29/06/2018
על חומוס ואמנות - סקירת הופעת הלהקות Hellscore, Storchi ו Tillian
כתב: עדי כהן
צילם: עמית ליבר

הקונספט המתפתח הזה, של הופעות מטאל בצהרי שישי? עובד לי. לא עוד לסנג׳ר את הבייביסיטר עד אמצע הלילה (מה שעולה בערך פי 4 מהופעה ממוצעת), לחפש חניה בסמטאות חשוכות ולחזור מאוחר הביתה רק כדי לקום חמש שעות לאחר מכן ליום עבודה חדש. עזבו אותי מזה – הופעות צהריים זה השחור החדש, בדיוק אחרי שכבר סיימנו את הקניות והסידורים וממש מתאים עכשיו איזו בירה לנוח איתה מכל השבוע, ואם זה מלווה גם במוזיקה טובה אז למה לא.

בהופעה המדוברת אף הגדילו לעשות והבינו כי הדרך לליבם של מטאליסטים עוברת דרך קיבתם, ודוכן חומוס-פיתה-חמוצים חופשי כמה שתרצה קיבל את פניהם של המגיעים הרעבים, כמו גם דוכני הדפסי אמנות ופריטי מרצ׳ יפייפים של הלהקות המופיעות. כל הסקפטיים מוזמנים לאכול את הלב במקום לנגב חומוס, מכיוון שהגימיק הזה עבד לגמרי והמקום היה מלא – כך שכנראה שלא רק אני בעד הקטע הזה של הופעות צהריים. אחרי שהרעב נרגע וחצי ליטר בירה חוסל, הייתי מוכנה להקשיב גם למה שיש לשלושת ההרכבים האלה להשמיע לנו.

Hellscore

ראשונים ומעט נרגשים עלו Hellscore, מפלצת שמונה כ-20 זמרים שהצטופפו להם על במה אחת. למי שעוד לא מכיר את התופעה, מדובר במקהלה ייחודית שמבצעת עיבודים לשירי מטאל והכל בעיבודי א-קפלה, ללא כלים בכלל. חלק מהזמרים בה פעילים בלהקות משלהם ומוכרים במידה זו או אחרת בסצנה המקומית כאשר על הקמת המקהלה הזו, הניצוח עליה וארגון ההופעות אמונה נועה גרומן, מורה לפיתוח קול והפרונטמנית הכריזמטית של Scardust.

המקהלה פצחה ב-Electric Eye של Judas Priest ולאורך ההופעה נתנה בראש בסט שכלל את כל המי ומי של קלאסיקות הרוק הכבד לדורותיהן כאשר קולות שונים ומשונים בוקעים להם ומתווספים זה על זה בהרמוניות, בעוד את הקול הראשי תופס בכל פעם זמר אחר מבין כמה סולנים. אין ספק שזה היה מרענן ומעניין, לרוב לא רואים משהו כזה בארץ או בעולם בערב להקות שגרתי, והקהל שאולי היה עדיין מעט סקפטי בהתחלה עדיין היה קשוב למתרחש על הבמה - אין ספק שהסקרנות הזו משחקת לטובת Hellscore ותעזור להם להגיע לתודעה רחבה יותר.

מטעמים לוגיסטיים מובנים, לארגן מיקרופון ואין-איר לכל זמר זה לא ממש אפשרי באירוע בסדר גדול כזה, ולשמור על תפקיד כשאתה מוקף בכל כך הרבה קולות מסביבך זו משימה לא פשוטה גם לזמרים מנוסים. עושה רושם שהחבר׳ה התמודדו עם המשימה באומץ למרות התנאים הקשוחים, אך לא יכולתי שלא לתהות איך זה היה יכול להיות אילו התנאים היו טובים יותר. מעבר לכך, נדמה ששני זמרי הביטבוקס לא מצליחים לשאת בעול של חטיבת קצב כבדה ומובילה כנדרש בשירים כאלה, ואולי כדאי להוסיף שם ״בשר״ – זמרי ביטבוקס נוספים, אפקטים קוליים או תפקידי שירה ריתמיים שיעזרו להוסיף כובד לשירים. ומצידו השני של המטבע - מכיוון שלא כל הזמרים שם מנוסים בשירה אגרסיבית שמאפיינת את הסגנון וב״לכלוכים״ קוליים למיניהם, חלק מהתפקידים נשמעו מעט מאולצים ואולי היה עדיף לא להתעקש על כך ולרכך את תפקידי הסולו בהתאם למבצעים.

