06/02/2018
שוטפים את המוח - סקירת הופעתן של Magen, Hammer Drill ו-Hot Box בגגרין
כתב: מתן קדר
צילם: יאיר אבלסון

אלו מכם שגדלו בשנות ה-90 בישראל זוכרים אולי את התכנית "הקומדי סטור", שבה הייתה פינה שנקראה "כיצד נתנהג". בפינה הזאת הומחש כל פעם בצורה הומוריסטית איך להתנהג או לא להתנהג בסיטואציות חברתיות. למה אני מזכיר את זה? ובכן, ההופעה הנ"ל גם היא הייתה בסימן "כיצד נתנהג" ולמעשה גם "כיצד לא נתנהג" כשאנחנו מופיעים, ואלמנט "הקומדי סטור" יחזור עוד מעט בהופעת אורח.

אז היה זה ליל שישי חורפי וסגרירי, גשום וקריר. בנוסף למזג האויר הלא מסביר פנים, והיום בו גם אין תחבורה ציבורית, אזכיר שמועדון הגגרין אינו מאפשר כניסה של קטינים, מה שמצמצם משמעותית את כמות הקהל הפוטנציאלית בהופעות מטאל המתקיימות בו. התחזית שלי לכמות הקהל הייתה קודרת, והתבדתה, אך לא בהרבה, ובמקום כמו הגגרין שיכול להכיל גם 200 אנשים ביום עמוס, היה זה מעט מצער (שוב) לראות מועדון שצפיפות האוכלוסין בו זהה לצפיפות האוכלוסין של גרגירי קינואה אצלי במקרר.

Magen
להפתעתי, ראשונים לעלות לבמה היו מייגן. זוהי הפעם הראשונה שאני רואה את הלהקה בהופעה, ובכנות? שמעתי עליהם דברים לא מחמיאים במיוחד ובהתאם לכך גם היו הציפיות שלי. הלהקה פותחת את ההופעה עם Not a Tale Worth Telling, כשהדבר הכי בולט כמובן הוא הלוק הלהקתי המאד קז'ואלי, כאילו נאספו להם כמה חברים בסלון, והחליטו באותו רגע שבא להם לנגן קצת. לרוב זה דבר שנוטה להפריע לי אצל להקות, אבל אצל מייגן הדבר נראה לי חלק לגיטימי מדפוס שעליו אדבר בהמשך. מיד עולה לבמה הסולנית את'ל, דמות שעל אף שאינה גדולה פיזית די קשה להתעלם מנוכחותה מלאת הפלפל, ומיד משלהבת את הקהל המתחיל להתאסף אל מול הבמה.

מיד אחריו מגיע כנראה השיר הכי מוכר (ולטעמי גם הכי אנרגטי) של הלהקה, Greyscale. את'ל מצליחה להרים את הקהל באוויר, המתופף תופר עבודה כאילו הוא נולד עם מקלות ביד, ונשמע שהלהקה יושבת מאוד טייט על כל מה שהיא מנגנת. לקראת סוף השיר הבא נקרעת לגל הגיטריסט הרצועה, מה שמשאיר את הלהקה לבצע שיר חדש במינוס של גיטריסט. חשוב להגיד שהמצב המצער הזה די פגע בביצוע של השיר, כי השיר נשמע מאוד אנמי וחסר, ורק לקראת סופו כאשר גל התגבר על התקלה וחזר לנגן עם הלהקה, פתאום השיר נשמע מלא ומהנה. ככל הנראה נאלץ לחכות לצאת הקליפ כדי לחוות אותו כמו שצריך.

הלהקה ממשיכה קדימה עם השיר Shake The Disease, קאבר לדפש מוד, וכאן המקום להודות שאני לא מכיר את המקור והלהקה שמבצעת אותו (אני יודע, חור בהשכלה שלי), ובין לבין, כשמבינה את'ל שהקהל לא יותר מדי מתלהב מדפש מוד היא מוצאת זמן להומור עצמי, ומראה שאינה מתרגשת גם מחוסר שיתוף הפעולה הרגעי של הקהל, כמו מהתקלה עם הגיטרה. ובכלל, לאורך ההופעה שומרת את'ל על קשר חם וכיפי עם הקהל, מפעילה אותו כאילו הוא קהל הבית שלה כבר 20 שנה, אך עושה זאת בחברותיות ואינטימיות ובלי מניירות בגישת ה"אתם עובדים אצלי".

