25/12/2018
מדליקים עם היתומים - סקירת הופעת החנוכה המסורתית של Orphaned Land
כתב: איתמר ענברי
צילם: נדב דרורי

את חג החנוכה אפשר לציין בכמה דרכים. דרך אחת היא לנצל את העובדה שלמזון נחמה יש פעם בשנה היתר דתי ו"לתקוע" סופגניות. דרך נוספת היא ללכת לטקס בגן ילדים, ולצפות בעשרות דרדקים מנוזלים רוקעים ברגליהם ושרים בדיסהרמוניה את "באנו חושך לגרש". או שאפשר פשוט ללכת לוורסיה המטאלית של חג האורים – "חג האור פנד לנד" – שנערך זו השנה העשירית ברציפות.

מכיוון שמבחינתי כל כדור בצקי מקצר את תוחלת החיים ב-5 דקות ומכיוון שקצתי בגננות נלהבות, בחרתי באופציה השלישית. הדייט שלי לאותו ערב הביעה נכונות להתלוות אליי להופעה, אף שלא שמעה לפני כן על הלהקה, שמזמן חצתה את גבולות ה"סצנה" המקומית, כמו גם את גבולותיו המדממים של המזרח התיכון. לכן, לקראת בואה, חיפשתי בתא הכפפות העמוס את הדיסק האחרון של הלהקה, "Unsung Prophets & Dead Messiahs", כדי שאוכל לתת לה שיעור מזורז בהלכות החג.

גשם שוטף קידם את פנינו בנמל תל-אביב. כמו בקליפ של ג'ורג' מייקל לפני שנתפס בקלקלתו בתא שירותים, פרשתי על זוגתי מעיל, ושעטנו לעבר הכניסה ל"רידינג 3", שם השתרך כבר תור ארוך של אנשים, אף הם רטובים כמו כלבים שרצו דרך ממטרות. מכיוון שגם לפני ההופעה שבה הושק האלבום האחרון נפתחו ארובות השמיים, לא נותר אלא לתהות אם לא הגיעה העת שרשות המים תזרע אלבומים של אורפנד בעננים, כתחליף ליודיד הכסף.

על רקע הקור העז, התואר "להקת חימום" קיבל באותו ערב משמעות נוספת, ומי שנדרשו למלא את תפקיד רדיאטור הצלעות היו חמשת חברי Canine.

במבט ראשון, קיניין היא לא הבחירה הטבעית והמתבקשת לשמש להקת חימום ל"יתומים", בראש ובראשונה בשל הבדלי הז'אנר – מטאלקור בניחוח אמריקאי לעומת פרוג אוריינטאלי. ההבדל הסגנוני בא לידי ביטוי גם באופי הקהל של כל אחד משני ההרכבים: ה"אולטראס" של קיניין הם צעירים שיודעים בעל פה את מילות השירים ושעטים על כל הזדמנות להתנגח זה בזה ב"פיט" לעומת הקהל הבין-דורי של אורפנד, שבחלקו בוודאי נאלץ להתמודד עם בריחת סידן.

אף האמור לעיל, השידוך בין להקת החימום לבין ההד-ליינרית התגלה כמוצלח, בזכות חברי ה"כלב", שבאו עם רעב בעיניים ופשוט טרפו את הקהל. ניכר בחברי ההרכב שהם נחושים לעשות הכול כדי לנצל את ההזדמנות שנקרתה בדרכם באותו ערב ולהרחיב את מעגל האוהדים. להדביק אותם בכלבת, אם תרצו.

הסולן, בן סעדה, למשל הוא חיית במה; תוצר של ליל אהבה בין פרדי מרקורי לקניה ווסט. לבוש במעיל לבן שנושא את הלוגו של הלהקה, "חרך" בן את הבמה: הוא קיפץ ממקום למקום, שחרר אנרגיות מטורפות לתוך המיקרופון, וסימן בידיו מעגל כדי שהקהל שלפניו יעבור ל"מוש".

אף שחזותם החיצונית של חברי ההרכב היא כשל תיכוניסטים, מדובר בהרכב שהשנה יציין עשור להקמתו. הוותק שצברו חברי הלהקה – הגיטריסטים אליאב תורג'מן ויובל צרפתי, המתופף ניר לברשטיין והבסיסט בר ששון – הורגש גם על הבמה, ללא חריקות, לפסוסים או מעידות.

עד עליית ה"יתומים" לבמה, הספיק האולם להתמלא על גדותיו. גברים, נשים, וטף, דתיים, חילונים, סאחים וסטלנים – כולם עמדו בציפייה דרוכה לקראת האירוע המסורתי. על הבמה כבר התמקמו חברי Hellscore, הרכב הא-קפלה, בניצוחה של נועה גורמן, הקול והפנים של הרכב הפרוג Scardust.

על גבי מסך הוקרן קטע וידיאו קצר מהופעת "היתומים" בטורקיה שהתקיימה בנובמבר האחרון, שבה מונה הסולן קובי פרחי את רשימת המדינות שמהן הגיעו מעריצי הלהקה: תוניסיה, עיראק, סוריה, ומרוקו. זוגתי, שכאמור זו טבילת האש הראשונה שלה עם הלהקה, הגיבה בהשתאות, ואני השבתי לה בחיוך יודע כול כי אורפנד הם האנטידוט ל-BDS.

כשחברי הלהקה נכנסים בזה אחר זה, הידיים כבר מונפות באוויר, ממש כמו האגרוף הקמוץ מעטיפת "Unsung Prophets & Dead Messiahs".