מבחינת הרפרטואר, בלטו לטובה Ariels של System of a Down, שאם זכרוני אינו מטעני היה גם הראשון ששוחרר למדיה, מחרוזת Iron Maiden שכללה את רוב הלהיטים המוכרים, ו- Afterlife של Avenged Sevenfold, שלמרות שהרמתי גבה על הכיוון הקולי המעט אוונגרדי בתחילתו, היה נראה כאילו הקהל היה מבסוט ממנו. אציין לטובה גם קטע אלתור ווקאלי שבו המקהלה סגרה את ההופעה, יש לי מקום חם בלב למאלתרים למיניהם, ולטעמי קטע זה היווה את השיא – היה אפשר לחלוטין להכניס עוד מזה בין קאבר לקאבר, וגם יהיה מעניין לשמוע משהו מקורי, Van Canto סטייל, לאחר שהלהקה תשתפשף מעט.

לטובת Hellscore כבר נרשמו כמה הצלחות הנחשבות כמרשימות ואף חלומיות עבור כל להקה –הם הופיעו לצד Therion ו- Orphaned Land, ומככבים ככוח מלווה גם באלבום החדש של האחרונים ושל Amorphis, כל זאת לצד הופעות רחוב חצי-ספונטניות ברחבי תל אביב. ההצלחות הללו עוד יותר מרשימות אם לוקחים בחשבון שהמקהלה התחילה להופיע רק בחודשים האחרונים ומהווה קונספט לא שגרתי בכלל בנוף הישראלי והעולמי. אם להוסיף על כל זה, הם עתידים לייצג אותנו בפסטיבל המקהלות העולמי באסטוניה ומי עוד יודע מה עוד העתיד צופה להם.

Storchi

אחרי Hellscore עלו לבמה חבר׳ה שסיקרנו אותי מאוד בתקופה האחרונה, ואם חשבתי שמקהלת מטאל זה לא שגרתי בנוף הסצנה, Storchi הם בכלל עוף מוזר. מדובר בהרכב אינסטרומנטלי המונה ארבעה נגנים (שחר ששון - בס, איתי כרמלי – גיטרה, נועם ארבל - תופים) ומובל על ידי החלילנית דניאל סאסי שעד כה ראינו בעיקר בהופעות של אבא יוסי סאסי, אך עכשיו יש לה משהו משלה להתגאות בו. לא רק שהמוזיקה של Storchi מתוחכמת ומרשימה מבחינה מבנית ומלודית, מן Jethro Tull של שנת 2018, היא גם מבוצעת על ידי נגנים בגילאי תיכון. בהתחשב בגילם הצעיר ובעובדה שזו רק אחת ההופעות הראשונות שלהם, ציפיתי לראות הרכב בחיתוליו – מבטיח מוזיקלית אך חסר בטחון, ובמיוחד כשאנחנו מדברים כאן על משהו אקספרימנטלי-אינסטרומנטלי, אך לשמחתי חששותי התבדו. כל הנגנים נותנים בראש כאילו הם חורכים במות מגיל ארבע, לא רק ברמת נגינה מרשימה ומדויקת אך גם בכריזמה שאי אפשר להתעלם ממנה, שיער שעף לכל עבר, דניאל עצמה רחוקה מאוד מלהיות רק ״הבת של״ – להפך, בתור כלי הסולו המרכזי היא שולטת בבמה ביד רמה, וזה כל כך מרענן לראות חלילנית קלאסית מתפרעת בהדבאנג כאילו אין מחר, אי אפשר שלא להתאהב בזה.

המעלה העיקרית של Storchi היא היכולת להתאבד לגמרי אל תוך המומנט, רואים שהם נהנים ממה שהם עושים ומהקהל, הנאה שלעיתים חסרה לי אצל להקות בוגרות ומנוסות מהם שכבר ראו דבר או שניים ומעט התעייפו. רוח הנעורים הזאת אינה רק בונוס נחמד, בעיני היא גם מה שיכולה לדחוף קדימה הרכב שרחוק מלהיות שגרתי משום שהיא מדבקת באנרגיות שלה, ובהופעה אינסטרומנטלית לחלוטין, בה מאוד קל לאבד את הקהל ברגע, היא גם תהיה הדבק שיחזיק הכל יחד.

