תפריט ראשי
ראשי: ראיונות | כתבות | חדשות
סקירות: אלבומים | DVD | הופעות
סצינה: אירועים | תמונות | פורומים
שונות: עדכונים | סרטים | וידאו
אודות: המגזין | צוות האתר
פרסום: אירוע \ באנר | חדשות
Ontour
Graspop
Feed Us Go English Visit Our Facebook Page Visit Our MySpace Profile
:: מדור סרטי האימה \ מד''ב ::

06/12/2007
המוחות מאחורי האימה - חלק ג' [ מאמר ]
מאת: איתן גפני

לאחר שביקרנו במחוזות אימה שונים, מאיטליה ועד יפן, אנחנו חוזרים לאמריקה לבקר שלושה במאים שכל אחד בתחומו יצר סוג קולנוע חדש. נתחיל עם ווס קרייבן, שבין השאר יצר כמה מדמויות האימה האהודות ביותר והחזיר את האהבה לז'אנר בשנות ה-90'. נמשיך משם לרוג'ר קורמן שיצר עשרות סרטים בז'אנר והוכתר כ-"מלך סרטי ה-B". לבסוף, נסיים בנוסטלגיה עם הסרט "דרקולה" מ-1932, אותו ביים טוד בראונינג, שעד לפני כמה שנים לא קיבל את ההערכה שלה הוא היה זכאי.


Wes Craven \ ווס קרייבן

מי לא מכיר את ווס קרייבן? הבמאי המזדקן והחביב הזה, שאחראי על כמה להיטי אימה בלתי נשכחים, תיכף סוגר שבעים שנה על כדור הארץ, ועדיין מביים כאילו אין מחר. את הקריירה הוא התחיל בתור עוזר צלם בחברת הפקות קטנטנה בניו יורק, בלי שהיה לו מושג על קולנוע. כחלק מתנועת הנגד של שנות השישים, פשוט נראה לו מגניב להיות חלק מחברת הפקה.

שם, הוא מצא חבר חדש, שון ס. קאנינגהם (מי שלימים יביים את "יום שישי ה-13" הראשון ויפיק את כל השאר), וביחד הם כתבו תסריט. לא שהיה להם מושג איך כותבים תסריט, אבל הם עשו את זה בכל זאת. לאחר מכן קרייבן החליט שהוא רוצה לביים, ומכיוון שלא היה לו מושג איך מביימים, הוא הלך וביים את הסרט כפי שהוא הכיר סרטים באותה תקופה - דוקומנטארי.

התוצאה? אחד מהסרטים האלימים והסדיסטיים שנוצרו אי פעם, "הבית האחרון משמאל" (1972). הסרט עורר הדים וצונזר בכמה וכמה בתי קולנוע עקב האלימות הגראפית שבו (לאותה תקופה, אבל גם היום הוא לא עושה תחושה נעימה). מיד לאחר מכן הוא קיבל הצעה לביים סרט אימה חסר תקציב המבוסס בחופשיות על מקרה אמיתי שאירע בדרום ארה"ב, המספר על משפחה מטורפת ששחטה כמה צעירים. התוצאה, "לגבעות יש עיניים" (1977), אחד מהסלאשרים הגדולים בהיסטוריה (הרבה לפני שקראו לזה סלאשר), שהיה גניבה אחת גדולה מ-"טבח המנסרים מטקסס" שנעשה שלוש שנים קודם לכן.

לאחר עוד כמה סרטים לא מעניינים וטובים (כולל גרסא מטופשת במיוחד ל-"יצור מהביצה", מ-1982 ועוד סרט בכיכובה של אחת, שרון סטון) קרייבן הפתיע עם להיט אימה, שוב חסר תקציב. אבל הפעם הלהיט שלו לא היה להיט צנוע, אלא שובר קופות, כזה שסימן את קרייבן לעד בתור אחד היוצרים הגדולים עולם האימה - "סיוט ברחוב אלם" (1984). מי לא מכיר את הסרט הזה? אלים, בוטה, הומור שחור, תסריט מבריק.

בשלל ההמשכים המגוחכים (כן, כן. גם השלישי גרוע, למרות שקרייבן כתב אותו) קרייבן לא נגע, פרט לסרט האחרון בסדרה, שהיה הקדמה לשלב הבא ביצירה של קרייבן. אבל, תיכף נגיע אליו. במהלך שנות שמונים קרייבן ביים כמה סרטים ממש לא טובים - המשך ל-"לגבעות יש עיניים", "האנשים מתחת למדרגות", ו-"שוקר", שפרט לשיר של Megadeth בפסקול אין בו שום דבר טוב.

