תפריט ראשי
ראשי: ראיונות | כתבות | חדשות
סקירות: אלבומים | DVD | הופעות
סצינה: אירועים | תמונות | פורומים
שונות: עדכונים | סרטים | וידאו
אודות: המגזין | צוות האתר
פרסום: אירוע \ באנר | חדשות
Desert
Scorpions
Feed Us Go English Visit Our Facebook Page Visit Our MySpace Profile
:: ראיונות ::

23/09/2012
First we take Yafo
כתב : איתן גפני
מרואיין: קובי פרחי, סולן להקת Orphaned Land

בעוד כמה ימים יתקיים בישראל אחד הפסטיבלים המגניבים ביותר שידעה המדינה מאז נואיבה, או לפחות מאז פסטיבל ערד 89 (עם ההופעה האלמותית של סי היימן) - "פרוג סטייג 2012", פסטיבל פרוג רוק ומטאל, בסגנון Open Air, שיתקיים במשך יומיים רצופים על חופי הכנרת, עם אוויר הצח של אחרי החגים ומגוון להקות מכובד שיעשו לנו את הפסטיבל לנעים במיוחד. לרגל ההופעה של Orphaned Land בפסטיבל תפסנו לשיחה את סולן ההרכב קובי פרחי, שעדכן אותנו על ההופעה הקרובה, על האלבום החדש ועטוף הסודיות שקורם עור וגידים, על האזרחות הטורקית שעליה עובדים חברי הלהקה – ועוד דברים שהפכו את ההרכב לאחד מענפי היצוא המצליחים ביותר של מדינת ישראל. היה מעניין.

מה העניינים קובי? אורפנד לנד בימים עמוסים מאד עכשיו.

בהחלט. סיימנו לפני כמה ימים הופעה בפסטיבל הפיוט בירושלים. הייתה הופעה מאד מיוחדת, עם דגש על פיוטים, אבל זו הייתה הופעה חשמלית. אירחנו את האחים עמרם (הבנים של אחד הפייטנים הגדולים, שאנחנו מנגנים קטעים שלו באלבומים שלנו), אירחנו את שלומית ורה דה סול, שמשתף איתה פעולה. אירחנו נגני קאנון, בוזוקי וחליל, ונגן כלי הקשה. וכמובן, אירחנו את קובי אפללו. בסופו של דבר היינו בערך 13 אנשים על הבמה, והיה מדהים. אחת ההופעות היותר כיפיות שלנו. היה מאתגר, וגם היה כיף לא נורמאלי - תאר לך אותנו, המטאליסטים, עומדים על הבמה, טואני שר במשך עשר דקות את "שיר המעלות", בפיוט כמו בבית כנסת. מצד אחד זו חוויה נדירה, מצד שני זה מאד אורפנד לנד.

ומה הלאה?

עכשיו אנחנו עם הפנים קדימה. ממש אחרי ראש השנה אנחנו טסים לטורקיה, יש לנו הופעה ב 22.9 באנקרה, ובמשך כעשרה ימים נסתובב שם בפגישות, ראיונות לטלוויזיה וכמובן נתעסק בכל נושא האזרחויות (עוד רגע נגיע לזה - א.ג). וכמובן, בין הכל, אנחנו מתכוננים להופעה בפרוג סטייג', וזה ממש מרגש - סוף סוף יש לנו פסטיבל Open Air בארץ, אחרי שני נסיונות כושלים, וזה ממש מרגש אותנו להיות הד ליינרים בפסטיבלים כזה. במקביל לכל זה, אני עסוק עם הספר שלי, ואנחנו מתחילים לעבוד על אלבום חדש. אין רגע דל, אבל הכל לטובה.

על מה באמת יהיה הספר שלך?

סיפורים קצרים מהחיים שלי. אני כל הזמן מספר סיפורים לחברים שלי, ומסתבר שאני מספר אותם בצורה מאד מסוימת, עד שכמה מהחברים התחילו לשאול אותי למה אני לא כותב ספר מהסיפורים הללו. עכשיו, מה אני וכתיבת ספר? אני לא תולעת ספרים, אני לא אקדמאי, יש לי 12 שנות לימוד אבל אני סוג של ילד רחוב. אז הם אמרו לו לכתוב את זה כאילו אני מספר להם את הסיפורים - שהקורא ירגיש שאני יושב איתו בחדר ומספר לו את הסיפור. אז ככה התחלתי לכתוב.

איך קרה שחברי הלהקה הגישו בקשה לאזרחות בטורקיה? לא צעד שגרתי...


מערכת היחסים שלנו עם טורקיה מתחילה בשנת 2001 - זו היתה הפעם הראשונה שהופענו מחוץ לישראל. מאז הופענו בעוד 30 מדינות, אבל משהו בטורקיה נשאר קרוב לליבנו. עכשיו, לחלק מהקוראים אולי יהיה קשה לקבל את זה, אבל הטורקים מאד דומים לנו. זו מדינה עם זיקה חזקה מאד לדת, היסטוריה ומסורת, אבל זו מדינה חילונית. זו מדינה מוסלמית מערבית לכל דבר, ואני חושב שכל אלו שמרגישים עוינות כלפי טורקיה בעקבות אירועי השנים האחרונות צריכים לחשוב - האם הם היו רוצים שסוריה, לבנון מצרים ואיראן יאמצו את המודל התורכי? אני אומר לך שכולם היו חותמים על זה מיד. בכל מקרה, אנחנו מאד אוהבים את המדינה הזו. בעשור האחרון אנחנו מופיעים לפחות פעמיים בשנה בטורקיה, בארבע ערים שונות. אנחנו מקבלים שם יחס תקשורתי מדהים, קיבלנו מהם שלושה פרסים לשלום, כשאחד מהם מהיועץ האישי של הנשיא ארדואן - וכל זה מבלי לומר שום מילה פוליטית, מעולם. לא הבענו הזדהות עם שום דבר, פשוט שמרנו על יחסי כבוד ואהבה גדולה עם העם התורכי. הפעילות המוזיקלית שלנו בטורקיה ענפה מאד - אנחנו שרים שירים בתורכית בהופעות, שיתפנו פעולה עם כמה אמנים מקומיים. בשנה האחרונה החלטנו להחזיר אהבה, וקיימנו הופעה מול כ 1500 איש, ואת כל ההכנסות תרמנו לנפגעי רעש האדמה הגדול שהיה שם לא מזמן.