אורפנד פותחים במלוא העוצמה עם The Cave, רצועת הפתיחה של UPDM, שגם מציגה את הפנים העדכניות של הלהקה, שמחד מרחיבה כל העת את אופקיה המוזיקליים ומאידך שומרת על גחלת המטאל. גם מילות השיר, שמבוסס על משל המערה הנודע של אפלטון, שמדבר במפורש על הבערות כברירת מחדל ועל העדפת החושך המוכר על פני האור (The real tragedy of life is when man are" afraid of the light"), הולמות הן את המעמד הסימבולי והן את האג'נדה רבת השנים של הלהקה.

השירים הבאים שתנגן הלהקה הם המשך של הקו המוזיקלי העכשווי ושל הסאונד שלמען הנוחות יכונה כאן "סאונד מצדה". דהיינו, סאונד מקסימליסטי ומלודי מאוד שכולל לרוב שירה "נקייה", שאותה מלווה חומת הקולות האופראיים של חברות וחברי הלסקור. וכך, לקהל ניתנת ההזדמנות לשיר עם קובי ועם הלסקור את All Is One מתוך האלבום הנושא את אותו השם ואת Propaganda ואת המשכו הטבעי של שיר זה, All Knowing Eye, שגם אני אישית שומע אותם ברצף.

משפחת אורפנד בגלגולה הנוכחי – קובי, הבסיסט אורי זילכה שהוא לא רק הדופק של הלהקה אלא גם אחד הבסיסטים היצירתיים לדעתי בקהילת הרוק והמטאל, המתופף מתן שמואלי, והגיטריסטים חן בלבוס ועידן אמסלם – מונה כעת גם את שרון מנצור על הקלידים. את הלהקה מלווים כאמור חברי הלסקור.

מגוון האנשים על הבמה הוא מחזה נדיר בהופעות מטאל, אלא שאורפנד, שכאמור חורגת מכל כך הרבה שבלונות, היא כבר אופרציה משומנת שמסוגלת להכיל שינויים פרסונליים, זמרים אורחים וכו'.

אלא שבחלוף כמה שירים, נראה שמשהו קרה לקובי, ושהוא יצא מפוקוס. לאחר ההופעה הוא הסביר בפוסט שפרסם בפייסבוק שפסח על כמה שירים בסט ליסט, וקלט את הטעות כמה שירים לאחר מכן.

קובי תלה את הבלבול בסימני הגיל, אך מה שמבחינת הסולן עם המראה הכי מקראי באזור הוא טעות, מבחינתי הוא נס פך השמן שהתחולל באותו ערב. שכן, מתוך הבלבול, מתוך אותה הסחת דעת, הגיח לפתע קובי הפוליטי; זה שמניף בזעם אגרוף קמוץ, ומסמן בכך לאחרים לעלות על בריקדות.

לפי אמרה המיוחסת למלקולם אקס, המנהיג השחור הנודע, "זעם הוא מתנה". הסופר היהודי אמריקני, פיליפ רות', כתב באחד מספריו ש"זעם היא המילה היפה ביותר בשפה האנגלית". ובכן, מה שתקף עבור מלקולם אקס ועבור רות' תקף גם עבור קובי, שהנאום הפוליטי שנשא לפני We Do Not Resist שווה ערך למכת חשמל של 1,000 ואט, שטענה אותו ברוח קרב ובאנרגיות מחודשות, שהדביקו גם את הקהל.

הפן הפוליטי בא לידי ביטוי גם בהחלטה להזמין השנה לטקס הדלקת הנרות את הפעיל החברתי עו"ד ברק כהן, שבין שלל עיסוקיו, מצא השנה זמן גם "לבוא ליתומים".

לאחר We De Not Resist, הלהקה מנגנת את Birth of The Three מתוך אלבום המופת "Mabool" שבשנה הבאה ימלאו 15 שנים להוצאתו. הביצוע לשיר הוא נפלא, במיוחד השינוי בקצב לקראת סיומו של השיר, שמזכיר את מטחי הגשם מחוץ לאולם החמים.

הלהקה חוזרת להמנון סמארטפונים נוסף: Chains Fall to Gravity מתוך UPDM. כפות רגליו של המתופף מתן נולדו לדאבל בס ולמקצבים מהירים, אך הוא מתווה בשיר קצב איטי, נינוח יותר. בשונה משירים מתקופות מוקדמות של אורפנד, שהעיבוד המקורי שלהם לא כלל מניפה של קולות, בשיר הזה קולות הליווי של הלסקור הם חלק אינטגרלי מהשיר והם מעניקים לו את אותו ממד אפי וגרנדיוזי, שאותו משלים דיאלוג בין צמד הגיטריסטים חן ועידן.

לפני Let The Truce Be Known מחליף חן את הלס פול הכתמתה אדומה שלו ללס פול אחרת, בצבע כחול מטאלי. אור צהבהב מציף את הבמה והאור שעל הבמה נשפך גם למרגלותיה. למילות השיר, שמדבר על אחווה ועל פיוס, יש אפקט של כדור אקסטזי גדול, שכן בקהל נראים אנשים מתחבקים זה עם זה, כמו חברים ותיקים שנפגשו זה עתה.

החלק הרשמי של ההופעה מסתיים ב-Sapari ה"מרים", שבו נועה אמונה על הקולות הנשיים, ועם In Thy Never Ending Way.

כצפוי, הלהקה יוצאת רק כדי לחזור להדרן שכולל את Only The Dead, Halo Dies, ולבסוף - לפי מיטב המסורת – את Norra El Norra.

לאחר שהצלילים דועכים, והתשואות נפסקות, אנחנו שוב יוצאים לגשם התל-אביבי שממטיר בעוז, ככל הנראה לקראת ה"מבול" שעוד יבוא.


לגלרייה המלאה