל זה היא שברגע שאנחנו מתחילים לשפוט, אנחנו חייבים לקחת בחשבון את המציאות של החיים האישיים של החיילים האלו. ואם נרצה, ואני עושה זאת, נכבד את הקורבנות שנלקחו. עד היום אני נמצא בקשר עם חיילים ומשפחותיהם בכל העולם. הכנתי חולצת זיכרון לכל החיילים הגרמנים שמשרתים עכשיו במשימות בחו"ל, ואני מטפל באנדרטאות של חיילים (מכל הלאומים) הנמצאות בגרמניה ואני מוחה מתי שעולה הצורך לכך, כנגד שיפוטיות שלילית וצרת אופקים הנעשית כלפי חיילים.

בנוגע למקצועי כפסיכולוג, אני עובד לעיתים קרובות עם חיילים שסובלים מסיוטים, פלאשבקים, הפרעות דחק פוסט-טראומטיות, עם בעיות הסתגלות עם חזרתם "לעולם" אחרי ששבו ממשימותיהם, ועם מאבקים בהתמכרויות שונות לאלכוהול ולסמים. הידע שלהם על כך שגם אני שירתתי בכוחות המזוינים, עוזר להם מאוד לתת אמון ולדבר בפתיחות, מכיוון שהם מקבלים תחושה של הערכה, מה שבדרך כלל אינם מקבלים בחברה, ואפילו בתוך המשפחה שלהם, שכן בעבור אלו מלחמה היא משהו שנמצא אי-שם, רק חדשות בטלוויזיה. יש עוד הרבה דברים לומר, אך לעת עתה, זה מספיק.

בהמשך לאותו נושא, שמתי לב כמו כן שעניין החיילים שנפלו בקרב מאוד קרוב לליבך וכן הוא מובא לידי ביטוי במוזיקה שלך. האם אתה יכול להסביר את חשיבות הנושא עבורך, ואת הקשר שיש לו למוזיקה?

אני חבר ב"German War Graves Commision". זה ארגון עולמי, שמטפל בבתי קברות צבאיים. מעבר לכך, הם מתכננים, מארגנים ומבצעים פרויקטים שמשפרים את הידע של הדור הצעיר על אתרי קבורה צבאיים ועל גורלות אישיים של חיילים שונים. הארגון אחראי לטיפול ותחזוקה של קברי מלחמה גרמניים באירופה ובצפון אפריקה. המטרות שלו הן רכישה, תחזוקה וטיפול בקברי מלחמה גרמניים, טיפול בדור ההמשך של הנופלים, עבודה חינוכית עם נוער ושימור הזיכרון של קורבנות המלחמה והעריצות.

להוקיר ולזכור את החיילים המתים והנופלים במלחמה זהו אקט של כבוד. בשם כך, נסעתי להרבה מקומות ומדינות, בכדי לממש את הצורך הפנימי שלי במתן כבוד. כמו כן אני מקדיש את האלבומים של Nargaroth להנצחה של חיילים ולכוחות המשרתים כעת. בדף הבית שלי, אפשר למצוא גם בגרסא הגרמנית וגם באנגלית את הכפתור "Edelweiss" שמוביל לתוכן שקשור ישירות לעניין הזה. כמו כן הכפתור "USMC". בצרפת ואיטליה חיילים מגיעים להופעות שלי. אנחנו מדברים, חולקים זיכרונות ונסיון חיים. חלקם מוצאים נחמה בשיחה על אנשים קרובים שאיבדו לאחרונה. אני לעיתים קרובות מקבל מתנות מכל רחבי העולם. חיילים ממדינות שונות, שנמצאים במשימות בחו"ל, ששולחים לי דגלים של היחידה שלהם, סמלים של הכיתה שלהם, דרגות מהמדינות שלהם, חלקי מדים או מדים שלמים. כמקלען לשעבר ומאוחר יותר כצלף ביחידת חי"ר, זה מספק אותי עד מאוד.

שמעתי פעמים רבות על דעותיך על כך שהבלאק מטאל כבר מת במשך הרבה מאוד זמן. האם אתה יכול להרחיב על כך?

