12/11/2018
טירוף מטאל בלובנטין - סקירת הופעות להקות במועדון הלבונטין בת"א
כתב: איתמר ענברי
צילם: ADam Oscar Nuttcharles

כל אחד רוצה להשתלט על העולם, אבל כל אחד רוצה גם לפעמים להיות זבוב. נכון, מדובר בחרק לא בררני שניזון בין השאר ממזון רקוב ומגללים, ושבריחה מעיתונים מגולגלים היא חלק משגרת יומו. אבל לצד זאת יש לא מעט יתרונות בלהיות חרק קטן על קיר שמקשיב ללכלוכים של הקולגות שלו עליו כשהוא יוצא מהחדר. לו זבוב היה מתנחל על אחד הקירות במועדון "לבונטין" בערב הלהקות שהתקיים בתחילת אוקטובר, סביר להניח שהוא היה מחכך את רגליו השעירות בהנאה במרבית הערב, שגלש עד שעות הלילה. ב"מרבית" הערב ולא בכולו, שכן בהופעת "הסיפתח" של Bullshark ייתכן ואותו זבוב היה פורש את כנפיו ויוצא להתאוורר בחוץ.

לצד בולשארק אתגרו באותו ערב את הסאונדמן של "לבונטין" טריו הסלאדג' הוותיק Dukatalon, הרכב ה"האבי" Heavy Metal Extravaganza, ולבסוף Ma'anish האנרגטיים, שחתמו את הערב הארוך והאקלקטי הזה.

לבולשארק יש סולן, ניק ינסי, שניחן במראה היפ הופי קלאסי: כובע מצחייה, גופייה, וגפיים ארוכים, בדגש על ידיים שנמצאות בהיכון בואך המפשעה. גם הלקסיקון, שכולל שימוש יתר במילת ה-F, והמימיקה, שמתבטאת בתנועות ידיים נמרצות ובהליכה הלוך ושוב על הבמה, משדרות בטחון עצמי נוסח "גטו" אפרו-אמריקני.

אלא שבאותו ערב, אותן מניירות לא הספיקו כדי שה"כריש השורי" (תרגום לעברית יכול לשאוב את הקוּליות מכל דבר כמעט), יחשוף את מלתעותיו ויהפוך לטורף הארדקור אימתני. נכון, בקהל נרשמה התלהבות ובקרב אלו שרקדו פוגו היו כמה ששלטו במילות השירים, אלא שבשונה מההרכבים האחרים שהופיעו באותו ערב, זו של בולשארק התאפיינה ביותר מדי מלל וב"דקות מתות" ובפחות מדי מוזיקה.

זה התחיל בכך שהסולן ינסי, ספק בהומור ספק ברצינות, לא שלט בסדר השירים, ונמשך בתקלה טכנית, שהשביתה את הגיטריסט רן ריחני למשך דקות ארוכות. התקלה אילצה את חברי הלהקה "למשוך זמן", למשל באמצעות סולו תופים של המתופף גיא מנדלסון (באופן כללי, עמדת התיפוף הייתה דומיננטית באותו ערב). תקלות טכניות הן מנת חלקן של להקות רבות ועוד לא נמצא החיסון נגד מיתר שנקרע או מקל תיפוף סורר, אך כשמדובר בהרכב חדש כמו בולשארק, "משיכות הזמן" והפער שנפער בין השירים נצבעים כמעט אוטומטית בגוון של בוסריות.

אפשר בכל זאת לגלות סלחנות כלפי בולשארק, שזו בסך הכול ההופעה השנייה שלהם במספר. רק כדי לסבר את האוזן, זה מספר ההופעות באותו שבוע של דוקטלון, שהופיעו אחריהם. בניגוד לינסי התזזיתי, צפריר צורי, הסולן והגיטריסט של הרכב הסלאדג' הוותיק, כמעט ולא זז במהלך ההופעה. גם התקשורת שלו עם הקהל היא מינימאלית ומתמצית ב"תודה" מבויש.

לפני עלייתו לבמה, הניח עליה צורי את מזוודת הפלאים שלו – סט הפדאלים והאפקטים, שנותנים לגיטרה שלו כוח גברא, אם לא כוחות על. לאחר ניסוי כלים, התחילו חברי ההרכב – צורי, הבסיסט רועי בן שמואל והמתופף מעיין הניק – לנגן.

ברגע זה, נזרק לכיווננו מן הבמה רימון הלם. כמעט כמו במעמד הר סיני, הס הושלך בקהל. ציפור לא צייצה, עוף לא פרח, ואפילו הבחור הבלונדי שבא כדי להשתכר ולהטריל מדי פעם את הלהקות, השתתק. לאחר שהקהל יצא מההלם וכשקצב השירים הואץ, פוגו היה הדבר הטבעי והמתבקש לעשות.

היה מרתק לצפות בצפריר מכווץ את שפתיו ומוציא מהן קול סלאדג'י, ממעבה הסרעפת והאדמה. בשלב מסוים, ככל שהצלילים המכושפים התמזגו בריחו המתקתק של הגראס, צפריר הפך לנגד עיניי לעוגיית שוקולד צ'יפ ענקית, שמהגבשושיות שלה נוצרו שפתיים מכווצות לכדי שריקה. הבסיסט, בן שמואל, שפרט בעצבנות על הבס והפיק ממנו צלילים שמנים ומתכתיים, והמתופף הניק, שעבר במיומנות בין תיפוף איטי למקצבים מהירים, יצרו יחדיו ויברציות, שזרמו מהרצפה לרגליים, וגרמו ללב לפרפר בין החדרים.

