28/07/2019
על הפרוג ועל הלחות - סקירת פסטיבל Dream Fest ישראל

כתב: איתמר ענברי
צילם: נדב דרורי

נתחיל, כמקובל, מהסוף. ההופעה של מעצמת הפרוג Dream Theater ב"לייב פארק" ב-18 ליולי אמנם לא הייתה חלום בלהות שנחקק בזיכרון כמאמר שירה הנודע של הלהקה, אך מן הצד השני מוטב אולי לאפסן את הופעתו הרביעית בישראל של ההרכב במעמקי הזיכרון המודחק. מי שאמורה הייתה להיות גולת הכותרת של פסטיבל "דרים פסט" איכזבה, בראש ובראשונה בגלל הסולן ג'יימס לאברי, שקרטע כמו מכונית שנתקעה בחולות ראשל"צ. ואולם, לצד ההופעה הפושרת של "דרים", שני הרכבים זרים – Soen השוודית ו-TesseracT הבריטית – התגלו כהברקה של ממש.

לפי הלו"ז שפורסם ערב הפסטיבל, "דרים" תוכננו לעלות לבמה ב-22:00. הרבה קודם לכן, ב-16:30, כבר הצטופפו כמה עשרות פרוגרים נלהבים בכניסה ל"לייב פארק". צוות האבטחה שבמקום היה אדיב אך תקיף. אחד מהבאים לא הורשה להכניס למתחם זוג מקלות תיפוף, ואחר, שניסה להגניב חומרים פסיכואקטיביים, נתפס בקלקלתו, וזכה לנזיפה אבהית מאחד המאבטחים.

לאחר הבדיקה, נותב כל אחד ואחת מן הרוכשים לאזור מסוים בהתאם לכרטיס שרכש או רכשה: דשא, גולדן טריבונות, או גולדן אורקסטרה. ההבחנה בין האזורים השונים איבדה מחשיבותה, כשההפקה החליטה בהמשך הערב לאפשר לכל הנוכחים במקום להיכנס גם למתחמי הגולדן.

על כל פנים, עם הגיעי למתחם הגולדן אורקסטרה בלם מאבטח את כניסתי לאזור, בטענה שהצמיד שקיבלתי מההפקה לא מאפשר לי להיכנס למתחמים היוקרתיים יותר. כדי להתיר את הפלונטר, נאלצתי לשוב על עקבותיי, לדבר עם אנשי ההפקה מחוץ ובתוך המתחם, ולהגיע לארץ המובטחת, רק כדי לגלות שהחמצתי לא מעט מההופעה של ההרכב הראשון באותו ערב, Artland.

בארטלנד, הרכב אינסטרומנטלי מקומי, אפשר היה למצוא את מי שאמור היה להיות אחד האנשים העסוקים באותו ערב, פטריק לוסינסקי, הבעלים והמנכ"ל של חברת פרוגסטייג', מפיקת הפסטיבל. העובדה שבהמשך הערב צפויות להופיע 4 להקות נוספות, לאחת מהן שמור מקום של כבוד בהיכל התהילה של המטאל, לא הפריעה ללוסינסקי לפרוט על הגיטרה בנינוחות של מורה לְזֶן.

בזמן הקצר שעמד לרשותי, התרשמתי שהתווית "פרוג" היא לא בהכרח ההגדרה הממצה ביותר בכל הקשור לארטלנד, שעם חבריה נמנים גם סטס סרגיינקו (גיטרה), מקס מן (בס), ג'וליאן לוסינסקי (תופים), ויוג'ין קלימנקו (כלי הקשה). הדגש הרב על סולואים ארוכים, והאווירה הלא פורמלית על גבול הג'ם סשן הם אלמנטים האופייניים להרכבי ג'ז, בסגנון פט מתיני.