הדגנרציה שאת יכולה לשים לב אליה בחברות המערביות משפיעה באופן אוטומטי גם על הבלאק מטאל, כתוצר של החברה. קחי כמה שעות וצפי בטלוויזיה. תסתכלי על האיכות של התכניות. שימי לב אילו נושאים מושתלים בראשם של האנשים. כל סוג שהוא של טמטום מועבר לאנשים, למרות שהרבה מכך כבר נוצר קודם לכן במוחותיהם. אנחנו מגדלים (בגרמניה) דור חדש שהוא לחלוטין חסר ערכים, חן, מוסריות ואחריות. תרבות הצריכה נשלטת על ידי הנגישות המיידית של כל דבר בכל זמן נתון שהוא. את ההתנהגות הצרכנית הזו ניתן למצוא גם בחברת הבלאק מטאל. בלאק מטאל נצרך כמו מזון מהיר. האינטרנט מספק בלאק מטאל בכל חדר ילדים. בתוך דקות את יכולה להוריד היסטוריה או דיסקוגרפיה של להקת בלאק מטאל בלי להצטרך לגדול עם הלהקה או להתפתח תוך שהיא משתנה. ברוב הפעמים שמות השירים אינם חשובים אף הם.

את הבלאק מטאל, הדור היוצר בשנות ה90' המוקדמות יצר כדי לעשות משהו שונה. כדי להיפרד מהמטאל שכולנו כה התאכזבנו ממנו כאשר הוא החל להיעשות רך, כשהתחילו המוזיקאים לעלות לבמה בטריינינג. לאחר מכן, חדר לבלאק מטאל כל כך הרבה חרא, אם מדובר בלהקות או באנשים! אבל אפילו אז היה צריך אופי מסוים כדי למצוא את הבלאק מטאל. היום אין צורך בכך יותר. אפילו אידיוטים ששומעים טכנו מכירים את "Black Metal ist Krieg". הסצינה הנוכחית אפילו מקבלת סטיות מיניות בלתי מקובלות. היום אנשים מגיעים להופעות בלאק מטאל, שבשנות ה90' היינו מכסחים להם את הצורה אל מחוץ למועדון! היום חברי להקות בלאק מטאל לא מבינים את ההתנהגויות והמחשבות האלו. הם מצאו את הערכים הישנים והמחשבות הישנות שלנו ארכאיים ולא הולמים. בלאק מטאל מנוגן בכל מקום- אבל הוא אינו חי יותר. זה כמו צל של רוח עתיקה. היום אנשים משתמשים רק בתכונות של הבלאק מטאל, אין דבר שלא נשמע כבר בעבר, אין דבר שלא נעשה קודם לכן. אם היה לי את הכוח, הייתי מוחק את כולם ולוקח את כל הזיכרונות והידיעה שלהם את הבלאק מטאל.

איך אתה מרגיש ש Nargarothשונה מלהקות הבלאק מטאל הפעילות היום?

אם אתייחס למה שאנשים אומרים לי, Nargaroth היא יותר אישית, יותר פרטית ויותר ריאליסטית מרוב הלהקות ששרות על כל מיני נושאים מיסטיים ועל-טבעיים. את האלמנט הזה של מציאות ושל החיים שלי אני מכניס לליריקה שלי ואני מאפשר למאזינים לחוות אותה מחדש דרך סיטואציות בחייהם שלהם. הם מרגישים מובנים דרך השירים שלי. זה לפחות מה שאנשים אחרים אומרים לי. אני הולך בדרכי שלי כבר הרבה שנים ברציפות! אף פעם לא ויתרתי או התלוננתי על דברני הרכילות. אני פשוט המשכתי בשלי ונתתי לאידיוטים להמשיך ולדבר. והרמז הזה לזמנים ישנים שעוטף את Nargaroth נותן להרבה אנשים בסצינה הרגשה של יציבות והמשכיות, שזה משהו שאבד בזמנים המהירים של המציאות המודרנית, וכל כך חסר להרבה אנשים בסצינה.