כאילו החלטנו להזכיר לעם התורכי את האהבה והכבוד ששורר בין העמים, למרות שהממשלות מתעקשות לשכוח זאת. ובאופן מוזר, דווקא מאז המשט הידוע לשמצה, היחסים שלנו כלהקה עם טורקיה דווקא התהדקו. הרעיון של האזרחות הגיע דווקא מהמעריצים, שהיו מברכים אותנו כל הזמן ב Welcome Home, ואמרו לנו שאנחנו כמו אזרחי המדינה מבחינתם. ואז חשבנו על זה, והגענו למסקנה שאנחנו מאד מעריכים את המדינה הזו, בגלל שאנחנו מאמינים בדברים שהיא מייצגת - מדינה מוסלמית מערבית, עם כתב לטיני, שיש לה חוקה והפרדה בין דת ומדינה, לדוגמא - דברים שאנחנו היינו מתים שיהיה לנו בישראל. יש משהו במדינה הזו שהוא רב תרבותי, וכביכול - אני מדגיש כביכול, כל בני הדתות מתקבלים שם בחום ובאהבה. עכשיו, כמובן שאנחנו לפני הכל אזרחי מדינת ישראל, ישראלים ויהודים גאים, וזה לא ניתן לערעור. אבל באותה נשימה, נשמח להיות גם אזרחים של מדינה מוסלמית. יש בזה משהו מאד חזק. הבקשה נמצאת עכשיו אצל הדרגים הגבוהים במשרדי הממשלה התורכית, ואנחנו מחכים לתשובות.

זה סיפור יפה מאד, אבל זה סיפור עם המון פלפל מדיני ופוליטי

נכון, אבל צריך לזכור שכשהתחלנו את הדרך כאורפנד לנד, לא חשבנו שנהיה מפורסמים במדינות ערב, וברחבי העולם. למרבה האירוניה, הפכנו לשגרירים של מדינת ישראל - אנחנו, המטאליסטים. לפעמים אתה מקבל את ההרגשה שהפוליטיקאים לא באמת רוצים לעשות לנו עולם טוב יותר, והנה אני, היפואי הלא מלומד, עושה ניסים ונפלאות. זה גורם לך לחשוב שוב שהפוליטיקאים לא תמיד רוצים לעשות שלום, וזה מצחיק - כי הם הרבה יותר מוכשרים ממני בתחומים האלו, הם הרבה יותר מלומדים וחכמים ממני...

לא בטוח

טוב, על הנייר...

בוא נלך, ברשותך, אחורה. שנת 1991, אתם בני 16, ואתם מקימים להקה.

הקמנו את אורפלנד לנד ב 1991, וב 92 הופענו תחת השם Resurrection, ב 1992 הופענו לראשונה כאורפנד לנד ברוקסן, בתור חימום ל Cathedral. מאז הופענו כעיקר ברוקסן כאורפנד, לאורך 92-95. ב 1995 התחלנו להופיע גם ב"זמן אמיתי", ועוד כל מיני מקומות שכבר לא קיימים...

ומה היו המטרות שלכם אז, כמוזיקאים צעירים? סבבה - הופעתם, חיממתם להקה גדולה, ומה הלאה?

היינו אז שלוש להקות צעירות - אנחנו, Substance for God ו Tears. היינו יושבים כל יום בדיזנגוף סנטר, למעלה, וחולמים חלומות. היינו שולחים פלאיירים להופעות בתוך מכתבים - כי אז לא היה אינטרנט, ופייסבוק ועוד כל מיני דברים מגניבים שיש היום. אז היינו שולחים 50 פלאיירים בתוך מעטפה, ומפיצים את ההופעות שלנו ככה, אנדרגראונד אמיתי. החלומות שלנו היו פשוטים - "הלוואי ולייבל יחתים אותי! הלוואי ומישהו בעולם יכיר בי, ידע שאני קיים!". בתקופה ההיא זה היה נראה לא הגיוני. לראות את עצמך על דיסק - זה היה כמו פסגה שחייבים לכבוש. היום אתה יכול לצרוב לעצמך דיסק עם תמונה... כשיצא האלבום הראשון שלנו, ישבתי לפני ההופעה ובהיתי בעטיפה שלו במשך שעתיים - על השעון! רק בשביל להאמין שבאמת יש לי דיסק, ושהוא שלי.

ואז הייתה תקופה שהתפרקתם, סוג של...

אחרי שהוצאנו את הדמו שלנו, שלבד מכרנו ממנו בערך 1000 עותקים, נדלקו עלינו בכל מיני לייבלים, וחתמנו ב"הולי רקורדס". הוצאנו את "סהרה" ו"אל נורא עלילה" תוך שנתיים, והיינו במצב די טוב. עוד לא יצענו לטור, אבל התלהבו מאיתנו בלייבל - היו ביקורות טובות, הבינו שיש פה מעין סגנון חדש. נגמר לנו החוזה ב"הולי רקורדס", חתמנו ב Century Media, שגם אז הייתה חברה ענקית, ואז... נכנסנו לקיפאון.

רגליים קרות?