בשנת 1994 קרייבן הפתיע כשחזר עם המשך נוסף לסדרת פרד קרוגר, "הסיוט החדש". היה זה סרט שונה - שוב, אלים וגראפי, אבל הפעם נראה כי קרייבן חזר למקורות הדוקומנטאריים שלו: הסרט התרחש כמעט כולו באור יום, במצלמת כתף, עם לוק מאד אותנטי, והעלילה נסובה סביב הדמויות שבראו את פרדי - השחקנית המגלמת את ננסי (הת'ר לנגנקאפ), המפיק בוב שואו, רוברט אנגלונד (הלו הוא פרד קרוגר) וקרייבן עצמו. כולם בתפקיד עצמם. למרות שהסרט הוא הברקה, הוא לא ממש הצליח בקופות.

לאחר סרט נוראי עם אדי מרפי ("ערפד בברוקלין", 1995) קרייבן עשה היסטוריה, בפעם השנייה בקריירה - הסרט "צעקה" שבר קופות והפך לאחד הלהיטים הגדולים של שנת 1996. כולם כבר ראו ומכירים, ומתישהו אני אעשה כתבה מרחיבה על הטרילוגיה הנפלאה הזו, אבל תסתפקו בהצהרה הבאה - "צעקה" הוא סרט שכונן ז'אנר קולנועי חדש, אימה פוסט מודרניסטית, ואת זה אף אחד לא ייקח מקרייבן.

בשנים האחרונות קרייבן התמתן קמעה - את "צעקה 3" הוא ביים רק בתנאי שיתנו לו לביים דרמה עם מריל סטריפ, סרטו "הקללה" (2005) היו כישלון קופתי ונערך פעמיים מחדש מאז שצולם בשנת 2002, וסרטו האחרון, "טיסת לילה" היה מהתלת מתח חביבה, יותר סרט סטודנטים מאשר סרט של ממש. כיום, יש דיבורים על כך שהוא מתכנן רימייק ל-"שוקר", אותו הוא מתעתד לביים. בינתיים הוא שוקד על תסריטים (כתב את שני הרימייקים ל-"לגבעות יש עיניים") וסופר את השטרות שלא מפסיקים להגיע לחשבון הבנק שלו, כשעל כולם מתנוסס פרצופו המחייך של אחד, פרדי קרוגר.


Roger Corman \ רוג'ר קורמן

רוג'ר קורמן הוא לא רק במאי, אלא גם מפיק, ולא רק של סרטי אימה. נפתח במספרים, כדי שתבינו מי האיש: הוא חתום כמפיק ראשי של 380 סרטים, ביים 55, וכתב 6. מעבר לכך, הוא הבעלים של כמה חברות הפקה, כשדרך החברות הללו הוא הפיק אלפי (!!!) סרטים. רובם המכריע יותר גרועים מהמיץ ששוכב בפינה של שקית הזבל. אבל, למרות העובדה שקורמן הפיק וביים הרבה מאד חרא בקריירה שלו, יש כמה דברים חשובים שצריך לדעת עליו. קודם כל, הוא יודע שהוא עושה חרא. ברוב הזמן, זו המטרה. לעשות חרא של סרט, אבל כזה שיכניס לו כסף.

דבר נוסף, לתקופה מסוימת, הייתה לו שאיפה לעשות קולנוע טוב. ותחת השאיפה הזו, הוא הוציא כמה פנינות, שתיכף נזכיר אותן. אך הדבר החשוב ביותר: קורמן אחראי באופן אישי להזנקת הקריירה של ג'ק ניקולסון, פרנסיס פורד קופולה, ג'ון קסאווטס, ברוס דרן, דניס הופר, רוברט דה נירו, ג'ו דנטה, ג'ון סיילס, ועוד רבים וטובים. ואם אתם לא יודעים מי האנשים הללו, תגיעו אלי אחרי השיעור להרצאה ומכות בטוסיק עם סרגל.

בשנות השישים, כשקורמן עוד היה במאי אידיאליסט שהאמין במהפכה, הוא ניסה לעשות סרטים שאומרים משהו. אבל מהר מאד הוא הבין שבשביל להרוויח כסף אתה צריך כמה דברים בסיסיים בסרט: סקס, אלימות, בחורות יפות, ואם אפשר לשלב את כל אלה עם כמה מפלצות מהחלל החיצון או רוצח, אז יותר טוב.

