Main Menu
Main: Interviews | Articles | News
Reviews: Albums | DVD | Shows
Scene: Events | Photos | Forums
Misc: Updates | Movies | Videos
About: Magazine | The Staff
Advertise: Events | News
Dusturbed
Disturbed
Feed Us Go Hebrew Visit Our Facebook Page Visit Our MySpace Profile
:: Horror / Sci-Fi Movies Section ::

10/08/2008
על צילו של ערפד
מאת: איתן גפני

ווילהלם פרידריך מורנאו, אחד מגדולי הבמאים של הקולנוע, היה טיפוס אקצנטרי בימי חייו. הוא שירת כטייס בשירות גרמניה במהלך מלחמת העולם הראשונה, אבל תמיד חלם להיות אמן. לאחר שסיים את לימודיו הגבוהים, שינה את שמו ל"מורנאו" (במקור היה לו שם אחר, הרבה יותר קשה להגייה...) והחל לעסוק בקולנוע, מתוך מטרה ברורה ליצור אמנות. בתחילת המאה העשרים, הקולנוע היה בחיתוליו, והעוסקים במלאכה לא ידעו בדיוק מה הם עושים - בידור, אמנות, תעשייה. לצד גיבוש תעשיית קולנוע אמריקאית משגשגת, באירופה היחס היה שונה מאד: בצרפת הקולנוע היה כלי בידורי לכל דבר, כמו בארה"ב, אבל בגרמניה העיסוק בקולנוע נחלק לשני מחנות עיקריים - תעשייה מול אמנות. הקולנוע הגרמני בתחילת המאה העשרים היה הקולנוע הכי מפותח בעולם, עם תקציבי הפקה גבוהים מאד, ערכי הפקה מעולים, שחקנים מקצועיים (שרבים מהם עקרו לארה"ב), והמון דמיון ותעוזה. די לציין כמה שמות בולטים כגון פריץ לאנג, בילי ווילדר, ארנסט לוביטש - כל אלה הם במאים גרמניים שברחו מגרמניה הנאצית לארה"ב, והפכו עם השנים לבמאים החשובים בהיסטוריה.

המורשת הקולנועית הגדולה ביותר שהשאירה גרמניה לעולם לא הייתה הסרטים הבידוריים המושלמים שלהם (לאותה תקופה), ובטח שלא הקולנועי הדוקומנטארי מעורר המחלוקת של לני ריפנשטאל (שחקנית שהפכה במאית ועבדה כשכירה של היטלר, בשבילו יצרה כמה יצירות מופת קולנועיות כגון "ניצחון הרצון"). המורשת הקולנועית האמיתית שהגרמנים השאירו הוא זרם האקספרסיוניזם הגרמני (להלן - "אקס' גרמני"). אקספרסיוניזם הוא זרם אמנותי ותיק, אשר עיקר מטרתו הוא לבטא את הרגשות הפנימיים של האמן. ציור אקס' יכול להיות שחור משחור או מלא בצבעים, ולא משנה מה האמן החליט שהוא מצייר. הכוונה היא להראות את האובייקט המצויר (או המפוסל, או כל מה שתבחרו לצורך הדוגמא) דרך עיני האמן, ככלי ביטוי לפנימיות שלו. כשהיטלר עלה לשלטון, אחד הדברים הראשונים שהוא עשה היה לאסור קיומה של אמנות אקס', שכן היא סותרת את כוונותיו לשלטון דיקטטורי, המתנהל לפי גחמותיו של איש אחד, עם חזון אחד.