בהתחשב בכך שאתה חש באופן שלילי כל כך כלפי סצינת הבלאק מטאל הנוכחית, עבור איזה סוג של אנשים אתה בעצם מקדיש את המוזיקה שלך?

האנשים אשר חזקים מספיק בכדי ללכת לצידי. אנשים שלא מפחדים ללכת עם חולצה של Nargaroth ולעמוד בפני רגעים של סכנה וביקורת. אנשים שמעיזים לבחון את עצמם בדרך שאני מראה להם, ושלעולם לא מפחדים לנסות זאת בכל יום מחדש, כך שבסוף חייהם יהיה להם יותר מה להראות מאשר ערימה של פחיות בירה ריקות.

האמת שאני מופתעת מכך שאתה מרבה להופיע עם Nargaroth. האם אתה חושב שהופעה חיה נותנת למאזינים שלך לראות את המוזיקה באספקט שונה?

התשוקה שלי היא המשימה שלי. אני רוצה שיזכרו אותי! אני רוצה לזכור מה הבלאק מטאל היה בעבר, איך הוא יכול להיות. בזמן (רוב) ההופעות שלי אני יכול להעביר חלק מהחזון שלי. הדרך שבה אני מופיע, מגבילה את החופש המנטאלי לרעיונות שנמצאים בשירים שלי.

איפה הכי נהנית להופיע?

אמריקה הלטינית. החום והתשוקה שלהם עזר לי להמשיך בתקופה מאוד קשה. בתוך אירופה זו איטליה, מכיוון שאפילו בזמנים קשים, איטליה מעולם לא אכזבה אותי, אף פעם לא נטשה אותי! ומעבר לזה, באיטליה המעריצים תמיד מביאים לי אוכל. מאכלים מיוחדים של האזור שלהם. זה נובע מכך שבכמה ראיונות שעשיתי בעבר, אמרתי שאני מעדיף אוכל ים תיכוני (איטלקי). מאז אני חוזר הביתה עם הרבה סוגים מיוחדים של בייקון, סלאמי או גבינה. ובגלל שאני מאוד נהנה מאוכל- אני מרוצה מכך!

מה אתה חושב על סצינת הבלאק מטאל הגרמנית?

הסצינה הישנה, בה אני גדלתי, הייתה מקום מלא קסם בו אפשר לשקוע בתשוקה אפלה. בימינו? היא גורמת לי להרגיש מת.

האם אתה מתגעגע לזמנים מוקדמים יותר בהיסטוריה של הבלאק מטאל? לאיזו תקופת זמן ולאילו להקות או מוזיקאים הכי התחברת?

אני מתגעגע לכך מאוד. אני מתגעגע להופעות הישנות, למפגשים הישנים עם תת-הארגונים של Teutonic, Satanic Brotherhood או הTTF ורבים אחרים. אני מתגעגע למפגשים במקום מיוחד במזרח גרמניה שנקרא Annaberg. אני מתגעגע לתשוקה. התקופה האהובה עליי הייתה בשנים 1992-1996/7. לאחרים ייתכן שתהיינה אלה תקופות שונות, אבל עבורי היה זה פרק הזמן האינטנסיבי וחדור התשוקה לבלאק מטאל ביותר בחיי. וכמובן- אני מתגעגע לאנשים שפעם הכרתי. חלקם נהיו רכרוכיים מדי, חלקם נעלמו והרבה מהם מתים. מחיי המטאל שלי, שהתחילו ב1986, מספר האנשים שעדיין קיימים הוא: 1. וזהו Charoon אותו אני מכיר כבר 20 שנה... המממ... אני חושב שאני הולך להתקשר אליו עכשיו.

האם אי פעם התחרטת על דבר כלשהו שעשית במהלך ההיסטוריה של Nargaroth?

