22/07/2018
דת' באב - על ערב ההופעות במועדון הגאגרין
כתב: איתמר ענברי
צילם: אלון לוין

חודש אב, שעומד בסימן חורבן בית המקדש, הוא ללא ספק אחד מחודשי השנה המטאליים ביותר בלוח השנה העברי. אתר פולחן שעולה בלהבות, כוהני דת שמנסים להציל לא רק את עורם אלא גם גווילי אמונה עתיקים, עיי חורבות עשנים, אם מבועתת שמסוככת על ילדים יתומים מאב, והרבה מאד דם שנשפך בגלל שנאת חינם – כל אלה יכולים לשמש חומרי בעירה טובים ללא מעט אלבומי קונספט.

ימים מספר לפני שכל הטוב הזה מגיע לקליימקס שלילי בט' באב, חברו להם יחדיו שלושה הרכבים מקומיים – HalidoM, Structural ו-Strident – כדי להטיל מצור על היכל הקודש התל-אביבי, מועדון הגגארין.

גלילת דף האיוונט בפייסבוק מגלה שאת הליין אפ פקדו לא מעט תהפוכות, ומבין שלוש ההרכבים Structural הוא ההרכב המקורי היחיד שלא הוקפץ לגגארין בצו 8. שכן, מי שרכש כרטיס במוקדמות בציפייה לראות על הבמה בנוסף ל-Structural גם את Separation Anxiety ואת Nothing Lies Beyond קיבל במקומם (בהתאמה) את HalidoM ואת Strident. למי מכם שתובע הסברים, נבהיר ש-Separation Anxiety הודיעו על סיום פעילותם לאחר כמעט עשור של פעילות (חרדת נטישה היא כנראה בכל זאת אישיו שניתן להתגבר עליו), וש-Nothing Lies Beyond נאלצו לבטל את השתתפותם באירוע מ"סיבות טכניות".

ההתעסקות בשינויים הפרסונליים עשויה להיראות קטנונית, אלא שלטעמי התהפוכות התכופות בליין אפ מייצגות משהו עמוק יותר בהוויה המקומית. שלוש הוא כנראה המספר הטיפולוגי ביותר בסצנת המטאל המקומית, ואין לך אירוע גנרי יותר מערב של שלוש להקות, שכל אחת מהן בנפרד וכולן יחדיו "יתנו בראש", "ירעידו", ו"יפוצצו". לכן, לצד הרצון לעמוד בהבטחה ולספק לקהל סעודה בת שלוש מנות יש מקום להקפיד שהכותרת Death B'Av, שמגלמת הבטחה לערב הומוגני מבחינה סגנונית, תקבל משמעות מעשית. שכן, הלהקה היחידה מבין השלוש שמייצגת בצורה הנאמנה ביותר את ז'אנר הדת' היא Structural, שחתמה את הערב.

ראשונה להופיע הייתה Strident, שחבריה מנגנים ת'ראש מהיר ועצבני. אם להסתמך על העדכונים בדף הפייסבוק, ההרכב הבאר-שבעי נמצא בעיצומן של חזרות לקראת שחרור האלבום השני, שייקרא March Of Plague.

הווידאו והתמונות מהאולפן הגבירו אצלי את הסקרנות. סברתי גם שהאדרנלין לקראת שחרור האלבום והצטרפות דם חדש להרכב – המתופף האנרגטי אבי אברמוב שהחליף את אנדריי שפירה – הם ערובה למקצוענות ולהשקעה. למפלס הציפייה תרמה גם העובדה שחברי ההרכב השקיעו לא מעט זמן בסאונד צ'ק לפני עלייתם לבמה. אלא שבתיקיית Strident שבתאי הזיכרון שלי, ניתן למצוא לצד מילת המפתח "כישרון", גם את מילת המפתח "גימיק".