הלהקה חותמת את ההופעה עם השיר Lice & Gnats, בהחלט אחד השירים היותר חזקים של הלהקה וסיום מצויין להופעה שבהחלט הפתיעה אותי לטובה. דבר אחד שכן מעט הפריע לי הוא שמיד בסיום השיר אמרה את'ל תודה לקהל וברחה די מהר אל מאחורי הקלעים, מה שהיה קצת לא מובן מצידה. לאחר ההופעה שאל אותי אחד האנשים בקהל מה אני חושב עליה, בתור אדם שרואה אותה בהופעה בפעם הראשונה, ובגדול, זה מה שאמרתי: היא יכלה לאמץ לעצמה את הלוק של הצעירה היפה והעדינה שהיה לה בקליפ של הלהקה לשיר Hinder, אבל אז היא לא הייתה שונה מכמה וכמה סולניות שכבר יש לנו בארץ. במקום זאת בחרה את'ל להופיע עם לוק יותר קיצוני, יותר מתאים להיפ-הופ וכזה שממתג אותה בצורה אחרת, ואני מאוד בעד. אני חושב שגם הלוק וגם סגנון השירה היחסית חסר גבולות שלה משרת איזשהו קו כללי שיש למייגן. בגדול, מוזיקלית, אני מרגיש שמייגן לא מאמינים בגבולות ומסגרות יותר מדי. הסגנון הוא אלטרנטיב, אבל פה ושם שומעים תנועות מאסיביות, החל מקטעי ג'אז, רוקנרול, דרך ניו מטאל ואפילו נגיעות כבדות יותר מזה. יש משהו אותנטי ביותר בחוסר הגבול הזה, ובעיקר בחוסר השלמות שבו. ווקאלית, את'ל אינה מושלמת. מוזיקלית, הלהקה אינה מושלמת. אבל חוסר השלמות הזה הוא אולי במידת מה השטיק של הלהקה, האנושיות שלה, והאופי הייחודי שלה, ואת זה אני בהחלט מעריך. כל שנותר עתה הוא לחכות לאלבום הבכורה המלא של הלהקה המתקרב בצעדי ענק, ולתהות איזו אסופה של השפעות מוזיקליות נקבל בתוכו.

Hammer Drill
אז אחרי שאת'ל די הראתה לדעתי איך סולן אמור להתנהל בהופעה, עלו האמר דריל ובקצרה אוכל להגיד שהם הראו איך לא להתנהל בהופעה. ראשית, אומר שמעולם לא שמעתי קודם על הלהקה, וגיליתי שהם אפילו לא להקה חדשה, אלא סתם להקה שחמקה לי מתחת לרדאר. תחקיר קצר מגלה לי שהלהקה קיימת כשנתיים ועברה מספר חילופי נגנים. בכוונה לא ניסיתי לחפש לפני ההופעה שום חומר של הלהקה כי אמרתי לעצמי שדווקא בגלל שלא שמעתי עליהם, זאת אחלה הזדמנות לקבל רושם ראשוני בהופעה. יש משהו קסום בלהקה שאתה נתקל בה בהופעה וכבר שם היא מצליחה לשבות אותך ולגרום לך לרצות לחזור הביתה ולשמוע חומרים שלהם.