כן. אני מתחרט על 4 דברים בדיוק שעשיתי ברוב טיפשותי ויהירותי ושהפכו לחלק מהטיעונים שיש למבקריי נגד Nargaroth. הם ידועים ואני לא מעוניין להזכיר אותם יותר. מצד שני זה לא הייתי אני אם לא הייתה מידה של אמביוולנטיות. אני מתכוון לכך שאני עושה דברים שיכולים להיתפס כלא-טרו או מה שזה לא יהיה, אבל אני עושה זאת עם תשוקה. כל מה שעשיתי – אפילו החרא – היה אותנטית שלי. זה לא מצדיק שום דבר, אבל לפחות זה מקל על הזיכרונות הלא נעימים. כך זה היה לאורך כל חיי. בכל מקום שבו חייתי לאנשים היו שני צדדים לספר עלי- ובאותה אינטנסיביות. לפחות אני מוזר ומשוגע מספיק בשביל בלאק מטאל, בעוד אחרים סתם מעמידים פנים להיות חולים ומטורפים.

בהיותו סימפליסטי כמו שהוא, מדוע אתה חושב שהאלבום "Black Metal ist Krieg" היה כה פורץ דרך בעיניי הרבה מאוד אנשים?

הוא אמר את האמת. זו הדרך בה הפשטות יחד עם האינטנסיביות חדורת הרגש הצליחה לחדור כך שאפילו המוחות הפשוטים ביותר הצליחו להבין. ומוחות פשוטים אינם נדירים, הלא כן?

באחד הראיונות איתך שקראתי, שמתי לב שהעיסוק סביב האלבום "Herbstleid" הוא מאוד טעון בעבורך. מה אתה יכול לספר לי על התקופה הזו בחייך?

היה צורך בכל כך הרבה הכנות שנמשכו נצח לקראת ההוצאה של האלבום הזה. תקופה מלאה באכזבות, מוות, כשלונות ושגעון. כשאני נזכר בזמן הזה אני מתחיל להתנשם בכבדות. היום אני משתעמם כשההוצאות שלי מושוות לאלבום הזה- ומבוטלות כגרועות בעיניי המשווה.

מלבד היותר מוזיקאי, במקצועך אתה גם פסיכולוג. איזו מין השפעה הייתה למקצוע עליך כאדם וכמוזיקאי, אם בכלל?

נגעתי בכך קצת מקודם, הדבר השפיע על Nargaroth לחלוטין, בגלל שהמקצוע הזה יוצר ראיית עולם. דרך לחשוב, לחשוב שנית. הדבר הפך את Nargaroth לחזקה יותר. וגם אותי.

היכן אתה מוצא השראה לכתיבה של החומר שלך? האם יש לך תהליך כתיבה מיוחד עבור המוזיקה שלך?

זה פשוט משתלט עליי. אני מקבל חיזיון של מה שאני רוצה שיהיה – ואז אני מתחיל ליצור אותו. בלי הכנות מורכבות, בלי חישובים, בלי נסיונות – רק לנהוג ביצירתיות. אני בעיקר מופתע מעצמי כשאני עומד נוכח היצירה המוגמרת שלי. ורק אז אני יכול לומר אם אני אוהב את מה שיצרתי או לא. בשיחות עם מוזיקאים אחרים הם לפעמים מתבלבלים מהשיטות שלי מאחר והם עובדים בצורה יותר מתוכננת ומאורגנת והם מתייחסים לדרך שלי ככאוטית מדי. בשבילי כאוס הוא פשוט עוד סוג של סדר.

כשאני יוצר אני לוקח מה שהסיטואציה מאפשרת. לכן אני אף פעם לא מסיר טעויות מההקלטה, כמו טעויות בתיפוף, מכות תוף שהתפספסו, מקל תיפוף שנעלם. אני גם אף פעם לא מקליט מחדש מתי שההקלטה נשמעת "לא טוב מספיק". כשהרגשתי דרך הנגינה את מה שאני רוצה לבטא, אז ה"טעות" היא חלק מהיצירה, חלק מהשיר. לזה אני קורא אמיתי! אף פעם לא היה לי הצורך להיות נגן דגול בגיטרה, בבאס, קלידים או כמתופף- ואיני רואה שום סיבה להתיימר לכך. מתי שאני רואה כלי נגינה אני לוקח אותו ומנסה לנגן עליו. עד עכשיו תמיד יכולתי להוציא מה שהייתי צריך בשביל השירים שלי, בשביל ההתבטאות. אני אף פעם לא אהיה וירטואוז. אבל זה היה מספיק בשביל להיות נודע ברמה בינלאומית, אהוב או שנוא- מוזיקאי בלאק מטאל. לכן, אני מקווה שכל הקוראים יזכרו- זה לא הגיוני לי כשמבקשים ממני טאבים לשירים שלי או כששואלים באיזה ציוד השתמשתי או איך כיוונתי את הגיטרה. אני אף פעם לא חושב על זה. אני לא יודע לקרוא תווים ואין לי מושג איך לכתוב או לקרוא טאבים. אני אף פעם לא מכוון את הגיטרה שלי בצורה מקצועית- אני פשוט מכוון את המיתרים אחד עם השני כך שאני אצליח להוציא את הטון הנכון. ואני משתמש רק בציוד שיש לי בהישג יד- ורק זה מה שמשנה. ציוד יכול לספק סאונד- אבל אף פעם– אף פעם לא - רגשות!