כנראה. תשמע, היינו חבר'ה צעירים, היינו בני 19, עם שני אלבומים מאחורינו. זה נדיר, זה כמעט לא קורה כיום. תראה, להקה זה דבר מורכב - זו מערכת יחסים עדינה ומיוחדת, וכשהוחתמנו בלייבל גדול, התחילו קצת ויכוחים וחיכוכים וכל מיני דברים שלא ידענו איך להתמודד איתם, ולא יכולנו להבין גם. ואז, קיפאון. לא הכרזנו אף פעם שהתפרקנו, אבל לא קרה כלום עם הלקה. אחרי שנתיים הקלטנו קאבר ל Paradise Lost. אז נכנסנו לאולפן, הקלטנו, ניגנו, היה כיף. ואז... שוב, קיפאון. לא קרה איתנו כלום. הרגע ששינה לי את החיים היה ב 2001. ישבתי בחדר הרעוע שלי בפלורנטין, ובודק אימיילים. אני רואה מייל מבחור פלסתיני שגר בירדן. הוא כותב לי שהוא מעריץ של הלהקה, ואני רואה שיש וידאו מצורף. אני פותח את הוידאו ולא רואה את הפנים שלו, אבל שומע את המוזיקה שלנו ברקע. ואז הבחור מרים את החולצה בוידאו ואני רואה שיש לו קעקוע של אורפנד לנד על היד. זה באמת היה רגע מכונן בחיי. אני יושב ורואה בחור פלסתיני על קעקוע של להקה ישראלית על היד. לא אוהד הפועל עם קעקוע של מכבי - פלסתיני עם להקה ישראלית.




זה עונש מוות

כן, אתה יודע - עוד פעם, זה לא מכבי הפועל. זה לא בוסטון לייקרס. זה היכה בי בצורה כל כך חזקה, כי עד אותו רגע ידעתי שמוזיקה זה דבר חזק שמלווה אותך לכל החיים, שהיא כמו חבר טוב שנמצא איתך ברגעים חשובים - אבל לא הבנתי עד כמה היא יכולה להיות חזקה. וכל זה קורה כשאנחנו בכלל לא פעילים - כשאין להקה בעצם, ואנחנו לא עושים כלום! כינסתי את חברי הלהקה אצלי בבית, והראיתי להם את המייל. שאלתי אותם "מה תעשו עם החיים שלכם שהוא חשוב יותר מהדבר הזה? איפה יהיה לכם יותר כוח מזה? הוצנו אלבום ב 1996, וחמש שנים אחר כך אנחנו מגלים שיש מישהו שאמור להיות האויב שלנו, שקעקע אותנו על הגוף שלו??". יצענו מזועזעים ומוקסמים מהפגישה הזו, והחלטנו לעשות הופעת קאמבק בהאגנר 11 בתל אביב, ובמקביל בתורכיה - וזה כמובן מתקשר לבקשת האזרחות שלנו שם. ההופעה שלנו בתורכיה תועדה לסרט ששודר בערוץ 8, ומאז עברו 11 שנה ואנחנו עם כל הכוח קדימה. קשה לפעמים לתפוס, אבל אנחנו סוג של תופעה - אנחנו להקה ישראלית עם עשרות אלפי מעריצים במדינות ערב.

והניגוד הזה לא מקשה עליכם - לא שאני מזלזל, אבל אחרי הופעות מפוצצות בחו"ל, אלפי מעריצים, הרגשה של רוקסטארים, לחזור לבת ים, לתל אביב, ללכלוך ולמדינה הקטנה?

החיים בתוך להקה זה גם ככה חיים של ניגודים. אני נוסע להודו ומופיע ערב אחד מול 50 אלף צופים, ולמחרת יש לי הופעה בלדהי, ובקהל יש 30 איש. לפעמים פותחים לך שולחן כמו שלא ראית בחיים שלך, ולמחרת אתה אוכל לחם עם גבינה צהובה... העליות והירידות הללו הן פשוט חלק מהשגרה שלך כאמן. אני מאד אוהב את בת ים, אני מאד אוהב את המדינה, למרות הבעיות הרבות שיש בה. אם חושבים על זה, ישראל היא המקום הכי טוב לחיות בו במזרח התיכון. אנחנו נהנים לחשוב שאנחנו חיים באירופה או שאנחנו מדינת בת של ארה"ב, אבל בוא נסתכל רגע על הגלובוס ונראה איפה אנחנו באמת חיים - אני אומר לך, סבבה לחיות פה. בוא נלך עשרות קילומטרים צפונה, דרומה או מזרחה, ואז נתלונן, הא?

ועדיין, אתם לא להקה מפורסמת בארץ.

זה הדבר היחיד שמרגיז אותי, ואני גם לא בטוח שמרגיז זו המילה הנכונה. אולי מבאס זו המילה. יש לנו הישגים - חיממנו את מטאליקה, פגשנו את בונו, קיבלנו פרסים, אנחנו פוגשים ראשי ערים, אנחנו מתראיינים בכמעט כל ערוץ טלוויזיה אפשרי, ראיינו אותנו ל"דר שפיגל" הגרמני (המקבילה הגרמנית של "טיים מגאזין", א.ג), מה לא עשינו ואיפה לא היינו. אבל במדינה שלנו, מוזיקאים נחשבים פחות. נניח המשלחת האולימפית שלנו יוצאת לאולימפיאדה - כולם אצל ראש הממשלה, כולם אצל הנשיא. לא משנה שאף אחד לא מביא הביתה מדליה בסוף, אבל כולם בעיתון ובטלוויזיה וכולם משחקים את הדאווין. עכשיו - אנחנו לא מחפשים את הדאווין, אבל המדינה לא מכירה בעובדה שאנחנו - להקת מטאל ישראלית, עשינו לא פחות בשביל המדינה מכל משרד ההסברה הישראלי - ובלי תקציב. מישהו חייב להכיר בזה!