הלבונטין אינו מקום שאהוב עליי בעיקר בגלל סאונד בעייתי, מה שלטעמי היווה את אבן הנגף המרכזית להרכב שכזה. מסאונד מעורבב אצל להקה ״מסורתית״ אולי עוד איכשהו אפשר להתעלם, אך כשמדובר ברמקולים שמתאבדים לדעת בכל פעם שהחליל עולה לצלילים גבוהים זה כבר ממש לא נעים. נוסף על כך, בגלל ה״מוזרות״ של הדבר הזה, לא כל כך ברור לי לאיזה קהלים הלהקה מתכוונת לשווק את עצמה. מבחינה מוזיקלית, יש שם הכל – פרוג רוק, מטאל, פולק, מוזיקה קלאסית, הכל מעורבב במן מישמש מגניב כזה, אך עושה רושם שסצנת המטאל הישראלית שמעדיפה את הז׳אנרים שלה מאוד מוגדרים לא ממש ערוכה לקבל כזה דבר (ועוד אינסטרומנטלי) כהדליין להופעה. מצד שני - זה כבד מדי בשביל פסטיבלי מוזיקת עולם וקהילות שאנטי למיניהן. האסטרטגיה בנושא תצטרך להבנות תוך כדי מחשבה לעומק, אך העובדה שהם רק ארבעה, ומביאים הרבה רבדים מבחינה סגנונית דווקא יכולה לפתוח להם פתח לשיתופי פעולה שלא אפשריים ללהקות מטאל אחרות – הם רק יצטרכו לשחק עם הקלפים שלהם נכון.

העתיד הקרוב מאוד צופן ל-Storchi הקלטות לאלבום בכורה בתוספת אורחים ייחודיים ועוד הופעות מעניינות, הקרובה מביניהן ב-14 ביולי יחד עם Ma’anish, Pangea ו- Edgend .

Tillian

אחרונים עלו Tillian, ההרכב החדש והמסקרן שהרים ראשו מוקדם יותר השנה ומופיע היכן שרק אפשר מאז. הקהל מילא מחדש את המקום והקיף את הלהקה בהרבה אהבה כבר מהתו הראשון, והיה ברור שארגון האירוע הזה היה מוצלח גם בזכותם. למרות שאת Tillian כבר ראיתי פעמיים לפני כן, עושה רושם שבכל פעם הם אפילו משתפרים עוד קצת מהפעם הקודמת: מדובר בהרכב מהודק, שיודע מה הוא רוצה מעצמו, אולי משום שהתבשל על אש איטית במשך הרבה שנים. זו בין הפעמים היחידות שרואים כאן יחס כמעט שווה בין גברים לנשים בהרכב, צ׳לנית, קלידנית וזמרת לצד הכלים הרגילים בז׳אנר, והכימיה בין כולם (שבעה אנשים!) מורגשת כבר מהרגע הראשון.

בניגוד למצופה הם דווקא פתחו בשיר השקט והנמוך Earth Walker לפני הביג באנג, צעד אמיץ מאוד גם ללהקה ותיקה, עוד יותר ללהקה שעדיין צוברת תאוצה – מסוג הדברים שאפשר או לנסוק איתם גבוה או ליפול איתם לתהומות - אך הקהל היה מרותק לבמה ונשבה בקסמם מיד, נקודה ענקית לטובתם. משם המשיכו ל Black Holes, הסינגל שיצא מהאלבום שבדרך, שיר מצמרר וכובש שהקהל הכיר ואף הצטרף אליהם בקטעים מסוימים.

את לאה מרקו, האש החיה והשורפת שבבסיס ההרכב אני מכירה כבר אי אלו שנים. אחרי שהכרנו משני צדדיו של ראסל אלן מ- Symphony X, קיטרנו יחד בדרך הארוכה מאוד אל האלבום הראשון, ושרנו יחד מהקהל בהופעות של להקות אהובות כאחרונות הגרופיות, סוף סוף אני רואה את הגברת כובשת במה אחר במה עם הרכב נגנים מרשים והמון המון אנרגיה ודרייב, כאלה שמצליחים להפיח קצת רוח חיה גם במפרשים עייפים. גם אחותה הצעירה, אלכסנדרה (קוקי) מרקו כבר מוכרת בסצנה ומתארחת בהרכבים שונים – אחרי הכל צ׳לנית מטאליסטית שנותנת בהדבאנג זה מצרך נדיר - וגם מי שלא מכיר את האחיות מרקו אישית, מתאהב בהן מיידית בזכות העוצמה והאהבה שהן משדרות, וזה קצת גורם לי לקנא שאחותי לא כזאת מגניבה... אבל Tillian הם ממש לא רק החזון המופלא שעלה במוחה הקודח של לאה, כבר לא ה- one-woman-band שממנה התחילו – הם כבר הרכב לכל דבר, שחווה ונושם ונשבר ביחד, משהו שגם אצל הרכבים שפעילים כבר שנים לא ראיתי, ושם נקודת החוזק האמיתית שלהם.