מוזיקלית, "Jahreszeiten" הוא אחד האלבומים היותר מעניינים ששמעתי כבר הרבה זמן. עם זאת, הרבה מאוד מאזינים לא ממש הבינו את האלבום, בעיקר בגלל שהוא מאוד לא מוגבל על ידי הגבולות המקובלים של הבלאק מטאל. אילו סוג של תגובות קיבלת להוצאה הזו?

לחלק זה היה אחד האלבומים הכי טובים, מרעננים ויצירתיים ששמעו בבלאק מטאל. לאחרים זה היה חרא מהסוג הגרוע ביותר. שתי ההערכות מתאימות לי.

קונספטואלית, "Jahreszeiten" מאוד מסקרן אותי. מה עומד מאחורי הקונספטים המועברים בליריקה ובמוזיקה של האלבום, הנוגעים בעונות השנה?

באלבום הזה, אני עוסק בחילופי העונות המגולמים על ידי עונות השנה, אך למעשה מתייחסים למוזרויות אמוציונאליות, ולייצוגים מנטאליים המשתקפים במהלך התקדמותם והתפתחותם המוזיקלית-מלודית של השירים האינדיווידואליים. באשר לליריקה, היא עוסקת בדינמיקות שביחסי האדם הדיאדי, שבבסיסן משפיעות, אם כי לא באופן ישיר, על גורלות משמימים, טרגדיות בודדות, אך גם על גורלותיהם של אימפריות עולמיות שלמות. אני אעז ואומר כי אני אהיה מופתע אם יהיה מאזין אחד שלא יצליח למצוא את עצמו לפחות באחת מהפואמות שבאלבום הזה, ואני מביע חרטה עבור אותו יצור שלא מסוגל, או מנסה להתכחש לכך! גרסאת הCD של האלבום לא מייצגת את כלל יצירת האמנות בגלל שאני לא אתן לסצינה המחורבנת מוכת-ההורדות האינטרנטיות את המחשבות שלי ואת העבודות שלי באמצעים כה פשוטים על מנת שיצרכו אותם כמו מזון מהיר. מאזינים אשר נוהגים להתעלם ככלל או לדלג על המונולוגים לא יעשו חסד עם האמנות והם אינם מוכיחים להיות ראויים לה.

להיות אדם משמעו לנהל מלחמה יום יומית עם האידיאלים האישיים כנגד הרקע של דרישות המציאות. לכן אני מקדיש את האלבום הזה לשני אנשים שליוו אותי בדרך הזו של מוות והתהוות, ואני רואה עצמי כתלמידם. אני רואה בלבנות דרך כזו שמתחשבת בעצמי בלבד, ומתבססת על נסיוני האישי בלבד דבר לא מספק ולא אפשרי. בהיותי אדם, דרכי רצופה נסיון אישי, שבעקביות מוטל בה ספק ועומדים בה לניתוח הריבים של עם עצמי והייאוש בדבר דרכי הקודמת בחיי. עם זאת, היא גם כן מכילה את האומץ לפנות מקום לטעויות הללו, בכדי לארגן מחדש את הדרך הנפרשת מולי בכל יום מחדש. בדיוק כמו שתיאר גתה בSeelige Sehnsucht- "אדם אשר אינו מכיר במאבקו הפנימי, או גרוע מכך, אינו מתעניין בו, הוא בעבורי לא רלוונטי ולא ראוי לכבוד".