נציגה ישראלית נוספת בפסטיבל הייתה Oriental Rock Orchestra, ההרכב בראשותו של יוסי סאסי (שירה, בוזוגיטרה), ושבו חברים גם ספיר פוקס (שירה), שי יפרח (תופים), אור לוביאנקר (בס), בן עזר (גיטרה), רועי פרידמן (כלי הקשה), יוגב לוי (חליל נאי), ודניאל סאסי (חליל צד). שופע חיוכים כתמיד, ניצח סאסי על ההרכב הייחודי הזה, שמשמש גשר תרבותי בין מזרח ומערב; בין התזמורת האנדלוסית לבין Iron Maiden.

למרבה הצער, המוזיקה רבת השכבות של האורקסטרה, שכוללת כלים לא קונבנציונליים כמו חליל נאי וחליל צד, לא באה לידי ביטוי מלא באוויר הפתוח. במקביל, שיר רוקנרולי יותר כמו "Winter" התאים "בול" ללוקיישן שבו הופיעה הלהקה. מי שהעלה עוד יותר את גובה הלהבות, הוא אביטל תמיר (אקס Betzefer), שגם בהופעת האורח הקצרה יחסית שלו שלהב את הקהל כמו White Supremacist בעצרת של סקינהדס.

סביר להניח שהחלק הארי מקרב רוכשי הכרטיסים שלף את כרטיסי האשראי כדי לראות את "דרים", עם או בלי שתי הלהקות שהופיעו לפני ההרכב האמריקני הוותיק: Soen ו-TesseracT. לדעת כותב שורות אלה, דווקא שתי הלהקות הפחות מוכרות, שזו הופעתן הראשונה בישראל, הן אלו שראויות למירב השבחים.

נתחיל עם Soen. הלהקה השוודית החלה כקופיקאט של Tool ורק כפסע היה בינה ובין להקת קאברים.
סולן ההרכב, ג'ואל אקלוף, דומה עדיין בצורה מחשידה למיינארד ג'יימס קינן, אך זולת הדמיון הוויזואלי ואולי גם הדגש על הבס כעל אבן היסוד של השיר, Soen היא כעת ישות מוזיקלית נפרדת, שעומדת בזכות עצמה.

אהבה ממבט ראשון היא חומר שממנו עשויות קומדיות רומנטיות דביקות, אך עם הישמע האקורד הגרובי של Covenant"", בי נשבעתי שחץ שנורה מקשתו של קופידון פילח את לבי. הלכתי שבי אחר קולו המלטף של אקלוף, אחר הבס המתוגבר בדיסטורשן של סטפן סטנברג, הריפים היצירתיים של קודי פורד, המולטי טסקינג של לארס אהלונד שתמרן בין גיטרה לקלידים, וכמובן מרטין לופז, שלתיפוף הדת'־ג'ז שלו יש חלק נכבד בהפיכת Blackwater Park של Opeth למאסטרפיס.

הקהל, שהלך והתעבה בשלב זה של הערב, הגיב בהתלהבות ללהקה שניגנה על הבמה, אם כי בשירים שקטים יותר – וכאלה יש לא מעט ברפרטואר של Soen – מספר הראשים המקפצים באזור שליד הבמה הידלדל מעט.

מה שהעיב על הופעתה של הלהקה הנפלאה הזו הייתה העובדה שלפחות שבעה שירים חלפו בטרם הודלקה התאורה. עם כל הכבוד למשק האנרגיה הישראלי, Soen היא להקה שלא צריכה לזכות באור מן ההפקר, אלא בנורות מהבהבות שיסתובבו לכל עבר ויעצימו עוד יותר את שכרון החושים שהמוזיקה שלה מייצרת.

ואם אקלוף הוא מסוג הסולנים שההגדרה "כריזמה שקטה" הולמת אותם, דניאל תומפקינס, הסולן של TesseracT בלע כנראה קונטיינר של ספידים לפני עלייתו לבמה.
תומפקינס התרוצץ הלוך ושוב על הבמה, שיגר אגרופים לעבר אויבים דמיוניים, ונע בתזזיתיות כמי שנאבק באש שאחזה בבגדיו. הוא לא הסתפק בבמה שהוקצתה לו, ובשלב מסוים הוא נעלם, רק כדי לצוץ מחדש, נישא על ידי המעריצים בקראוד סרפינג.