אבל אתה יודע בדיוק כמוני שזה בגלל שאתם מנגנים מטאל. ומטאל זה לא מיינסטרים.

אני לא יודע אם זה באמת הקטע, אבל באמת, לא משנה מה עשינו ומה נעשה, אנחנו עדיין נמתפסים כשוחטי חתולים. וזה מעצבן אותי. ממש. אם אנחנו, בתקופה גרועה מאד, הבאנו שלושה פרסי שלום מתורכיה, ואם אנחנו מצליחים לייצר חדשות טובות מישראל בזמן שהמדינה מייצרת לעצמה חדשות רעות - מישהו צריך לקחת את ההישגים שלנו ולספח אותם כהישג לכל דבר. ואנחנו ישראלים גאים! אנחנו מניפים את דגל ישראל! אני מנסה לספר על זה למדינה, בעיקר לבית הנשיא, כי אני מנסה לא להיות פוליטי ולשייך את עצמי לראש ממשלה כזה או אחר. ומבית הנשיא...? דממת אלחוט. אולי פעם פעמיים קיבלתי איזה "כל הכבוד" קטן כזה. אני שוב אומר, אני לא מחפש את הכבוד הזה, אני חושב שהמדינה צריכה לספח את הכבוד הזה אליה. אבל כנראה שאם אתה מקום שני בשחמט או זורק כידון במקום השביעי אז הדרך קלה יותר, ואם אתה סולן בלהקת מטאל אז הדרך קשה יותר.

ככה זה, אתם לא תהיו סיפור מרכזי בחדשות ערוץ 2 כי אתם מטאל.

כבר הופענו בחדשות ערוץ 2, חמש פעמים...

אבל שמו שיר מלא שלכם מהתחלה ועד הסוף?

לא! תמיד זה בקשר לסיפור הפוליטי, זה אף פעם לא קשור למוזיקה.


אבל - עם השנים הצלחתם לחדור קצת למיינסטרים. לפני עשור לא הייתם חולמים שיתנו לכם אייטמים קבועים ב YNET וינגנו שירים שלכם בהתחלה ועד הסוף, ולא חלמתם שישדרו הופעה שלכם ב 88 FM. אז אתם כן מצליחים קצת לחדור לקהל החרב. בהתחשב בכל זה, לא חשבתם לעשות לפעמים אלבום פחות מטאלי - יותר רוקנ'רול? הרי לא כולכם שומעים מטאל כל היום, כל הזמן.

קודם כל, אנחנו מטאליסטים. אבל אנחנו אוהבים מוזיקה, ולא משנה מאיזה סוג. אנחנו אוהבים זוהר ארגוב, אנחנו אוהבים את פוליקר, גדלנו על פיוטים שהרי נכנסים למוזיקה שלנו. כל זה זה בגלל שאנחנו לא מקובעים על משהו אחד, ומגדירים את עצמנו כחוקרי מוזיקה. הגענו למצב שבו אנשים שלא מגיעים מהמטאל, יודעים מה זה אורפלנד לנד. אני מאמין שכמו שכל מטאליסטים צעיר יודע בעל כורחו מה זה "רוני סופרסטאר", כל אחד צריך לדעת מה זה הבי מטאל. זה נראה לי טבעי לגמרי. אבל יש לא מעט שעדיין לא מצליחים לחבר. ישאלו אותי ברחוב "מה אתה עושה", ואני עונה שאני "זמר בלהקה". אז שואלים אותי איזה להקה ואני עונה אורפלנד לנד. ואז שואלים אותי "מה זה עופר לנד", ואני עונה "עופר לנד זו להקה שמופיעה בארצות ערב". ואז מחברים את הידוע עליהם ללהקה שלי. עכשיו, לעשות דברים קומוניקטיביים יותר... ?

הרי כבר הקלטתם שירים שהם לא מטאל

נכון, יש לנו לא מעט שירים שלא יתחרו מול Cannibal Corpse או Slyaer. תמיד יהיו לנו שירים שקטים, כי אנחנו פותחים להכל, ואנחנו שמים דגש על ערבוב מגוון הפשעות למוזיקה שלנו. אני חושב שנקליט אלבום רוקנ'רול כאורפנד לנד, ואני לא חושב שנגיע למצב שבו האלבום כולו יהיה בלדות רוק, אבל תמיד יהיו לנו שירים שהם לא רק מטאל כסחני וכבד. הנה, באלבום הבא יהודה פוליקר כותב לנו שיר! זה לא מטאל טהור, אבל יהיה בזה את הכבדות של אורפנד לנד. קובי אפללו כותב לנו שיר, בעקבות שיתוף הפעולה שלנו בפסטיבל הפיוט.

הוא לא בדיוק רוקר...

דווקא מתברר שקובי אפללו הוא מטאליסט בעברו, וכשהוא שמע את העיבודים שלנו לשירים שלו הוא התהפך על עצמו, בקטע טוב... אז כן, באלבום הבא יהיו כמה שירים כאלה, "שקטים" יותר או "רגועים" יותר, אבל עשינו כאלו גם בעבר. לא תראה אותי מקים אוהבל מחאה מול גלגל"צ, למרות שמעולם לא נכנסו לפלייליסט שלהם. כמו שאמרתי, אני לא רודף אחרי בית הנשיא בשביל הכרה. אני מטאליסט גאה, ואני גאה שהשגרירה הישראלית הגדולה ביותר בעולם היא להקת מטאל, ואני חושב שכל מטאליסט צריך להיות גאה בזה.

ובהקשר הזה, איך כל מה שאתה אומר משתלב עם הפרסומת ההיסטרית ל"מנטה", בה כיכבתם? לא ניסיתם לחדור למיינסטרים?