"אביב היא עונת החזרה לחיים. כל מי שגדל בחווה עשוי להבין זאת טוב מאוד. אני גדלתי בחווה ישנה מאוד במזרח גרמניה הענייה. בלי מים חמים זורמים, תנור רק בשני חדרים, בית אבן עתיק ושלג מאסיבי וכה טיפוסי. חורפים מקפיאים במזרח בשנות ה70' של המאה הקודמת. שירת העפרונים, המבשרים על בואו של האביב, הושרה ממעמקי הלב המתמוגג. אפילו החיות בחווה נראו כאילו הן מרגישות את החיים חוזרים לאסם שהיה כה שקט ואפל לאורך חודשי החורף העמוקים, הפך רועש והומה. באשר לאהבה, השיר אביב מייצג את החודשים הראשונים אחרי ההתאהבות. אין עוד זמן במערכת יחסים שכה מלא במחשבות שטותיות ובהתנהגות טיפשית. כל יום נראה זוהר וכל בעיות העבר סבילות. היום זה רק המבט המתמיד על הפלאפון בכדי לראות אם הודעת SMS הגיעה. קשרים טיפשיים, כמעט קסומים, נוצרים בין האוהבים, שנראים לצופה מהצד כמוזרים. זהו פשוט הזמן הקליל ביותר באהבה טרייה.

קיץ הוא זמן השיא של הטבע. כשאתה מטייל ביער זהו קונצרט עצום של כל הצלילים של החיות והצמחים. החיות הצעירות מוציאות את הנהמות הראשונות שלהן בעולמן החדש, וכל המרירות של החורף הלכה כלא הייתה. רגשית אלו הם צהרי היום של מערכות היחסים. נשבעים לאהבה, שני האוהבים שקועים בתוך עולמם ודמיונם אחד על השני. זוגות טובים מסוגלים להישאר שם, אפילו כשדמויות ישנות של פרטנר מושלם משתנות אל אדם ריאליסטי יותר, אך עדיין אהוב. זוגות חלשים יותר יכולים להישבר בשלב הזה מהר מאוד, כאשר הם עדיין צדים אחר הפרטנר או היחסים האידיאליים במקום לקחת את המציאות והיופי שבמציאות הזו בחשבון. אבל עם זאת, זהו הזמן לחום ולהרגשה של "להגיע הביתה" אחרי סיפור חיים ארוך.

בסתיו הטבע לוקח שאיפה עמוקה החוצה. מלנכוליה מנמנמת ביער וסופות הרעמים האפלות הראשונות מרעידות את השקט. העכבישים יוצרים יצירות מופת של אומנות בינות עצים זקנים והשדות מספקים את הפירות אותם גידלנו. זוהי עת הקציר- וחלק אכן מקבלים מה שזרעו. באשר לסתיו האהבה, אנחנו גם כן מקבלים את מה שזרענו. הצלקות של שקרים ישנים עמוקות מדי מכדי להחלים. הנשיקות הגנובות מרירות מדי מכדי לשכוח. הנשיקות החדשות לא מתוקות מספיק מכדי למחוק את המרירות של הלב. חלק מהזוגות עדיין יתכננו תכניות, בתקווה "להציל" את מערכת היחסים. חלקם מתכננים להביא ילד על מנת להדביק את מה שכבר נקרע ועדיין אינם רואים את "חלומותיהם שכבר מתו ברוח" כפי שאני שר בשיר סתיו. 80% מכל מערכות היחסים בכל העולם שוכנות בשלב הזה- אני משער.