אז על הבמה נעמדו גיטריסט, באסיסט/סולן ומתופף, די קרובים פיזית אחת לשני, במקום לנצל את גודל הבמה, מה שכבר לא נראה טוב בעיניי. נוסיף לזה את המראה של הגיטרות שנראה ת'ראש מטאל שכזה, אך מוחזקות די גבוה על ידי הנגנים, מה שגם לא נראה לי טוב, אבל מילא, גם זה עוד נסלח בעיניי. ואז מתחילה לנגן. אבל רגע, זה השיר הפותח, אבל זה לא שלהם. רגע! זה קאבר! שיר שאני אוהב ממש! הלהקה עושה את השיר Awake של Godsmack. מוזיקלית הביצוע נשמע תחילה טוב, אבל אם עוד לא ניחשתם איפה הקאץ', אז התשובה פשוטה: הרגע בו הסולן מתחיל לשיר. אני אסכם כבר עכשיו את הסוגייה הזו ואגיד שלצערי, מדובר באדם שללא ספק מאוד אוהב לשיר, ומאוד בטוח ביכולות שלו, אך כמו אצל המון אנשים, יש פער בין מה שהוא חושב שהוא עושה טוב לבין איך שהוא נשמע במציאות, לרבות זיופים, חספוס לא נכון של הקול, שירה נקייה חסרת שליטה, ובאופן כללי מחסור מהותי בטכניקות שירה נכונות.

ההופעה ממשיכה, מלאת חיוכים מצד הסולן שעל אף שקשה לפספס שהוא וחברי להקתו מגיעים מהחלק המאוד צפוני של אסיה, מרשה לעצמו הסולן לקרוא לקהל "יא זלמה" בצורה קצת אקסטרה חברית. בכלל, ניכר שחוץ ממספר מועט של חברים של הלהקה שהיו בקהל, הקהל לא להוט לשתף פעולה כלל עם הלהקה. השירים מתקדמים, ולאט לאט מתחילה להתבהר סוגייה נוספת בתחום היותר מוזיקלי. העבודה של הלהקה עם גיטריסט אחד בלבד, על אף מאמציו הכבירים, משאירה את המוזיקה של הלהקה עם חוסר גדול במילוי. אין ספק שחסר גיטריסט נוסף. במצב כזה אמור להשתמש הבאסיסט עד כמה שאפשר בדיסטורשן, אך נשמע שהדבר היה חסר לרוב, וסאונד הבאס היה די נקי ומעודן, ולא הצליח לחפות על המחסור בגיטרה שנייה.

לאחר מספר שירים מציג הסולן את השיר הבא, ואומר שמי שגדל פה בשנות ה-90 יזהה את השיר. הלהקה מתחילה, ואני ושותפי למגזין, יאיר אבלסון, שגדלנו פה בשנות ה-90, לא מזהים במה מדובר. ואז נכנסת השירה, ומדובר בלא אחר מאשר "שיר הטרטע" של "הקומדי סטור"! אלו מכם שקוראים את סקירה הזו וצעירים מדי מכדי לדעת במה מדובר מוזמנים לחפש ביוטיוב ולהיחשף לפיסת תרבות נונסנס מקסימה. אז כן, אין ספק שמוזר ומשעשע לשמוע 3 סובייטים מבצעים שיר כזה, אבל אין ספק שמדובר באתנחתא הקומית של הערב, שהצליחה במעט להעלות את קרנה של הלהקה אצלי. באמצע השיר עוברת הלהקה לנגן את המלודיה של המשחק Mortal Kombat, המשחק האהוב עליי ובכך צוברת הלהקה אצלי נקודות נוספות, על אף שהמלודיה מתנגנת לא בסולם הנכון. משם חוזרת ל"שיר הטרטע" הקסום, ומותירה אותי משועשע עד אין קץ.

אם נחזור לרגע להסתכלות של "עשה ואל תעשה" ברצינות, אני מצטער להגיד ש-Hammer Drill מראים בדיוק את כל מה שסולן לא אמור לעשות. סולן, בעיניי, לא אמור בעיניי לדבר עם הקהל ב-4 שפות שונות בתקווה שאחת מהן תצליח ליצור איזשהי קרבה, סולן לא אמור לזייף כל כך הרבה, סולן מטאל לא אמור לחייך כל כך הרבה, ובעיקר ,סולן צריך להיות הרבה יותר מודע לעצמו, ולהצליח לקחת את עצמו במידת רצינות כלשהי, מינימלית ככל שתהיה, כדי לספק לקהל שלו משהו שהוא ירצה לחזור לשמוע, ולא רק את "שיר הטרטע" המופלא. אני חושב שזה הזמן של הלהקה לעצור, לעשות חשיבה מחודשת סביב הרכב הלהקה, יכולות הנגנים, החומרים והשואו, ולהחליט אם במקרה הם רוצים לקחת את עצמם יותר ברצינות, כי מזוית של אדם שבחיים לא שמע עליהם, נראה שמדובר בחבורה שעולה לבמה כדי להינות, מבלי להבין שהם אמורים איכשהו גם לגרום לקהל להינות, ושבלי תוצר טוב זה קצת בעייתי.