אחי, זה היה קטע מטורף, אבל לפני הכל חשוב לזכור שלא הופענו שם כ"אורפנד לנד"! הופענו שם כלהקת מטאל עם זהות ושם שחברת הפרסום הביאה, "רעב כבד". הלבישו אותנו כספיינאל טאפ, וכתבו איזה שיר מצחיק שהיינו צריכים לשיר, אבל לא היינו אנחנו. הם רצו ללכת על הקונספט של להקת רוק כבד, וכתבו שיר, והיה להם חזון ויזואלי, ומישהו שם אמר שבמקום לשכור שחקנים שיגלמו להקה, למה לא להביא להקה אמיתית? חוץ מזה, שילמו לנו טוב... היו אודישנים והכל, בצפר היו, אנחנו, והיה כיף גדול. אבל זה לא היה בקטע של קידום עצמי או ניסיון לדחוף את עצמנו לקהל הרחב, כי שוב - לא היינו שם בתור אורפנד לנד, ואני מאמין שרוב צופי הפרסומת לא ידעו מי אנחנו בכלל...

אתם מתחילים לעבוד על אלבום חדש, ויוסי הוציא אלבום סולו משלו. הוא יוצא להופעות, הוא עסוק מאד - איך הכל משתלב?

חשוב מאד שכל מוזיקאי שרוצה לבטא את עצמו, מעבר ללהקה שלו, יוכל לעשות זאת. אם Kerry King רוצה עכשיו להקליט אלבום בלוז, חשוב שהוא יוכל לעשות זאת. ברור ש Slayer לא יהפכו ללהקת בלוז, אבל חשוב שהוא יכול לצאת ולעשות את זה. זו ההגשמה העצמית של כל מוזיקאי והחופש שלו. מצד שני, זה יכול לגרום לפעמים לניגוד אינטרסטים. לכן, חשוב ששני הצדדים ידעו להתנהל ברגישות מאד מיוחדת בנושא הזה, מוזיקאי שמחליט לצאת לקריירת סולו. גם הלהקה צריכה לכבד את זה, וגם המוזיקאי צריך לכבד את הלהקה שלו. אחרי הכל, סדרי עדיפויות יכולים להשתנות, לו"זים יכולים להתנגש ומה לא. פה בעצם נעמדת למבחן החברות, התקשורת, ההבנה. יש לנו וליוסי שיחות רבות בנושא הזה, וכולנו מכבדים את כל מה שצריך לכבד, ובינתיים אנחנו מצליחים להתנהל בהצלחה, ואני מאמין שלא תהיה בעיה עם הנושא הזה. אני בכל מקרה, מאחל ליוסי כמה שיותר הצלחה עם האלבום שלו.

ומה איתך? לא חושב להוציא אלבום סולו מתישהו?

אני הקדשתי את כולי ואת כל חיי לאורפנד לנד. אני לא פוסל את האפשרות, אבל בינתיים אני כותב ספר, וזה שונה מהשגרה הרגילה שלי. השתתפתי כזמר אורח אצל לא מעט אמנים, ויש לי בעצם לא מעט פעילות מחוץ ללהקה. אני מאמין שקודם כל עליי לסיים את הספר, ולוודא שהלהקה ממשיכה לעבוד. אחרי הכל, לקחתי על עצמי את תפקיד מוביל הלהקה, מבחינת ניהול וכיו"ב, אז כרגע ליוסי יש יותר זמן אפשרות למסע הזה, ולי קצת פחות. זה לא בוער בי עדיין, כמו שזה בער ליוסי לעשות אלבום משלו. יש לי רצונות לעשות כל מיני דברים שונים, ולפעמים יש לי רצונות לעשות מוזיקה שהיא כמו המוזיקה שאני אוהב מחוץ למטאל (דפש מוד, לאונרד כהן) ולשיר שירים על נושאים כמו "בינו לבינה" (הרי אורפנד לא עושה מוזיקה על נושאים כאלו), ואולי מתישהו באמת אעשה אותם...

ומה לגבי טקסטים באמת? עד עכשיו נשארתם בתחום מאד ברור של טקסטים, ואלון מיאסניקוב, העורך הסקסי של האתר הזה, היה כותב איתכם?

אלון כותב איתי את הטקסטים כי הוא מתבטא כל כך טוב באנגלית, זו שפת האם שלו. הוא כבר בגיל 16 קרא את הקוראן באנגלית ועוד כל מיני יציאות מרשימות כאלו. אז תהליך הכתיבה שלנו מורכב ומעניין - אנחנו יושבים שעות, אני קודח לו על מה אני רוצה לכתוב, מספר לו את הכל, מנחית עליו נושאים ואז הוא מסדר את זה לשיר ברור וקוהרנטי שכתוב בשפה גבוהה ועשירה. היו גם טקסטים שהם לחלוטין שלי, ויש לא מעט משפטים או פראזות שהם בעצם טקסטים שלי. בגדול זה אני ואלון.




אז מי בעצם מחליף את מתי? למה הוא עזב את הלהקה? זה היה צפוי?