חורף הוא הקדרות הרגועה, אם דבר כזה קיים. הוא מכסה את האדמה אשר צריכה לישון כעת, אחרי שנתנה חיים במשך כל כך הרבה חודשים. החיים קשים כעת, לאנשים הגרים בחווה ולחיות השוכנות ביער. הרעב משוטט בגבעות. רוחות מקפיאות נושכות את העור עד שהוא נפצע ומכריחות את החיים לעמוד מלכת. ובבקתות המעושנות אז אנשים מספרים סיפורים על הקיץ שחלף. כלפי אהבה ומערכות יחסים זהו זמן השנאה, כעס, תוכחות והאשמות. לעיתים קרובות אחרי פרידה טרייה, בני הזוג עוד לא מסוגלים לראות את חלקם במערכת היחסים השבורה. בעיקר השני מואשם. זהו הזמן למילים רעות ומחשבות רעות על האחד שפעם אהב אחר. זהו הזמן להצדקות להרגשות הרעות העצמיות. אבל אז, לפתע, בלי אזהרה, בשעות הדוממות של הלילה, כאשר הכעס ישן בפינה מכוסת העץ תחת שטיח כבד, אנו מרגישים משהו שנוכל לקרוא לו צער. צער על מה שאיבדנו, מה שהיה לנו. צער על הדברים שאמרנו, הדברים שעשינו- ויותר מכך, על הדברים שלא אמרנו ולא עשינו. הרגע הזה משתקף בקטע הסיום האיטי של השיר חורף... "שכן בזמנים ומפעם לפעם הזכרון ההוא כואב...".

אני מצטערת לומר כי הDVD "Dead-Ication" היה אכזבה בשבילי. ההופעות החיות היו מצולמות באיכות גרועה, ולא הבנתי את הרעיון מאחורי תיעוד ההכנות לקראת מסע ההופעות המקסיקני, וכן מצגת התמונות הארוכה. מה אתה יכול לספר לי אשר עמד מאחורי הDVD הזה?

אנחנו מרגישים אותו דבר. כפי שציינתי מקודם, רק כשאני מסיים את היצירה אני יכול לומר אם אני אוהב את מה שעשיתי או לא. במקרה הזה נכשלתי. את הסרט על ויאטנם "Swamp Thing" אני עדיין אוהב. השאר היה נסיון שלא צלח. לכן אין ממש טעם שאדבר על ההפלה הזו.

יש למעשה עוד הוצאה של חומר מהופעות חיות שעתיד לצאת, באלבום "Black Metal Hijos de Puta". מה אתה יכול לספר לי על ההוצאה הזו?

זהו אלבום מסיבוב הופעות שמכיל קליפים והקלטות מההופעות. ב2009, לפני הטור הראשון באמריקה הלטינית, חשבתי לוותר על Nargaroth. הסצינה האירופאית מתה! שקרים, שמועות, ילדי אינטרנט אידיוטים בכל מקום, אין יותר מקום מכובד לבלאק מטאל שבו אני יכול לשכון. אבל בזמן הטור באמריקה הלטינית, עם האש והתשוקה כלפי Nargaroth- הם הציתו בי את הניצוץ שוב. ואני אסיר תודה על כך. זוהי המתנה האישית ממני עבורם.

עוד הוצאה מעניינת שאתה עומד להוציא, הוא אלבום המחבר את שני חלקיו של "Rasluka" יחדיו. מדוע הם יצאו במקור בנפרד, ולמה החלק השני יצא לפני הראשון? אם הבנתי נכון, הקלטת אותם ואת "Geliebte des Regnes" באותו זמן.

כשהקלטתי את כולם יחד עם "Geliebte des Regnes" ב2001, הבעלים של הלייבל הקטן Sombre Rec וחבר שלי, M.S, שאל אותי אם הוא יכול להוציא משהו של Nargaroth על ספליט LP עם Moonblood. זה היה כבוד גדול בשבילי כי הייתי סוגד לMoonblood, אז הפרדתי את השירים שהיו צריכים לצאת באלבום מלא בשם "Rasluka". החלק הראשון היה בשבילו, והחלק השני בשביל No Colours Records. בגלל כל מיני בעיות עם Moonblood ההוצאה בSombre Rec סבלה מעיכוב משמעותי, אז No Colours Records שיחררו את החלק שלהם קודם. מאוחר יותר החברות בינינו התפרקה לצערי, אז העברתי את השירים מSombre Rec ל No Colours Records ששחררו אותם לאחר מכן.