תקראו לי "קְפוּץ תחת" (כל הזכויות שמורות לשרה רגב), אבל גם כשמדובר בז'אנר "מרים" יחסית כמו ת'ראש (בניגוד למשל ל-Funeral Doom), יש גבול לכל תעלול, כפי שנוהגות לומר מורות חמורות סבר. אם מדובר היה רק בתחרות השתייה, אפשר היה לעבור מבחינתי לסדר היום (למי שתוהה הפרס שניתן לאחד משני המתמודדים שייכשל מהר יותר בבדיקת ינשוף היה חולצה). אבל השלכת אביזרי מים ומיני מתנפחים לקהל היא מבחינתי לא רק גימיק זול שעלול להתפרש כחוסר רצינות, אלא גם טעות, שכן האקט הזה עולה להרכב במחיר של אובדן תשומת לב למוסיקה, שהחברים מקדישים לה כאמור שעות אולפן יקרות. לכן, מי שזורק לקהל צעצועים, שלא יתפלא אחר כך לשמוע מישהו מהנוכחים שואל מה עם צעצועי מין. תשובת הסולן דמיטרי סמוילוב הייתה: "זה רק בבית". טוב לשמוע, כי לרגע דמיינתי בעיני רוחי תסריט אימים שבו תיערך על הבמה גם תחרות החולצה הרטובה, ואני – טייפ קאסט של חנון מסרטי קולג' – אביט כהרגלי מן הצד אכול קנאה.

הסחת הדעת הזו באה גם על חשבון מסרים פוליטיים, כמו היריבות בין ארצות הברית לבין רוסיה (הן בעבר והן בהווה), שעליה דיבר הסולן סמוילוב בהקדמה לשיר Nuclear Winter, קאבר מקוצץ לשירה הידוע של להקת Sodom הגרמנית.

ואם בנשק גרעיני עסקינן, הרי שבעוד שקיומו של נשק לא קונבנציונאלי בישראל הוא עניין לוט בערפל כמתחייב מעיקרון העמימות, לסמוילוב ולחבריו ב-Strident יש ארסנל מוסיקלי מרשים ומוכח. למעשה, להרכב הבאר-שבעי יש את כל הסיבות הטובות להיות חלק מפנתיאון הת'ראש המקומי. סמיולוב ניחן בשפת הגוף הנכונה (הקלות שבה הוא מניד את ראשו מעוררת קנאה בקרב כלבלבי דש בורד) ובעיקר בשירה חצצית נפלאה, שלא באה לידי ביטוי מלא במערכת הסאונד המקומית. לצדו, הגיטריסט המיומן מיכאל שליאפוצ'ני, שהפגין יכולות גבוהות במיוחד ב-Thrash Till Death, וחטיבת קצב מהודקת – הרכש החדש אברמוב והבסיסט היעיל ארטם אפקישב, שהפיק מה- Rickenbacker שלו סאונד מתכתי כבד. גם שירים כמו Be Metal ההמנוני ו-Dirty Blood מאלבום הבכורה של ההרכב הם עדות לכך שמדובר בלהקה כשרונית ואנרגטית, שחבריה ניחנו בתשוקה כנה למוסיקה. לדעת כותב שורות אלו, ראוי ללהקה מעין זו לצבור מוניטין בזכות יכולותיה, ופחות בזכות הפעלה בסגנון ג'ימבורי.

לאחר Strident, הגיע תור ההרכב HalidoM, שכתיבת שמו דורשת לא מעט מיומנות בשליטה בכפתור ה-Caps Lock. עבור חברי ההרכב שאינם מצניעים את מקורות ההשראה העיקריים שלהם – Gojira ו-Lamb Of God – סיפק הערב הזדמנות נוספת להשמיע חומרים חדשים מאלבום עתידי, לצד קטעים מה-EP Purity Corrupts, שיצא ב-2016.

חברי ההרכב – הסולן איתי אבירן, הבסיסט אנדריי "רזיאל" דינר שגם מספק קטעי שירה, הגיטריסט אלעד מיוחס והמתופף גלעד צחורי – עשו כמיטב יכולתם כדי לסחוף את הקהל, המועט למרבה הצער. יש לתת בהקשר הזה קרדיט לאיתי, שעם תחילת ההופעה של להקתו, ביקש לזמן פנימה גם את אלו שיצאו החוצה, מי כדי לשבור קריז ניקוטין ומי כדי להתמנגל.

לאחר שני שירים, שבהם חשתי שמחיצה בלתי נראית מפרידה בין חברי ההרכב לבין הקהל, הקרח "נשבר" בשיר השלישי, This Is The Way, מתוך האלבום העתידי. השיר לכד את תשומת לבי הן בגלל הקטעים השקטים, המעין מכושפים שבו, והן בגלל סולו הבס של אנדריי, שכאמור תורם גם הוא את קולו בחלק מהשירים.