מתי איתנו מההתחלה. תמיד התגאינו שאנחנו נשארים ביחד, במשך עשרים שנה, עם הופעות, יום יום, חזרות, אוטובוסים ומה לא. אנחנו כמו משפחה, הנישואים האלו עובדים! זה גם מוכיח את תפיסת העולם שלנו - להסתדר אחד עם השני, לחיות אחד עם ההבדלים של השני ולעשות שלום בית. למעשה, חיינו את מה שאנחנו מייצגים. הרגע בו מתי הודיע שהוא עוזב היה רגע מאד כואב, לי אישית ולנו כלהקה. זה בן משפחה שעוזב אותך, ואתה לא יכול לכעוס עליו בגלל זה. מתי לא עזב את הלהקה בגלל סיבות רעות, אני מניח שאפשר לקרוא לזה "עייפות החומר", או שחיקה. אני אומר את הכל מנקודת המבט שלי ויכול להיות שמתי יקרא את זה ויאמר שזה לא נכון, אבל אני הרגשתי שבשנים האחרונות מתי פשוט עשה המון דברים אחרים, והגיטרה לא הייתה עדיפות ראשונה אצלו. הוא עשה תואר, הוא התחתן. כאילו התהליך שלו היה הפוך מזה שלמ יוסי, שרק הולך ונכנס עמוק יותר לנגינה ולגיטרה. לנו כלהקה זה ממש לא הפריע, אבל כנראה שמתי עצמו עבר תהליך והגיע למסקנה שכר לא בא לו, וזה לגמרי בסדר. ישבנו כאן בדירה שלי, ניהלנו את השיחה, התחבקנו, היה מרגש. אני מת עליו, אני חושב שמתי הוא איש יקר עם תכונות ראויות להערצה. אורפנד לנד תמיד תהיה בית בשבילו, אם הוא ירצה לחזור לנגן, תמיד יש על מה לדבר.

ועכשיו? מי מנגן במקומו?

תמיד הקפדנו שיהיה לכל אחד מאיתנו מחליף, על כל מקרה שלא יהיה. אנחנו עושים כ 80 הופעות בשנה, אנחנו המון בדרכים, ולכן חשוב שתמיד נוכל לעמוד בהתחייבויות שלנו. בשנים האחרונות היה לנו גיטריסט מחליף בשם חן בלבוס. משפחת בלבוס היא משפחה קרובה מאד לליבי. כשהקמתי את Resurrection, עוד לפני שיוסי ומתי הצטרפו, ניגן איתי בחור בשם אורן בלבוס, שהוא אחיו הגדול של חן. מאז שאני ילד התרוצצתי למשפחת בלבוס בסלון. את חן אני מכיר שאז שהיה בן 3, והוא נגן מחונן. הוא למד אצל יוסי לנגן גיטרה, והוא בעצם הסיפור הקלאסי של "המעריץ שהצטרף ללהקה". הוא הגיע לרמה כל כך טובה עד שהוא נהיה נגן מחליף. הוא גם איש צנוע ומקסים בלי קשר... אז עכשיו כשמתי פינה את מקומו, חן עבר לקדמת הבמה.

ובאלבום הבא מתן יקבל קרדיט של מתופף הלהקה? הרי באלבום הקודם הוא לא ניגן והצטרף מיד אחריו...

נכון, אבל בדי וי די של ההופעה הוא בהחלט מקבל קרדיט וגם מתחרע לא מעט על התופים... מתן הוא חבר רשמי לכל דבר בלהקה, וברור שבאלבום הבא הוא כבר מקבל קרדיט כמו כל חבר להקה. אין כאן שאלה אפילו...

מה אתה יכול לספר לנו על ההופעה בפרוג סטייג'? זו גם תהיה הופעה עם 22 נגנים, מטוסים באוויר, חזירים מעופפים ועוד הפתעות, או שמדובר בהופעה רגילה?

בפסטיבל הפיוט עשינו הופעה מאד מיוחדת, אבל גם הקהל היה מאד מגוון... מטאליסטים, חב"דניקים, כיפות סרוגות, זקנים על כסא גלגלים, מי לא היה שם? אז בהתאם לזה, ההופעה הייתה בעלת אופי שונה. פרוג סטייג' זה פסטיבל Open Air. קודם כל - איזה כיף שיש פה פסטיבל Open Air, ואיזה כיף שאנחנו יכולים לנגן לקהל המקומי שלנו ליד הכנרת, באווירה של קמפינג ואוהלים, ורוק ומטאל ומה לא. אני ממש קורא לכל מי שבא לו ליהנות מהחיים להגיע לפסטיבל. אנחנו נתן הופעה כמיטב המסורת, הופעת הד ליין טובה ביותר ככל שאנחנו יכולים.



מה אתה יכול לספר על האלבום החדש?


את האמת, לא הרבה... אנחנו עובדים עליו, הוא יהיה מדהים, וכל מה שאני יכול לספר עליו כרגע זה שפוליקר כותב לנו שיר...


בוא נתקוף את זה מזווית אחרת - ההתפתחות המוזיקלית שלכם כלהקה היא משהו פנומנאלי. התחלתם מדום/דת' עם נגיעות אוריינטאליות, והאלבום האחרון היה (לפחות לפי דעתי) יצירת מופת של פרוגרסיב מטאל, הפגזה מטורפת של מוזיקה ושיא שבזמנו, היה לי קשה לתאר כיצד תעברו אותו, או תתעלו עליו. האם אתם מנסים להמשיך את הקו הזה, או שאתם חוזרים למקורות? אולי אתם בכלל עוברים לאינדסטריאל מטאל?

בכנות, ברמה של מורכבות והלחנה, אני לא חושב שנצליח להתעלות על Or Warrior. אנחנו קצת מחפשים לעשות משהו יותר Flowing, אולי שירים יותר המנוניים. השיר שפוליקר כותב לנו הוא שיר מטאל, אבל שוב, לא תמיד היו לנו רק שירי מטאל מסורתיים. יש לנו שירים שהגיעו לרמה מתקדמת, אבל עוד אין לי איזה מבנה ברור של האלבום, אז קשה לי לענות לך על זה. אני כן יכול לומר לך שהאלבום הבא לא יהיה מורכב כמו Or Warrior, ולא ארוך כמו Or Warrior. אתה יודע, כשהתחלנו לעבוד עליו שאלנו את חברת התקליטים מה האורך המקסימאלי שנוכל לעשות אותו, והם ענו לנו בערך 78 וחצי דקות. אז הלכנו ועשינו אלבום של 78 דקות ועשרים וחמש שניות... אתה יודע, עשינו את Or Warrior, אבל אני לא יודע אם בא לי לעשות עוד אחד כזה... אבל יהיה אלבום אחלה.