במהלך הדרך, כשהוא מפיק כמה מהזיבלונים הגדולים בהיסטוריה, עם שמות קורעים מצחוק כמו "אחיות בעטיפת ממתק", "אנשי הדמדומים", "נשים בכלובים", "המפלצת של הלילה הצהוב" ועוד. אך קורמן גם נתן צ'אנס לכמה צעירים חדורי מוטיבציה כמו ג'ק ניקולסון בסרט "חנות קטנה ומטריפה" מ-1960, דניס הופר ופיטר פונדה (כשעזר להם למכור את "אדם בעקבות גורלו" לחברה מתחרה, של חבר שלו).

אי שם לקראת שנות השבעים, קורמן החליט שהוא מממש את אהבתו הגדולה לסופר האימה אדגר אלן פו, בסדרת סרטים המבוססים על כתביו ("העורב", "העט והמטוטטלת", "מסיכת המוות האדומה" ועוד). כמובן שקורמן עשה את זה בדרך שלו, כלומר, צילם ארבעה - חמישה סרטים במקביל באותו לוקיישן, עם אותם שחקנים. אבל בתוך הבלאגן הזה אפשר היה למצוא את ג'ק ניקולסון, פרנסיס פורד קופולה בתפקיד התסריטאי של כמה מהם ("האימה", "דימנטיה 13"), וכמה מכוכבי האימה הגדולים של העבר, בתפקידים לא רעים בכלל, כמו בוריס קרלוף, וינסנט פרייס ופיטר לורה. ואם אתם לא יודעים מי אלה, תגיעו אלי אחרי השיעור עם תפוח ומוכנים להצלפות.

קורמן אחראי על המושג "אקספלויטיישן סינמה" במובן הכי מילולי שלו - הסרטים שלו היו סרטי B במקרה טוב, הציגו ניצול נוראי של נשים, הציגו אלימות גראפית קשה, והיו ממש, אבל ממש גרועים. ולמרות הכל, קורמן פועל עד היום, כנשיא של כמה חברות הפקה, ולא מפסיק לרגע. הוא איש עשיר מאד, ויכול להתגאות בעובדה שלמרות שרוב תיק העבודות שלו מכיל צואה, יש לו כמה פנינות, ויש כמה אנשי מפתח בהוליווד שחייבים לו את הקריירה.


Tod Browning \ טוד בראונינג

ועכשיו, לשם ממש ישן. כל כך ישן שתרצו להעביר לכתבה הבאה, אבל אם אתם יודעים מה טוב בשבילכם, אתם תמשיכו לקרוא. כי בעוד כמה שורות אתם תגלו על סרט כל כך טוב (ויש מצב שחלק מכם עדיין לא שמעו עליו), שתהיו חייבים לראות אותו. למרות שהוא בשחור לבן. טוד בראונינג היה במאי פועל. כלומר, במאי שכיר של האולפנים בהוליווד הקלאסית, במאי חסר ייחודיות, מה גם שבאותן שנים לא הייתה שפה קולנועית כל כך משוכללת שבמאי כלשהו יכול היה להתבלט מעל כולם. כמובן, היו מקרים יוצאי דופן, אבל בראונינג לא היה אחד מהם.

למי שעוד לא סגור על עצמו, השנים המדוברות הן תחילת המאה העשרים. בראונינג ביים מעל חמישים סרטים מ-1912 ועד 1931, כששינה את פני הקולנוע לנצח. אולפני "יוניברסל" היו האולפן שהתמחה בסרטי אימה דלי תקציב באותן שנים, ולאחר שבמשך שנים סירבו לשחרר את הזכויות של רומן אימה אירי מסוים, החליטו שהגיע הזמן לביים את הגרסא שלהם לספר הספציפי הזה. חשוב לציין שהגרסא שלהם לא הייתה הראשונה. קדמה לה גרסא גרמנית, מ-1922, בשם "נוספראטו", אבל הגרסא הגרמנית הייתה ללא הזכויות לספר, לכן השמות של הדמויות והמקומות שונו. הייתה זו יצירת מופת, אבל זה כבר למאמר אחר.

בגרסא האמריקאית שמות הדמויות נשארו זהים לאלו שבספר, ואני כמובן מדבר על "דרקולה", המבוסס על ספרו המעולה של בראם סטוקר. בראונינג הבין שהוא קיבל עיבוד די מחורבן של הספר. התסריט לא היה טוב, האולפנים ניסו לחסוך כסף כשהשתמשו באותם סטים לסרט "פרנקנשטיין", והשחקן הראשי של הסרט היה איש הונגרי מוזר, שלא הופיע בסרטים אמריקאיים לפני זה. אבל בראונינג הבין למה בלה לוגוסי הוא האיש המושלם לתפקיד הרוזן הערפד - לוגוסי בעל המבטא הכבד שידר סקס. המון סקס.

