31/08/2019
שנת הסבל - סקירת הופעתן של Orpheus Blade / Clapsodra

כתב: יוני אורן
צילם: יאיר אבלסון

זה היה שבוע שהתיש אותי מהרבה בחינות. בין טלטלות רגשיות, לחצים בעבודה, מחסור גדול בשינה ודם שמצא את עצמו בריבוי מקומות בריבוי הזדמנויות, אין לי מושג איך קרה שעצמתי עיניים וכשפקחתי אותן הגיע יום חמישי ואני עומד מול פתח תיאטרון "תמונע". הקדמתי מעט לפתיחת הדלתות, דבר שאיפשר לי לנשום עמוק ולשאול את עצמי במה אני עתיד לחזות הערב. ראשית, בלהקת ה-Progressive Metal המוכרת לי Orpheus Blade, אותם כבר הספקתי לתפוס בהופעותיהם בעבר במופע מהפנט, מרגש ותיאטרלי וגדוש הפתעות. שנית, בלהקת ה-Gothic Doom/Death Metal העולה Clapsodra אשר קמו מן האפר שנותר בשנות ה-90 אל תוך הרכב חדיש וכעת ציינו שנה לאלבום הבכורה שלהם. עד כה טרם יצא לי לשמוע את תוצריהם, הן בהופעות והן מתוך האלבום, ולכן זאת הייתה הזדמנות פז להשלים פערים.

כמיטב מסורתם מאז חזרו לבמות, Orpheus Blade דבקו פעם נוספת במוטיב האדום שלהם כשביקשו מהקהל לבוא בלבוש אדום ודאגו להשלים את החסר עבור אלו שהותירו אותו בבית. האדום אינו מקרי ומסמן את התהליך שעובר ההרכב בשנה האחרונה על רקע שינויים בחבריו והתפתחות סגנונית בחומריו החדשים. הלהקה כבר לא דבר שנתפס כפרויקט סולו של הזמרת והכותבת עדי ביטרן, אלא להקה שהספיקה לפתח לעצמה דופק ולגדול לתוך קולקטיב יוצר. הערב נפתח באיחור קל כשחברי הלהקה עשו את דרכם לבמה בשקט ובנחישות. דני ארם תפס את הגיטרה, ניצן רבהון התיישב מאחורי מערכת התופים והרכש החדש, אמיר סלומון (מלהקת Prey for Nothing לשעבר), השתלט על עמדת הבס. אמנם צלילי הקלידים הקודרים והמוכרים של The Finest Art of Dying הבוקעים מתוך המחשב עוד היו שם, אך מהר מאוד התחושה הישנה והמוכרת פינתה את מקומה להפתעה מוחלטת אל מול הביצוע החדש. התיאטרון הכחלחל, הכואב והפנימי בו חזיתי בהופעתם לפני כשנה וחצי פינה את מקומו למופע אדום, שורף ומוחצן. הבס של אמיר, שמגיע כאמור מרקע של Death Metal, מוסיף חיוניות מרעננת אל תוך הישן והמוכר וההתמקדות הטכנית של עדי באפקטים קוליים מטאליים וקיצוניים יותר נותנת פרשנות חדשה ומרשימה. התחושה מתבלטת אפילו בשיר הבא, Because He's Made of Flesh, שיר שמראש בעל אופי כבד ובוטה.

בין השירים המוכרים בגירסתם הקיצונית יותר, אנו זוכים לקבל הצצה גם לתוך שלושה שירים חדשים אשר מאששים שהשינוי הסגנוני אכן ישנו שם. מה יוצא כשמחברים בין מתופף מכסח חובב בלאסט-ביט, בסיסט של Death Metal, גיטריסט חובב Djent מאסיבי וזמרת שנעה בין שירה נקייה, כואבת ואפלה ובין גראולינג שלא היו מביישים את Jinjer, Lamb of God או Arch Enemy? התוצאה היא שירים מהעידן המודרני של ה-Progressive עד כדי נגיעות ב-Avant-Garde בו אנחנו נכנסים למופע של טירוף יצרי. בעוד שעדי לא מצליחה להישאר יותר מדי זמן במקום ומוצאת את עצמה נעה לכל פינה בבמה, בפאתי הבמה, על מדרגות חירום ואפילו עד כדי הסתובבות בתוך הקהל, כל זאת כשהעיניים נשואות אליה בעודה שרה, מצאתי שתשומת הלב לא נתונה לה בלעדית לאורך כל המופע ושבקטעים אינסטרומנטליים הריכוז עובר לנגנים שעובדים כמקשה אחת. השירים החדשים מוציאים מהנגנים את המיץ, בעיקר בתיפוף של ניצן שמצליח לא פעם לגרום לי לומר "Damn" (לפעמים גם בקול).