אתה הולך לשיר בעברית? מתישהו? באלבום החדש? ואני מבקש להבהיר - פסוקים ופיוטים זה לא נחשב... ולמה אני שואל? כי יש קביעה (שאני לא מסכים איתה) שמטאל ועברית לא הולכים ביחד.

אני לא מסכים עם הקביעה הזו, ואני לא חושב שיש חוק ברור. באמנות אין דבר כזה שאין דבר כזה. כל עוד עושים את זה נכון, זה יעבוד. אתה יודע, לבוב דילן יש קול של צפרדע, ואיכשהו זה עובד לו. אני יכול לשיר בעברית, בתורכית, באנגלית. מה שיבוא יבוא.

למה לא שרת בעברית עד היום?

הרגשתי שנתתי את המקום לעברית דרך הפיוטים. לא הרגשתי צורך לכתוב ולשיר רק בעברית כי הרגשתי שאני רוצה לפנות לכל העולם, והשפה הבינלאומית היא אנגלית. אני בעד עברית, אבל הרגשתי יותר נכון לשיר באנגלית, בעקבות המטרות שלי ושל הלהקה.

הימים הנוכחיים הם ימים של טירוף מערכות, בעיקר בעולם הערבי. יש בעולם פחד היסטרי מהאיסלאם, יש סרט תת רמה אמריקאי שצוחק על מוחמד, ויש קיצונים ערביים ששורפים שגרירויות ורוצחים שגרירים בשם הדת. בתוך כל הבלאגן הזה, הנה אתם, להקה ישראלית ששרה באנגלית ויבוא הקיצוני האיסלאמי ויטען שאתם מחללים את כבוד האיסלאם כי אתם משלבים את הקוראן עם התנ"ך. אתה לא מפחד?

שיבוא הקיצוני ויגיד לי שאני מחלל את כבוד האיסלאם כשאני שר פסוקים שלמים מהקוראן כמו אימאם לכל דבר. כבר ניהלתי על זה לא מעט ויכוחים עם כאלו שטענו שאני מחלל את הקודש, והתשובה שלי היא שאני לא שר פסוקי קוראן ומשלב אותם עם שתי בחורות בביקיני וחזיר. אני שר את זה כטקסט רציני, ומכבד את המילים ואת המסורת. לא עשיתי פרובוקציה ולא פראפראזה.

ויום אחד יכול לבוא פסיכופט ולהחליט שלא מתאים לו.

לא שאני משווה, אבל גם היה פסיכופט שהחליט שלא מתאים לו יצחק רבין. ומה רבין עשה? ישב בבית? מה אני אעשה, לא אופיע יותר? אמרו לנו פעם לא לנסוע לתורכיה כי זה מסוכן ויבוא מישהו ויעשה משהו. חשבתי לעצמי, "אני על הבמה. אני הכי חשוף בעולם. רק צריך לכוון עליי וזהו". ומצד שני, עד היום לא קרה שום מקרה. לא הפגנות, לא מכות. אני מאמין שאנחנו עושים משהו חשוב למדינה, ואני מאמין בדרך שלנו, ואני שלם עם מה שאני עושה. זה ישמע מאד הירואי, ומאד גדול, אבל אם אני צריך למות בשביל זה? אז אני אמות בשביל זה. המטרה חשובה.

ומהצד שני? אנחנו חיים בתקופה לא קלה בישראל, עם לא מעט שנאה ופחד מהדת ומגוש החרדי במדינה. אפשר לטעון את אותה טענה על חילול קודש גם בהקשר היהודי, שלא לדבר על זה שאתה בעצמך הפרת חוקי יהודת אחת גדולה - שיער ארוך, מטאליסט, קעקועים, אני מניח שאתה לא שומר שבת, ומה לא.


כשאנחנו מנגנים, משהו טוב קורה בעולם. נקודה. כרגע, אולי בגלל שאין לי ילדים (צוחק), אין לי בעיה ופחד, ואני מאמין במה שאנחנו עושים. קיצוניים תמיד היו ויהיו בכל מקום - על הכביש, במגרשי כדורגל, ובפוליטיקם. בנאדם שיבוא ויאמר שרק מוזיקה קלאסית היא המוזיקה האמיתית, וכל השאר זה לא מוזיקה, הוא קיצוני לא פחות מכל קיצוני אחר. אני מפחד מקיצונים, ואני משתדל לא להרגיז אף אחד אבל מהצד השני אני משתדל לעשות את מה שאני רוצה. אני יהודי, אני ישראלי, יש לי כבוד ענק למסורת של העם שלי, אבל יש לי המון ביקורת על מנהיגי הדת שלנו לאורך השנים. אני חושב שנעשו טעויות ענקיות ברמה היסטורית מצד מנהיגי הדת שלנו. קח את צליבת ישו - ניסיון עקר וטיפשי לחסל בעיה, וזה יצר קונפליקט היסטורי ענק שרודף אותנו לאורך שנים. כמו גרמלינס... אבל ברצינות, צליבת ישו, שהיה ענין פנימי בין יהודים הפך להיות עניין חיצוני שיצר דת חדשה ורדיפות ומה לא. אין כזה דבר נציג אבסולוטי של אלוהים, ואני לא מאמין בנציגי דת שכופים דרך אחת בלבד. אני מאמין שכל אדם, עמוק בפנים, יודע כיצד לעבוד את הבורא.