באופן כללי, מקור עוצמתה של HalidoM הוא יכולתו של איתי לפרוט על מיתרי קולו במנעד שבין גראול נמוך, סקרים גבוה, וקלין. את כישוריו אלו הוא הפגין כהלכה בעת ובעונה אחת בשיר הלפני אחרון (Obituary, אם להסתמך על הסט ליסט). בקטעים כאלה האזנה ל-HalidoM משולה לצפייה בחתול שגם נע בכבדות מצד לצד לאחר ארוחה דשנה, צווח על חתול אחר שפולש לטריטוריה שלו ולבסוף מתחכך ברגליו של הבעלים שלו.

אולם גם קטעים הומוגניים יחסית מבחינה מוסיקלית היו מעולים. אזכיר בהקשר הזה את Turncoat מה-EP, את Helix Of Fire שבו בלט לטובה הגיטריסט אלעד, ואת השיר שחתם את ההופעה Born, שבו הפגינו כל חברי ההרכב את יכולותיהם המוסיקליות.

חברי Structural, שכאמור היו הפינאלה של הערב, עמדו בפני אתגר כפול. האתגר הראשון הוא לשמור על גובה הלהבות, גם בהינתן הקהל הלא רב שנאסף במקום. האתגר השני – וחשוב אף יותר מהראשון – היה לתרגם בהצלחה את אלבום הבכורה שלהם Metacognition שיצא ביוני השנה, מתנאי המעבדה שבאולפן ההקלטות לתנאי הסאונד הפחות אופטימליים שבגגארין. לשיטתי, חברי ההרכב, שהאלבום שלהם מתיך יחדיו מלודיק דת' טכני ופרוג, עמדו באתגר הכפול בהצלחה רבה, והפגינו במהלך הופעתם מקצוענות, המהווה שילוב בין יכולות טכניות גבוהות, ותקשורת טובה עם הקהל.

האנקדוטה הבאה תמחיש עד כמה סופרלטיבים אלו אינם מליצות ריקות מתוכן. לפני השיר השלישי, Turn On The Lights, הכריז הבסיסט עמית קצנגולד שהפדאל שמתפעל המתופף ואדים סרגיינקו נשבר. הכשל הטכני הזה מוזער עד למינימום, לא מעט בזכות הנוכחות הבימתית והביטחון העצמי של הסולן נדב זיידמן.

זיידמן, שהפגין נחישות בדומה לחזאי אמריקני שמתעקש לשדר גם בעיצומה של סופת הוריקן שמשתוללת סביבו, ירה למיקרופון את שירי האלבום החדש שמרביתם נוגנו בהופעה. לצד יכולות ווקאליות אלו, יש מקום להעריך גם את הסטאר קוואליטי שלו – זו באה לידי ביטוי בהתמסרות לעדשת מצלמתו של אלון לוין (שהיה לי העונג לעבוד במחיצתו) – וכן את העובדה שתחם את הטריטוריה של כל שיר והקדים לומר את שמו.

אולם Structural היא לא הרכב של אדם אחד, אלא מכונת מטאל שגלגלי השיניים שלה הם קצנגולד הבסיסט שנגינתו בלטה ב-Night Guardian, סרגיינו המתופף, וצמד גיטריסטים: תמיר ורד ושני פרידמן.

ההתמקדות בגיטריסטית שני מתבקשת כמעט מאליה: הן בשל היותה האשה היחידה מבין המוסיקאים שהופיעו באותו ערב (באופן כללי מטאל הוא טריטוריה גברית מובחנת למעט הסימפוניק מטאל) והן בשל הכישורים שהפגינה על גיטרת ה-Ibanez שבה ניגנה. אלא שהתמקדות יתר בשני מקפחת לדעתי את תמיר, שהיכולות שלו בלטו במיוחד בשיר The Hunger Games. באופן כללי, השניים מתפקדים היטב זה לצד זה, ומצדיקים את הקטלוג של הלהקה ככזו שמנגנת מלו דת' טכני.

התחושה בסיום הערב, עת יצאתי לרחוב הדרום תל-אביבי, הייתה מדכדכת מעט, ולא רק בגלל יום העבודה הרוטיני שנמצא במרחק שעות ספורות. אמרו את זה קודם לפניי, זה לא משנה, אבל גם תרומתי בשנקל היא שהפער בין האנרגיות, היכולות והתשוקה של כל אחד מההרכבים לבין הנוכחות הדלילה הוא קרקע פורייה שמצמיחה ייאוש ותסריטים קודרים בסגנון "ישראל מתייבשת". תובנה נוספת היא שקיצו של עידן "השלוש במחיר אחד" עודנו רחוק באופק, ממש כשם שבנייתו של בית מקדש השלישי היא עדיין בגדר חלום באספמיה.


לגלרייה המלאה