הסרטים האקס' היו חתיכת מאכל קשה לעיכול: כולם התעסקו בנושאים מיתיים כגון שיגעון וטירוף, אבסורד מול מציאות, מפלצות ומעשיות פולקלור. היוצרים ביקשו להביע מחאה ציבורית ומחשבות אנטי ממשלתיות. לימים, זיגפריד קרקאואר יכתוב ספר הנקרא "בין היטלר לקאליגארי" שיסביר על ראיית העתיד של חלק מהיוצרים האקס', שראו כיצד השלטון הנאצי קורם עור וגידים ומשתלט לאט על אזרחי גרמניה המוכים ממלחמת העולם הראשונה. אך הדבר המייחד ביותר את הסרטים האקס' היה המראה יוצא הדופן שלהם. אם ראיתם פעם סרט של טים ברטון (ובעיקר את "באטמן חוזר") אתם יכולים בוודאי לזכור את הדמויות הרזות, החיוורות, עם השיער הפרוע והעיגולים השחורים מתחת לעיניים. כל אלה הם מחווה לדמויות האקס' של הקולנוע הגרמני, אותן דמויות גרוטסקיות, גדולות מהחיים, שתמיד מאופיינות בטירוף כלשהו או יכולת על טבעית ומאיימת. רק מלהביט בחטף על תמונה מתוך הסרט "הקאבינט של ד"ר קאליגארי" (רוברט וינה, 1925), סרט הדגל של הזרם הגרמני, ניתן להבין (ולהצטמרר) את כוונות היוצרים. מאפיין נוסף היה התפאורה הדו מימדית והתאורה המאד תיאטרלית ולא טבעית, שנתנו לסרטים עוד מימד על טבעי, לא הגיוני ומאיים.


כמעט כל מאפיין ויזואלי או תוכני של עולם סרטי האימה המוכר לכם כיום מגיע וצמח מתוך האקס' הגרמני. כל יצירת מופת שנעשתה באותן שנים השפיעה על דורות שלמים של יוצרי קולנוע, בכל אספקט של עבודתם. "מטרופוליס" של פריץ לאנג הפך להיות אבן הפינה של ז'אנר המדע הבדיוני. "ד"ר קאליגארי" הוא אב הטיפוס של אימה פסיכולוגית ותפאורות מטורפות. "הגולם" של הנריק גאלן הוא בעצם האבא של "פרנקנשטיין". בעצם נדידתם של במאי האקס' הגרמני לארה"ב, הם שינו את פני הקולנוע האמריקאי. פריץ לאנג, מורנאו ורבים אחרים עברו לביים סרטי פילם נואר ומותחני פשע אורבאניים בארה"ב, והביאו איתם את האסטתיקה הגרמנית, כמו לסרטי האימה האמריקאיים הקלאסיים, שפשוט "גנבו" מאפיינים ויזואליים והתאימו אותם לצרכיהם שלהם.

לפני שעקר לארה"ב (וביים שם כמה סרטים, אחד מהם הוגדר כאחד הסרטים האמריקאים הטובים ביותר אי פעם, "זריחה" שמו), פרידריך מורנאו הספיק לביים 17 סרטים במולדתו. אחד מהם, "הצחוק האחרון" היה סרט פורץ דרך מבחינת שפה קולנועית ושימוש באמצעים טכניים - מורנאו ראה עצמו כמדען יותר מאשר במאי. הוא אהב לקרוא לעצמו "מדען של רגשות", ובכך הגדיר בדיוק את מה שהיה - אינטלקטואל קר המבין את לב האדם, ויודע כיצד להפעיל אמצעיים חסרי רגש לחלוטין (כגון מצלמה כבדה המחוברת למנוף) על מנת לגרום לצופים לחוש את הריגוש הזה שאנו חשים בחזה, כשאנו צופים בסצנה מרגשת במיוחד.

ב-1922, לאחר כשלוש שנים של עיסוק בקולנוע, ולאחר שקנה לעצמו של כבוד בקרב עוסקי הקולנוע בגרמניה, החליט מורנאו כי הוא רוצה לעבד את ספרו של בראם סטוקר, "דרקולה", לסרט קולנוע. רצה הגורל, ומשפחתו של סטוקר לא רצו שגרמני יעבד את הספר של אבי-אביהם לסרט, ולכן מורנאו החליט לביים את הגרסא שלו עם כמה שינויי עלילה מזעריים, ולשנות את שמות הגיבורים. כמו כן, הוא החליט (בצעד מאד לא יוצא דופן) לקרוא ליצירה שלו בשם המחייב: "נוספראטו, סימפוניה של אימה". המילה "נוספראטו" פירושה ערפד, ועצם הקניית שם מפוצץ ומלא יראת כבוד ליצירת אימה, כבר משך תשומת להפקה יוצאת הדופן הזו.