אני יודע שאני יהודי גאה, ושאני עובד את בורא אעולם - זה שאני מוזיקאי, שאנחנו עושים את מה שאנחנו עושים, זה שאנחנו עוזרים בדרך שלנו ליצור עולם טוב יותר, מראים לבני אדם דרך להסתדר - זה לעבוד את בורא עולם. אז אני לא שומר שבת. אז מה? זה שלא אדליק סיגריה בשבת סותר את זה שאני אולי עוזר לאנשים להפסיק להרוג אחד את השני? איפה בדיוק נמתח הקו הדמיוני בין ההיגיון ובין הקשקוש? יש לי בעיה עם "תוכיזם", עם ללכת על עיוור על מה שכתוב. אז כתוב. כתוב בספר ויקרא "ולא תתנו בכם כתובת קעקע". יופי. ב"שיר השירים" כתוב "והשימיני כחותם על ליבך וכחותם על זרועך". אז גם אני פרשן, והנה, שמתי קעקוע שאומר "כחותם על זרועך" על זרועי. אז אני יהודי מאמין, ולכל הרבנים שאומרים לי איך לעבוד את בורא עולם "נכון", אני אומר - עשו לי טובה, שחררו אותי. יש לי קשר טוב עם בורא עולם ואני יודע לעבוד אותו בדרכי.

מי אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?

אני מעריץ גדול של לאונרד כהן. הוא משורר ענק, אני מוצא בו הכל. אני מוצא בו אור, אופל, אהבה, עצב, הכל. אבל מעבר לשירים שלו, אני מאד אוהב את הדרך שלו. לדוגמא - אני מאד מתנגד לחרם, זוהי לא דרכו של האמן. לא הייתי הולך להופיע לעזה, בכנס שבו מנהיגי החמאס קוראים להשמדת ישראל, אבל אם היו קובעים לי הופעה מול 30 מעריצים אורפנד לנד במועדון, הייתי נוסע להופיע שם. לכן, כעסתי מאד על הפיקסיז ואלביס קוסטלו ודומיהם שביטלו את ההופעות שלהם כאן. אני מאמין שלמוזיקאי יש אחריות כלפי המעריצים שלו כמו שיש לרב כלפי המאמינים שלו. המוזיקה הולכת עם המעריץ, היא מלווה אותו ברגעים קשים וברגעים שמחים. מה הקשר חרם עכשיו? למה שלחתם את המעריצים שלכם לקנות כרטיסים ואז לקבל עליהם זיכוי? למה לשבור להם את הלב ככה? למה בכלל קבעתם את ההופעות הללו מלכתחילה?

כשבאו ללאונרד כהן ואמרו לו "אל תופיע בישראל, תעשה חרם תרבותי", הוא לא הסכים. יותר מזה שהוא לא הסכים, רווחי ההופעה שלו בארץ נתרמו לארגון שפועל עבור משפחות שכולות משני הצדדים - יהודים ופלשתינאים. כמות אדירה של כסף נתרמה לארגון שמבטל את כל טיעוני החרם והשטויות הללו - מטרה נעלה לכל דבר, באקט שסותם את הפה לכולם הקוראים לחרם. זה מה שאני מעריך, וזו הדרך בה אני רוצה שאורפנד לנד תמשיך לפעול - אנחנו מעל הסכסוכים הללו, ולהופעות שלנו מגיעים אנשים מאיראן, בחריין, לבנון, סוריה ומאיפה לא. אולי זה בגלל ההערכה הענקית שלי ללאונרד כהן. מבחינתי - אם היה קם עכשיו בית המקדש השלישי, לאונרד כהן הוא הכהן הגדול.

שאלה אחרונה חבר - בהנחה ונתניהו מפסיק להעלות את גיל הפרישה, איפה אתה רואה את עצמך בעוד עשרים וחמש שנה, לקראת הפנסיה?

עם משפחה, שלושה ילדים, כותב מוזיקה, כותב ספרים או מאמרים, ומקווה שכשיהיו לי ילדים, העולם יהיה מקום טיפה טוב יותר ובטוח יותר עבורים. אני רוצה להרגיש ולדעת שהילדים שלי ידעו שאולי, רק אולי, היה לי חלק קטן במאמץ הזה - לעשות את העולם טוב יותר. הלוואי אמן.

[ פרסם תגובה / קרא תגובות (5) ]
:: שתפו ::
FaceBook MySpace Twitter Email This
:: חיפוש במגזין ::
 
:: סקירות אלבומים ::

Dir En Grey – The Insulated World

Slash featuring Myles Kennedy and The Conspirators – Living the Dream

Beyond The Black – Heart of the Hurricane

Anaal Nathrakh – A New Kind of Horror

Behemoth – I Loved You at Your Darkest

Deicide - Overtures of Blasphemy
>> סקירות נוספות <<

:: עדכונים ::

סקירת הופעה:
עושים שמח בהוואנה - סקירת הופעתה של להקת Amaranthe בתל-אביב

כתבה:
הוואקן הראשון שלי

ראיון:
האיש בשחור - ראיון עם Sakis Tolis סולן להקת Rotting Christ

סקירת הופעה:
הרעידו את הסכך: סקירת הופעת The Three Tremors בישראל

סקירת הופעה:
הקיץ של אוזי - סקירת הופעתן של Salvation, Ozzy Zoltak וFatum Aeternum בגגרין

כתבה:
הגיע זמן לכפרות, כפרות. – על האלבומים שמצדיקים בקשת סליחה
>> עדכונים נוספים <<
:: אירועים ::
[25/02/2019]
Manowar בישראל
[18/11] Ne Obliviscaris בישראל
[29/11] השקט שאחרי הSandstorm
[29/11] פסטישרץ 10
[03/12] Bruce Dickinson במופע ספוקן וורד
[06/12] חג האור פנד לנד חוגג עשור
[13/12] Unleash The Pain בהופעת השקה
[20/12] Paradise Lost בישראל
[09/01] Arcturus בישראל
[20/02] Behemoth בישראל
>> לפרסום בלוח אירועים <<
:: כל הזכויות שמורות © מגזין מטאליסט 2002-2014 ::                                                                                :: אתר זה מיוצג על-ידי אילון, אגרט ושות' עורכי דין ::