ניכר היה בתומפקינס שהוא מבקש לשבור את המחיצות, ולהגיע לכל אחד ואחת מהאלפים שכבר גדשו את הפארק בשלב הזה. באינטרוולים שבין שיר לשיר, הוא סיפר על סיבוב ההופעות הנוכחי, על הקושי בריחוק מהבית, על הקהל שממנו הוא והלהקה שואבים כוח ועוז, וגם עד כמה הוא נרגש להופיע בישראל.

אחד החוקים באמנת אוזפסט הרביעית הוא שהמשבצת האחרונה שמורה לווטרנים; ללהקה או לאמן שלפחות אלבום אחד שהוציאו מופיע ברשימה בנוסח "1,001 האלבומים שאתה חייב להוריד בטורנט לפני שתמות". וכך היה גם הפעם. ב-21:52 האורות כבו, וצבא של אותם מכשירים מתועבים, שאנשי שיווק ממולחים כינו אותם "סמארטפונים", הונפו לאוויר.

הרגעים הראשונים של אותו מעמד היו מרגשים: דגל של ממלכת Dream Theater נפרש בתיאטרליות, ובחסות העלטה, עלו על הבמה ארבעה מחברי "דרים", ממוקמים לפי הפנג שווי של הלהקה: הגיטריסט ג'ון פטרוצ'י בקצה הימני של הבמה, המתופף מייק מנג'יני במרכז, הקלידן ג'ורדן רודס שעמד בניצב למנג'יני על במה שהסתובבה מפעם לפעם, ולבסוף הבסיסט ג'ון מיונג. החזה אמנם התרחב למשמע "Untethered Angel", הרצועה הראשונה מתוך האלבום האחרון Distance over Time, אך האש שעטפה את הלב כמו בעטיפת Images and Words כבתה מהר מאוד, כשלאברי הגיע בריצה ונתן קולו בזמר.

לאברי תמיד היה עקב אכילס של הלהקה, ובאלבומים האחרונים קולו נשמע אנמי ודהוי. ב"לייב" המצב היה גרוע כפליים, ובהעדר אמצעים קוסמטיים, מה שבקע ממערכת ההגברה היה קול יללני ומתבכיין, שלא אחת גלש לזיופים. לכן, הרגעים הטובים בהופעה, היו הרגעים שבהם לאברי נעדר מהבמה, או שנוכחותו הייתה מינימאלית.

בגזרת הכלים המצב אמנם לא היה כה חמור, אך לא כולם הפגינו את היכולות הטכניות שכה פרסמו את הלהקה. פטרוצ'י הוא גיטריסט בחסד עליון, שאין כל ספק שאצבעותיו ייתרמו לטובת המדע לאחר מותו, וגם רודס ראוי ששמו יוזכר בנשימה אחת עם ריק וויקמן וקית' אמרסון. אך בחטיבת הקצב הים היה רגוע וגובה הגלים היה בינוני: מנג'יני התחפר מאחורי סוללת תופים, והעובדה שמיונג, מגדולי הבסיסטים בפלנטה, לא ניגן סולו, היא בגדר שערורייה של ממש.

הסט ליסט לא היה בבחינת הפתעה מרעישה: 4 שירים מ-Distance over Time לתפארת ולקידום האלבום החדש, ו-6 שירים נוספים, כל אחד מהם מאלבום אחר של הלהקה. יש לזקוף לזכותם של חברי הלהקה את הביצוע הנפלא של "Peruvian Skies" ואת "In the Presence of Enemies" המרגש. את ההופעה חתמה הלהקה ב-"As I Am" ובביצוע של "הבאנו שלום עליכם" באדיבות רודס. שלום אולי, אך בהחלט לא חלום.


לגלרייה המלאה