מיטב השחקנים הגרמניים של אותה תקופה נרתמו לעשיית הסרט, ומורנאו הימר המון מהונו הפרטי על ההפקה. ההימור השתלם - "נוספראטו" הפך כבר עם יציאתו לאקרנים לסרט מדובר, ועם השנים קיבל מעמד של כבוד כיצירת מופת היסטורית. למרות שכמעט ואין בסרט מרכיבים אקס' (שכן מורנאו היה נטורליסט מושבע, ואהב מאד לצלם בחוץ, בטבע), הסרט נחשב לאחד מנושאי הדגל של הזרם האקס' בקולנוע, בעיקר תודות להופעה המרתקת של השחקן הראשי, האיש שמגלם את דמותו של הערפד נוספראטו (בן דמותו של הרוזן דרקולה): מקס שרק. אם השם נשמע לכם מוכר, זה מכיוון שטים ברטון העניק את אותו השם לדמותו של כריסטופר ווקן בסרט "באטמן חוזר" (כאמור, היצירה הכי מושפעת שלו מאותו אקס' גרמני).

בחזרה לענייננו - מקס שרק היה שחקן כל כך טוטאלי, עד שלא ניתן להבחין מתי ואיפה נגמרות פניו ואיפה מתחיל האיפור שלו. שפת הגוף שלו כל כך מחויבת לתפקיד, עד שלרגעים מסוימים במהלך הצפייה, ניתן להתבלבל ולחשוב שמקס שרק הוא באמת ערפד. עד כדי כך הוא בתוך הדמות שלו. ההמשך ידוע, ואם מישהו מכם לא מכיר וראה את "נוספראטו", הגיע הזמן לסור לאיזו ספרייה איכותית באזור מגוריכם ולצפות בסרט המהפנט הזה: "נוספראטו" מיקם סופית את מורנאו בצמרת עולם הבמאים בעולם, הקנה לו מעמד של במאי כוכב, גרם לו ללכת כמה צעדים רחוק יותר עם שאיפותיו ולהמציא כמה פיתוחים קולנועיים חדשניים, עד שעקר להוליווד.


לצערו, משפחתו של בראם סטוקר תבעה אותו על הפרת זכויות יוצרים, והוא הפסיד ונאלץ לשלם להם המון כסף. רוב עותקי ההקרנה של "נוספראטו" הושמדו ורק תודות לכמה אספנים שקנו את הזכויות בחזרה ממשפחתו של סטוקר, ניתן לצפות בסרט כיום, וכאמור - רצוי. מדובר באחד הסרטים הטובים ביותר שנעשו אי פעם, וסרט שהוא פיסת היסטוריה קריטית לכל חובב אימה באשר הוא, ולא רק. כל חובב קולנוע המגדיר עצמו מעל הממוצע (כלומר, לא חושב שג'סיקה אלבה היא השחקנית הכי טובה בעולם, ויודע מי זה אלפרד היצ'קוק) חייב לראות את הסרט הזה.

ניקולס קייג' הוא אולי שחקן גרוע במיוחד (או גאון, תלוי את מי שואלים), אבל יש לו המון כסף, וזמן פנוי. אחרת, איך אפשר להסביר את הסרטים האידיוטיים שהוא עושה? אבל לא זו הנקודה: הנקודה היא שבשנת 2000 הוא פגש במאי צעיר בשם אליאס מרהייג', שעד אז ביים קליפים (אחד זכור לטובה בשביל מרילין מנסון). הבמאי הצעיר כל כך הרשים את קייג', והסיפור שהוא סיפר לו לסרט היה מדליק במיוחד: מה אם אותו מקס שרק, השחקן הגאון שגילם את נוספראטו, היה באמת ערפד? ומה אם אף אחד לא ידע את האמת פרט למורנאו, ששמר על כך בסוד? קייג' כל כך אהב את הרעיון, עד שהוא החל לגייס כספים בעצמו למען ההפקה, והבמאי הצעיר (שמאז ביים רק פיצ'ר אחד, די טיפשי) מצא עצמו עובד עם כמה שחקנים גדולי שם, ומביים סרט יוצא דופן במקוריותו, וכזה שמצליח להעמיד כמה סצנות מופתיות במיוחד: "צילו של הערפד".