מעל הכול מרחפת הגיטרה הכול כך מיוחדת של צורי, גיטרה שבכל ריף שלה מתחבאים אינספור שכבות של סאונד ואינספור רבדים, מביצות סמיכות בדרום ארצות הברית, המערב הפרוע, וגם המזרח התיכון שלנו (שפרוע כנראה הרבה יותר).

סמוך לחצות הגיע תורם של חברי אקסטרווגנזה. למראה מכנסי הטייץ המנומרים של הבסיסט, מתן שלום, והגיטריסט, עופר חולן, וחלוק המתאגרף של הסולן, טל אורן, האינסטינקט הראשוני היה חיוך. אלא שככל שההופעה התקדמה, התברר שלמרות התכנים הפשטניים למדי (אהבה) והמוזיקה שבנויה על נוסחאות מעידן הגלאם מטאל, אקסטרווגנזה חורגת ממשבצת הקוריוז וזאת, הן בשל היכולות המוזיקליות של חבריה והן בשל ההשקעה ביצירת "וייב" בקהל.

שני ה"אסים" בחפיסת הקלפים של אקסטרווגנזה הם הגיטריסט חולן והמתופף לירי כץ. הגיטריסט בעל השיער דמוי השרכים ניגן כמי שהגיח זה עתה ממקלט אטומי שאליו נכנס בתקופת המלחמה הקרה ושאת השהות במקלט ניצל כדי להתאמן על סולואים של אדי ואן היילן. הסולואים שניגן והשימוש ב"שרד" וב"טאפינג" נתפרו למידותיהם של חובבי "אייר גיטאר" למיניהם. את הקאבר ל-Iron Fist של Motörhead, שהוקדש לאלון הופמן מ-Death In Your Hard, שחגג באותו ערב יום הולדת, עיבה חולן בסולואים. חברו להרכב, כץ, חבט בתופים ללא רחם, והעלה בזיכרוני את "אנימל", המתופף המיתולוגי מ"החבובות".

שני החברים הנוספים בהרכב – הסולן אורן והבסיסט שלום – מתפקדים היטב גם הם, אך פחות דומיננטיים. לאורן (שנראה כמו זמר האייטיז לואי היואיס בצעירותו) נוכחות בימתית וכימיה מעולה עם הקהל, אך נדמה לעיתים שקולו לא בוקע בקלות מגרונו ושהוא מתאמץ יתר על המידה. הבסיסט שלום ניגן היטב ותרם לאווירת השמחה הרבי נחמנית של הלהקה, אך מיתרי גיטרת הבס שלו נבלעו ככלל בהמולה הכללית.

חרף השעה המאוחרת יחסית, הקהל נותר דרוך להופעת הסיום של "מעניש", שהכרזה עם שמם בסגנון "ריק ומורטי", עיטרה את הבמה מאז תחילת הערב. ההמתנה ללא ספק השתלמה, שכן "מעניש" נתנו הופעה אנרגטית ו"בועטת".

המוזיקה של "מעניש" היא מוזיקה מורכבת וכאוטית: בליל של ז'אנרים כמו דת', פרוג וג'ז, שהזכיר לי יותר מכול את ההרכב החלוצי והניסיוני של מייק פאטון, Mr. Bungle. אלא שאת התרכובת הזו, שנשמעת בתיאוריה לא קומוניקטיבית, מצליחים חברי "מעניש" לתרגם על הבמה להופעה סוחפת, ובעיקר מקצועית. בראש ובראשונה, "מעניש" נראים ונשמעים מנוסים, כל אחד בפני עצמו, וכולם יחדיו כהרכב.


הסולן דור רוזנטל אוצר בגופו הצנום יחסית כמויות אנרגיה בלתי נדלות, וחרף השעה המאוחרת הוא לא נח לרגע. העובדה ש"מעניש" מקפידים על "שגרת אימונים" (ההרכב הופיע בחצי השנה האחרונה לפחות פעם בחודש) ניכרת על הבמה ובמיוחד אצל רוזנטל: הביטחון העצמי שלו הוא רב, והוא "מפלרטט" בטבעיות עם הקהל. כהרכב שלא מסתיר את חיבתו לעשב השדה, הזמין רוזנטל את הקהל "לעשן את מה שהביאו מהבית", לפני השיר "Let It Burn"' מאלבום הבכורה שיצא לפני שלוש שנים. גם הבסיסט אבישי פרקש התגלה כמי שנמנה עם האגף התזזיתי בהרכב, ובשלב מסוים הוא קפץ מן הבמה והמשיך לנגן כשהקהל מסביבו.

לעומתם, הגיטריסט ברק פריינטה הוא טיפוס מוחצן הרבה פחות. תרומתו להרכב באה לידי ביטוי במעברים הפתאומיים שבין נגינה אינטנסיבית וזועמת לבין נגינה מלודית ועדינה, כמו למשל בשיר "Breed". ציינתי כבר קודם לכן שכל אחד מארבעת המתופפים באותו ערב תפקד כהלכה, והמתופף של "מעניש", מיתר אלעזרי, לא היה יוצא דופן. סמוך ל-01:40 הסתיימה ההופעה. הזבוב שלנו גירד את עצמו מהקיר ועף החוצה, מחפש "לרדת" על איזה מאנץ' לילי.