Hot Box
יצא לי בעבר לשמוע שני שירים של הוטבוקס, כאשר מיד קפצו לי לראש להקות כמו Korn, Limp Bizkit ו-Rage Against The Machine, להקות שאני שומע כבר 17 שנה. חיכיתי מאוד לשמוע את הוטבוקס בהופעה בפעם הראשונה ושמחתי שסופסוף הייתה לי ההזדמנות. בדרך להופעה שמעתי שהלהקה מורכבת מארבעה חברים צעירים בתחילת שנות ה-20 לחייהם, שמשקיעים את כל כספם בלהקה, נושא שאחזור אליו עוד מעט.

הלהקה תופסת את הבמה עם מסכות סקי על הראש ובנדנות המכסות את הפה, מעין לוק גנגסטרי שכזה שדי מוצא חן בעיניי, כי שוב, אני אוהב לוקים להקתיים. הדבר הראשון שאני שם לב אליו על הבמה הוא הציוד. מהסתכלות קצרצרה כל נגן מנגן על ציוד של בערך 20 אלף שקלים, משהו שלא היית מצפה מחבורה כל כך צעירה שעושה סגנון כמו ראפ-מטאל. האמת? מהרגע שבו שמעתי לראשונה את הבאס התאהבתי. לא אגזים אם אומר שהסאונד באס היה הכי טוב ששמעתי אי פעם בארצנו. ניכר שההשקעה בציוד יוצרת אצל החבורה הצעירה איזשהי אנרגיה ייחודית וגבוהה במיוחד המתורגמת ישירות לתוצר הלהקתי.

הלהקה פותחת עם השיר Come on with the come on שמיד מרים את הקהל באוויר, מספר אנשים עושים סטומפינג ופוגו, אחד אפילו ממש מטפס על הקירות, אנשים שולחים אגרופים לכל כיוון ורק בנס אף אחד לא נפגע. זה לא פשוט לעלות לבמה אחרי 2 להקות ולהצליח לגרום להקהל להיות כל כך תזזיתי, אבל הוטבוקס מצליחים בכך בשיא הטבעיות. למעשה, הדבר היחידי שלא מושלם בביצוע הלהקתי הוא הקושי שלי להבין מה שהסולן שר בחלקים בהם עושה ראפ מהיר במיוחד. שירים נוספים כמו Rap guillotine ו- Big bag Johnny גורמים לי לתהות כמה רזה יותר הייתי אם הייתה לי את האנרגיה שיש לקהל, או לפחות לגיטריסט שרץ בין הקהל במהירות שיא תוך כדי שמנגן על 7 מיתרים. גולת הכותרת של ההופעה בעיניי הייתה השיר Pimp the system אליו הצטרף בשמחה הקהל ושר עם הלהקה.

אני חושב שהוטבוקס היא בין הלהקות המעטות מאוד שאפשר להגיד שלוקחים את עצמם מספיק ברצינות, משקיעים בלהקה מספיק, ובסופו של דבר יוצרים תוצר שמבחינתי אפשר להדביק עליו את התוית "בין לאומי". בהנחה והלהקה תמשיך באותו כיוון ובאותה השקעה, אין לי ספק שהיא תגיע להופיע מול קהל גדול בחו"ל. ולמי שמתעניין, השמועה אומרת שבשבוע הבא הם מתחילים להקליט אלבום.


לגלרייה המלאה