לתפקיד מורנאו התגייס ג'ון מלקוביץ', אחד מגדולי השחקנים של דורו. בתפקידים קטנים יותר ניתן למצוא את קארי אלוואס (ווסטלי מ"הנסיכה הקסומה") והקומיקאי הבריטי אדי איזארד בתפקיד חביב במיוחד. אבל את ההצגה גונב לכולם ווילם דפו. דפו, שחקן ענק שלא מקבל את הקרדיט הראוי לו, זכור לטובה מכמה תפקידי מפתח בלהיטים כגון "פלאטון" ו-"מיסיסיפי בוערת". אבל שום תפקיד שלו לא משתווה לעבודת המופת שהוא עושה ב-"צילו של הערפד" - הוא מחקה את מקס שרק (שעל המסך) בצורה מושלמת, ונראה לרגעים כי הוא הלך לאיבוד בתוך האיפור והדמות. הסרט עצמו הוא מעין קומדיה שחורה שכולה שיר אהבה לסרט המקורי מ-1922, ולעשייה הקולנועית בכלל. בתוך סבך העלילה והשחזורים המדויקים של סצנות מתוך הסרט המקורי, הצליח אליאס מרהייג' ליצוק עלילת מתח מתובלת בהמון הומור שחור, שהופכת מוצלחת יותר תודות למשחק הטוטאלי של ווילם דפו.

בשביל מי שראה את "נוספרטו" וגם בשביל שעדיין מתלבט אם לראות (כי זה בשחור לבן, ובלי דיבורים, וזה כל כך ישן....), הצפייה ב-"צילו של הערפד" מומלצת בחום. מה זה בחום, בשריפה חורכת עור ובשר. מדובר בפנינה קטנה שהלכה לאיבוד בתוך ים של סרטי אימה נוראיים או להיטים הוליוודים ממוחזרים. הסרט המקסים הזה לא קיבל את הפוקוס הראוי לו, והגיע הזמן שיתגלה עד ידי קהל רחב יותר. אתם, חביביי - הקהל המושלם. אתם אוהבים אימה? קיבלתם. אתם משכילים (או לפחות רוצים להשכיל)? יאללה, קיבלתם כמה שיעורי היסטוריה במכה. אתם מחפשים נושא לשיחה? ועוד איך קיבלתם. ווילם דפו יעשה לכם את הערב. ואם אחרי כל הסופרלטיבים הללו עדיין לא השתכנעתם, אז קבלו את פרט הטריוויה הבא: בסוף כל סצנה, אפשר לעצור את הסרט בפריים מסוים לראות את ניקולס קייג' מציץ מאחורי פינת חדר ומנופף באיבר מינו אל עבר המצלמה. טוב, זה לא נכון. אבל תודו שלשנייה האמנתם.

[ פרסם תגובה / קרא תגובות (6) ]
:: Search ::
 
:: Album Reviews ::

Judas Priest – Invincible Shield

Bruce Dickinson – The Mandrake Project

Vespertine - Desolate Soil

Sinnery – Below The Summit

Winterhorde - Neptunian

Oceans On Orion – Start From Nothing
>> סקירות נוספות <<

:: Updates ::

כתבה:
להקות של אלבום אחד

כתבה:
עשרה אלבומי מטאל שאולי פספסתם

כתבה:
מטאל מזרח תיכון – על הרכבי המטאל של המזרח התיכון

כתבה:
2023 במטאל – סיכום שנה ישראלי של מגזין מטאליסט

כתבה:
2023 במטאל – סיכום בין לאומי של מגזין מטאליסט

ראיון:
הקוסמונאוטית של המטאל - ראיון עם אנה וולצ'וק, בעלי מועדון הגאגרין
>> עדכונים נוספים <<
:: Events ::
[30/03/2024]
Eternal Struggle Hafia hardoce fe(a)st
[14/03] Structural - "Decrowned" release show
>> לפרסום בלוח אירועים <<
:: All Rights Reserved © Metalist Magazine 2002-2014 ::                                                       ::::