הבאסה הייתה בסאונד הקלידים וכל מה שמגיע מהמחשב. כשמדובר ברגעים הרגועים, הם נשמעים חזק ונהדר ומוסיפים לאווירתיות ולדרמה. ברגע שהלהקה נעשית טיפה יותר רועשת, המחשב נעלם לחלוטין ואנחנו נותרים עם להקה של בס-תופים-גיטרה-שירה, דבר שלא עושה צדק עם הסאונד העשיר שלהם בסטודיו. ייתכן שמדובר בעניין שדגש טוב יותר בעמדת הסאונד יכול לפתור, אך ייתכן שהפיתרון האמיתי יהיה לדאוג לגיטרה נוספת על הבמה ולהצליח להתגבר על מצוקת הקלידנים בארץ ולמצוא איוש לעמדה הריקה מזה למעלה משנה.

האם כל ההופעה הייתה מטורפת ומרוחקת? ממש לא. בין לבין הלהקה מצליחה לגשר על פני התהום שבינם לבין הקהל, בין אם באינטרקציות תוך כדי שירים או קטע מחיאות הכפיים האייקוני ב-7/8 מתוך השיר The Becoming, בין אם בתפיסת צלם כקורבן לחיבוק חברי חם והקדשת מילות השיר ובין אם בהרבה הומור, בעיקר בהצתות הדדיות בין עדי ודני (למרות שגם לאמיר יש את הרגעים שלו). קטע "הבתולים" של הלהקה בו נעשתה בדיקה עבור מי בקהל זאת ההזדמנות הראשונה לראות אותם מופיעים, הביא איתו הרבה מאוד צחוק הן ללהקה והן לקהל ותרם לתחושת החום של הערב. מיד בסופו של השיר Nicanor, הלהקה מיהרה להסתלק מהבמה ולהשאיר אותי בהבנה שכל אלה שכבר ראו את Orpheus Blade בעבר עוד לא סיימו את העסקים שלהם עם הלהקה ושישנה השתלמות נוספת ונדרשת באחת מההופעות הבאות שלהם.

לאחר הפסקה לא קצרה בה הקהל הספיק קצת להתרענן ולהירגע, עלו חברי להקת Clapsodra לבמה ולצלילי הקלידים והרעשים הממוחשבים שבפתיחה של Genesis, הקהל החל להתאגד ולחזות במופע האפל. תוך רגע קל הגיטרות של לאון וסרמן ושל אבי צדקני חברו לבס של אורי ג'פרי ולתופים של קוסטיה בוצ'ר והמטאל המובטח הרים את ראשו עלינו. עתליה אמילי שורקי נכנסה בשירה בקול צלול ועוצמתי וזמן קצר לאחר מכן גם אבי הצטרף לעמדת המיקרופון אך בגראולים כבדים ומלוכלכים. השיר הזה היווה פתיחה נהדרת להופעתם שכן ברגע אחד הוא נתן לי, אדם שנתקל בהם לראשונה, חתיכת אגרוף לפרצוף שדורש ממני להתחיל לעכל את הדבר המסובך שניצב לי פה מול העיניים. הובטח לי כאן Gothic Doom/Death Metal וכשאני אכן מנסה לפרק לגורמים את מה שקורה פה, התופים, הקלידים והגיטרות הגותיים נמצאים פה, מורכבות הלחן והשירה הקשוחה של ה-Death Metal בולטים והויתור על הטכניקה בכדי לקבל את הכובד של ה-Doom Metal גם. אם כן, למה זה נשמע כמו משהו אחד וחדש לגמרי?

כבר בפניהם של עתליה ושל אבי אנחנו יכולים לראות את כל הכוונה שהיינו רוצים למצוא בהופעה הזאת. פניו של אבי מכווצות בכעס ובמאמץ בעודו צועק את כל כאביו ואת כל כאבינו. אם אבי הוא הכאב שלנו והמחלה, עתליה מביטה בנו בעיניים פעורות, בחיוך מטורף ובעזרת הכריזמה, הקול העוצמתי והיכולת לבלוע את הקהל בבת אחת, מהווה את התרופה ואת דרכנו להתגבר. השילוב ביניהם, לעיתים אפילו בו בעת, קסם לי בהחלט ויצר כיוון בתוך התוהו ובוהו.