כמו כן יוצא האלבום המלא החדש, "Spectral Visions of Mental Warfare". מה אתה יכול לספר על
הקונספטים המלווים את הליריקה והמוזיקה באלבום?

האלבום עוסק בקרבות האמוציונאליים הקשים ולעיתים עקובים מדם, המאבקים הפאוסטיאניים והאנטגוניזם המנטאלי כלפי שאיפות סותרות של הטבע האנושי בצומת הטירוף, כאשר, כמו סרטן חלוד, התובנה של מעגליות תמידית, בה באופן עקבי קיים הכשלון להגיע לגורל טוב יותר, אשר האמנו כי אחריו עלינו לרדוף בזמנים קשים, והוא אוכל אותנו דרך מבוכי נפשנו. השירים עוסקים בנסיונות הכושלים לסגור את עצמי לאמיתות ולסתירות העצמיות וזאת יחד עם הנפתולים המנטאליים המצעפים את המסע הרפלקסיבי אחר הסיבות לבריאתנו. אלו תופסים צורה בתור תהיות תמידיות, דכאון והטלות מום עצמיות, צחוקם המזלזל מתגנב אל תוך חלומותינו אפילו בזמנים רגועים, וכרוחות עתיקות הם רודפים אותנו דרך נבכי נשמותינו, היכן שחלקנו נשארים אבודים לעד.

יצרתי את האלבום הזה על כל השירים שבו בנאמנות לרעיונות ולערכים של הבלאק מטאל וכן בהוקרת מסורותיו, אליהן חש אני מסור מאז גיל 15! וזאת כדי לכבד את המורשת שלו, כדי להוקיר אותה וכדי להזכיר לאחרים את מטרתי במוזיקה. כל קטעי הסינתיסייזר נוגנו באופן מסורתי, ולא בצורה השגורה בימינו, על ידי תוכנות מחשב, אשר יוצרות את העולמות הקוליים חסרי הנשמה. אלמנטי סאונד סינתטי כמו אלו שנמצאים באלבום היו נמצאים בבלאק מטאל עוד מתחילתו המוקדמת בשירותן את הטרנסצנדנטי, בעוד הקוטביות של הגיטרות המשמימות יחסית, הן לא רק במובן הספיריטואלי-מיסטי של המציאות המוחלטת, משלימות את תמונת הסאונד ההופכת את הבלאק מטאל למיוחד ביותר מבין הז'אנרים המוזיקליים. לכן, אני מקדיש את השירים למאזינים החפצים, וגם לאלו הלא חפצים בכך ולמאבקיהם הפנימיים האישיים, וכן, בחוזרי לנושא האלבום, אני מסכם במלותיו של פיטר לורס: "האם אני יכול להתאפק? האין לי את הקללה הזו בתוכי? האש. הקול. היגון.".

מדוע בחרת ב"Melancholia I" של Albrecht Dürer בתור עטיפת האלבום?

אהבתי את זה. מתאים לחזון המוזיקלי שלי.

כיצד אתה סבור שהאלבום הזה יתקבל על ידי מאזיניך? האם היית אומר שהוא שנוי במחלוקת באותה מידה כמו "Jahreszeiten"?

כן, כמו תמיד. עבור חלק הוא יהיה נוגע בנפש. עבור אחרים הוא יהיה חרא גמור.

כיצד אתה רואה את העתיד של Nargaroth?

Nargaroth תחיה ותמות יחד איתי. אבל לעולם לא תתחשב בשום גבולות!

האם יש לך מלים אחרונות עבור הקוראים?

אולי לא כולם חולקים את הדעות והרעיונות שלי אודות בלאק מטאל. ומשום כך, חלק מהאנשים בוחרים לשים עצמם יחד עם "אויביי". עם זאת, כולנו מזמנים את אותו פולחן, את אותו שיגעון, את אותו טירוף- בלאק מטאל. זה מה שהופך אותנו באופן בלתי ניתן לערעור לאחים, בדם או בשנאה.
תודה רבה על הראיון ועל שהקדשת מזמנך.

[ לראיון באנגלית ]