בשיר השלישי לאה הזמינה לבמה את נועה גרומן לבצע איתה את Frozen Sun, שיר המנוני שנכנס לי לראש וללב מיידית. השילוב ביניהן מוצלח מאוד ותוספת הקול הגבוה נותנת בוסט גדול לשיר הזה, מסוג השירים שהמלודיה בהם נדבקת אליך, ואתה לא יכול שלא להצטרף אליהם תוך הבעה מיוסרת ואגרופים לשמיים. הכוריאוגרפיה ביניהן נראתה לי מתוזמנת מדי לעיתים אך אסתטית מאוד (לא יכלתי שלא לחשוב ״וואו זה בטח מצטלם ממש טוב״) ובסופו של דבר, היה כאן ניצול חוזקות חכם שתרם לשני הצדדים. לאחר מכן הגיע השיר הרגוע והכאוב ״The Beggar״, בו התאהבתי כבר בפעם הראשונה ששמעתי אותו – על גיטרה קלאסית בתקופת חיים אחרת, כשאנחנו יושבות על נדנדת חצר עם הרבה בירות ברקע – וכבר אז, כמו היום, הדבר הראשון שתפס אותי הן המילים. זה המקום באמת לציין שאם יש משהו ש- Tillian מצטיינים בו לעומת להקות אחרות – זה המילים. גם אם אתה קולט רק משפט מכאן ומשם זה מספיק בשביל להיות האקסטרה-משהו הזה שבאמת ישבור אותך ויגרום למחנק בגרון להתפשט. לאחריו הגיע עוד להיט מבריק במילים ובמוזיקה, I’m Too Close, שמצטיין בוורסטיליות הווקאלית שהוא מציג ובתיאטרליות, אולי הכי Pain of Salvation סטייל בסטליסט. כל הנגנים נמשכים אחריו ונותנים את כל כולם לשיר הזה, וזה גם המנצח שנשאר לי בראש לאורך השבוע. ההופעה נסגרת בבום עם Love or Heaven, שיר נותן בראש בו מתארח שחר ביבר מ Obsidian Tide, ועם כמה שהקונספט הזה של זמר גראולר וזמרת בקלין כבר לעוס לעייפה במטאל, כאן זה פשוט הדבר הכי נכון לשיר. הכימיה בין הזמרים מעיפה את השיר קדימה, התקשורת ביניהם נראית אמיתית וכנה, וזה נשמע לא פחות ממצוין.

Tillian הם צ׳ארמרים, למרות שהמוזיקה עצמה מאוד קודרת לפעמים והסטייל של Pain of Salvation, אחת ההשפעות הגדולות שלהם, מורגש היטב, אבל למרות הדרמה הם עדיין עוצרים להגניב חיוך אל הקהל מדי פעם או לעצום עיניים בזמן הנגינה וללחוש את המילים לעצמם. אין בהם שום דבר שמשדר דיסטאנס רוקנרולי - והקהל מגיב לזה בחיוב, חלקם כבר בקיאים במילים למרות שהאלבום עוד לא יצא עדיין, רובם פשוט מתעניינים במתרחש ונותנים ללהקה לסחוף אותם לכאן ולכאן עם מוזיקה משתנה ומתעתעת. עם זאת, חסר לי מעט הידוק אומנותי מהבחינה הויזואלית בעיקר, מכיוון שאם האווירה מכושפת וההבעות רציניות דווקא אותו חיוך או בדיחה מזדמנת יכול להוציא את הצופה מהקונטקסט. כרגע Tillian עושים את הכל נכון ומתמקדים במה שחשוב בהופעות ראשונות, אך זו נקודה שהייתי מצפה שיתנו עליה את הדעת בהמשך, דווקא בגלל שאני יודעת מנין הם באים ולאן הם מכוונים: מה בעצם הם רוצים לשדר במכלול של הדברים, ולא רק במוזיקה (שכבר עומדת בפני עצמה).

בשורה התחתונה, Tillian משחקים על משבצת שלא כל כך מאוישת כאן, על אף צמיחת הלהקות המלודיות למיניהן בשנים האחרונות: הפרוג האמוציונאלי, שירים שלמרות מורכבותם מה שבאמת חשוב בהם הוא הסיפור, האמירה ולא הצורניות. עושה רושם שהקהל רעב לזה ואין ספק שהם מביאים משהו מרענן לבמות המטאל הישראלי. העתיד הקרוב צופה להם את השקת האלבום הנכסף, ואני ללא ספק אמשיך לעקוב ולראות אותם פורחים על הבמות.


לגלרייה המלאה