כשאנו מגיעים לשיר The Final Solution - הפתעה! שיתוף הפעולה לו היינו עדים ברשתות החברתיות קרם עור וגידים כשאל תוך הבמה פתאום רצה עדי מ-Orpheus Blade, תופסת מיקרופון ומצטרפת לשני הזמרים שבחזית, לפעמים בדואט גראולים עם אבי, לפעמים בדואט נקי עם עתליה והשיא כששלושתם משתפים פעולה להרמוניה אחת גדולה של צליל ורעש בתמיכה איטית וכבדה של שאר חברי הלהקה. שיתוף הפעולה לביצוע כל כך עשיר של שיר כזה טוב מהווה עבורי את השיא הבלתי מעורער של הערב והשאיר טעם מתוק של יין על השפתיים.

עוד לא תמו ההפתעות להערב. לראשונה החליטו חברי הלהקה לתפוס כיסא בר, להציב אותו בקדמת הבמה ולאפשר לאבי להחליף את הגיטרה החשמלית שלו בגיטרה אקוסטית ואת הגראולים בשירה עבה כשהחלו לנגן את Time Goes By - בלדת רוק אשר טרם עשתה את דרכה אל הבמות עד כה. מדובר בשיר ידידותי לרדיו, נעים לאוזניים והפוגה קלה ומרעננת בתוך כל הכבדות לה היינו עדים עד כה. עם כמה שהשיר הזה עשוי להיחשב guilty pleasure, אני מקווה שיעשה את דרכו לסטליסט הקבוע ויאפשר לקהל לנשום קצת. מיקומו בסטליסט נבחר בקפידה ומעבר להיותו שיר טוב, הוא שיר שגם עשה טוב.

שיר אחד לפני הסוף היה שיר חדש בשם Subjugation אשר צפוי למצוא את מקומו באלבום הבא של הלהקה, עליו החלה כבר העבודה. בעודי מאזין למקצב הקליט של הנגינה ושל הגראולים, נפל לי האסימון שהדבר אשר גורם לסאונד של הלהקה להיות כל כך לא מסורתי בעיני הוא השילוב הלא מסורתי של גרובים ושל קווים מלודיים מתוך ה-Alternative Metal. הדבר שכל כך עובד כאן הוא חוסר החשש של הלהקה להכניס אל תוך הבלילה של התוצרים שלהם גם משהו קצת נגיש. ניתן להרגיש את זה באופן די בולט בגיטרה של לאון ובשירה של עתליה, שלמרות שנוטה לאופראיות מעת לעת מסיבות אסתטיות, לרוב נמצאת באיזור העוצמתי האלטרנטיבי. הגישה הזאת מאפשרת ללהקה לחמוק מהקיטלוג הכסחני אליו קל להכניס להקות מהסוגה ומאפשר להם להשתלב בריבוי של במות ולפנות לריבוי של קהלים מבלי לאבד מייחודם.

גם ל-Clapsodra לא חסרים התלהבות והומור באינטרקציה עם הקהל, בעיקר כשעתליה מצטרפת לתרועות הקהל ומנערת מעליה בקשות לילדים מגורמים נשיים שבקהל בטענה שישנה סוגייה ביולוגית בעייתית (אך נאלצה להמשיך לשיר הבא לכשנתבקשה "לפחות לנסות"). החיוכים שנשלחו אל הקהל בריבוי הזדמנויות וההצטרפות של הלהקה לקריאות השמחה שעלו מהקהל יצרו קשר חם בין הלהקה ובין הקהל. מיד לאחר שבוצע שיר הנושא של האלבום, ההופעה הגיעה לסופה והקהל התפזר. האלבום אותו רכשתי במיטב כספי בשולחן המרץ' כבר הספיק להתנגן אצלי באוזן והמחיש לי שעם כמה שהלהקה הזאת טובה בסטודיו, זה לא משתווה ליכולותיה ולאנרגיה שהיא מצליחה לטמון בנו בהופעתה. להבא, נא לא לפספס.

שיתוף הפעולה בין שתי הלהקות הוכיח את עצמו והערב היה גדוש באנרגיה מתחדשת שזרמה מהבמה אל הקהל ובחזרה. על אף הפערים הסגנוניים העצומים בין הלהקות ועל אף הפנייה לקהלים שונים, האווירה המשוחררת של באי הערב הצליחה לגשר על כל שוני. בעודי מבלה את זמני ברכבת ישראל בסביבות השעה 2 בלילה ביום שישי לפנות בוקר, התברר לי שמה שהיה חסר לי כדי לסגור את השבוע הקשוח הזה עם ידי על העליונה הוא בדיוק הערב הזה.


לגלרייה המלאה