באותה תקופה פוריטנית בארה"ב, לוגוסי היה סמל מין, וכל הגרסא של בראונינג הייתה שופעת מיניות, ומה שלא נאמר או נראה על המסך, נרמז בעדינות, כך שהצנזורים של האולפנים לא ישימו לב שבראונינג הבין בדיוק על מה הספר של סטוקר - על מין ותשוקה הרסנית.

לאחר "דרקולה" בראונינג עשה עוד כמה סרטים נשכחים, רק אחד מהם בתחום האימה, מכיוון ששנה לאחר "דרקולה", ב-1932, בראוניג ביים את הסרט שהרס לו את הקריירה. היה זה סרט שאמור להיות סרט אימה, אבל בעצם מדובר בדרמה חברתית יוצאת דופן בחריפות שלה, שיותר מהכל מדברת על סיפור אהבה אכזרית. הסרט הוא "Freaks", ומדובר ביצירת מופת שעד לפני כמה שנים לא היה ניתן להשיג עותק שלה בשום מקום, שכן הסרט צונזר לשנים רבות וננעל במחסני האולפנים.

המיוחד ב-"פריקס" הוא שהסרט מתהדר בקאסט שכולו אנשים החיים במופעי "סייד שואו" נודדים, כלומר - אנשים בעלי מום. בין השאר נוכל למצוא איש ללא גפיים, אישה מזוקנת ותאומים סיאמיים. כולם ללא ניסיון משחק, אבל עם המון רצון להביע אמירה, שבראונינג היטיב לנסח - הסרט מדבר על חוסר הסבלנות הבסיסי שלנו כבני אדם, ומשתמש בבעלי המום בשביל להציב מולנו מראה, ולומר לנו שאפילו אנחנו, הצופים הנאורים, לא יכולים לסבול לראות את האנשים הללו.

הסרט מזעזע ומטריד, אבל מדהים. הוא נכשל בקופות וכאמור, נגנז למשך שנים. רבות. לאחר "פריקס", בראונינג ביים עוד כחמישה סרטים עד שנזרק מהוליווד, שלא הסכימה להעסיק אותו יותר. הוא נפטר ב-1962, מוקצה מהעיר לה נתן את מרבית חייו, אבל כיום הוא זוכה לעדנה ושמו מוזכר לצד שם הסרט שהגלה אותו מעשייה קולנועית, בגאווה.

המשך יבוא...

[ פרסם תגובה / קרא תגובות (12) ]
:: חיפוש במגזין ::
 
:: סקירות אלבומים ::

Hannes Grossmann – Apophenia

Haeredium - Ascension

Devin Townsend – Empath

Hartsbane - As Summer Dies

Brymir – Wings Of Fire

Equipois – Demiurgus
>> סקירות נוספות <<

:: עדכונים ::

סקירת הופעה:
מחזירים את הפרוג - סקירת הופעתה של להקת Haken בישראל

ראיון:
וחושך על פני תהום - שיחה עם Erik Danielsson מלהקת Watain

כתבה:
לפרוץ את הכלב

כתבה:
הלהקות שהתחפשו - ספיישל פורים במטאליסט

ראיון:
ממשיך לצרוח - ראיון עם Udo Dirkschneider

כתבה:
הצעדה האחרונה - על סיבובי ההופעות האחרונים של אמני מטאל וותיקים, וגורלם בישראל
>> עדכונים נוספים <<
:: אירועים ::
[23/05/2019]
Orphaned Land חוגגים 15 שנים לMabool - לאור הביקוש, מופע נוסף!
[11/04] Death Marches Across The Holy Land TLV
[12/04] Hell on Earth Levontin Edition
[17/04] UDO בישראל
[18/04] מחווה לTenacious D
[20/04] Death Marches Across The Holy Land Haifa
[23/04] Edellom & Deusphera
[05/05] Watain בישראל
[19/05] Cancer בישראל
[01/06] Betlehem בישראל
[02/07] Disturbed בישראל
[18/07] Dream Theater בישראל
[29/07] Arch Enemy בישראל
[19/09] Septicflesh בישראל
[10/10] Epica בישראל
[13/11] Annihilator בישראל
>> לפרסום בלוח אירועים <<
:: כל הזכויות שמורות © מגזין מטאליסט 2002-2014 ::                                                                                :: אתר זה מיוצג על-ידי אילון, אגרט ושות' עורכי דין ::