27/02/2014
שוברים את הקרח - Iced Earth ברידינג 3
מאת: שגב רום
צילום: גיא פירסט

בשעה 19:00 במוצ"ש האחרון, נמל תל אביב היה נראה כבכל ערב רגיל. עד השעה 20:00 שרץ המקום בלובשי שחורים שעלו לרגל למועדון הרידינג, ובאו לראות את לא פחות מ-Iced Earth האמריקאית. אחת הלהקות ששילבו באופן המוצלח ביותר אי פעם בין הבי מטאל לת'ראש מטאל פקדה למשך יומיים בשבוע שעבר את ארצנו הקטנטונת, ששיאם היה בשעתיים של דיסטורשן לפנים.

יום קודם לכן עזבו החברים את מקום מושבם באיזור המרכז לחצי יום בעיר הקודש, בו חרשו במשך למעלה מחמש שעות את סמטאות העיר העתיקה. הסתבר לנו שמדובר באנשים לבביים מאוד – שיחות עם Jon Dette על דת (וצילום תמונות שלו עם רבנים ברחוב), עם Troy Seele על המצב בגדה המערבית, עם Jon Schaffer על פסטיבלים שהשתתף בהם ואלבומים של Iron Maiden, לצד התעניינות שלו בהיסטוריה של העיר ובבית המקדש בפרט, הרכיבו את רוב היום, שהסתיים בארוחה איכותית במסעדה ערבית ובשאלה אחת גדולה של מנהל הלהקה Andrew – איך אומרים עדשים באנגלית, ובמה הם שונים משעועית?

אבל בערב ההופעה, לפני המנה העיקרית, קיבלנו טעימה ממה שיש לסצינה הצנועה שלנו להציע בתחום – בשתי הופעות חימום מעניינות שזכו גם להתייחסות של הלהקה העיקרית עצמה על גבי הבמה.

Prowlers

את Prowlers, הלהקה הראשונה, סביר להניח שהכרתם בעבר בתור להקת הקאברים הישראלית ל-Iron Maiden, בין ההשפעות העיקריות גם על ידידינו האמריקאים. מי שאינו מאזין אדוק לגמרי של להקה זו, יכול היה בקלות לטעות ולפספס את העובדה שהופעה זו היא בין הראשונות של הלהקה המורכבת מחומר מקורי בלבד. הדמיון בין השירים המקוריים לסגנון הייחודי של Iron Maiden בלתי ניתן לפספוס, כשהוא מתובל בקצב מסורתי מעט יותר, בהשראת Deep Purple ודומותיה. הקהל הגיב טוב לשיר הראשון "Den of Dismay" ששוחרר לרשת בתקופה האחרונה, וניתן היה להבחין בכך שהפורמט של הופעה, מעבר לחשיפה שלנו לפעילות הלהקה באולפן עד כה, מחמיא מאוד. הנוכחות הבימתית של הרכב החברים הנוכחי מצויינת (לרבות הבסיסט החדש אלון שולמן) והסולן יוחאי דוידוף מצליח להוציא מעצמו במסגרת זו את המקסימום, כולל עליות מרשימות לטונים גבוהים במיוחד. כשהגיטריסטים יורם אלוש וירון לנדסברג מופיעים גב אל גב והרמוניית הגיטרות מהדהדת ברחבי המועדון, אפשר רק לברך על כך שלהקה נוספת בז'אנר המסורתי הצטרפה לחומר המקורי שלנו. מהבלדות ועד קירות הסאונד הדוהרים, Prowlers סחפו את הקהל במשך כחצי שעה ופתחו את התיאבון ובגדול.

Switchblade

Switchblade היא סיפור קצת אחר, אולי ההפך הגמור מקודמתה במובנים רבים: להקה פחות מלודית, טכנית יותר ובעיקר דוגלת בהמון מהירות. הנטייה הזו באה אחרי שנים לא מעטות של שינויי הרבה וסגנון שהשתנה מכבד מאוד לצד המסורתי יותר, אשר ערב זה התאפיין בו. ההופעה כללה את המיטב מאלבום הבכורה של הלהקה, הנושא את השם Heavy Weapons ושוחרר בסוף חודש נובמבר 2013. החל מהשיר הראשון שהיה שיר הנושא ועד האחרון שנקרא "Endless War" – אשר גם פותחים וסוגרים את האלבום – אפשר היה להבין יחסית בקלות את הכיוון הכללי, ויש לומר החדגוני במקצת. גם אם מתעלמים מהעובדה שקשה למצוא איזשהו תוכן ממשי בשירים, אפילו בהתחשב בכך שהלהקה סך הכל עושה מטאל בשביל הכיף שלה (ע"ע "Metalista"), יש עדיין מקום לשיפור. נכון, בסך הכל Switchblade עושים מצויין את מה שהם עושים וזה נראה ונשמע ברמה גבוהה על הבמה. לכן, באלבום הבא שייצא ביום מן הימים, אני אשמח לראות יותר גיוון, עוד טכניקות שירה ובגדול – חומר מגובש יותר. השירים עדיין מעט בוסריים, מה שגורר גם הופעת במה אותנטית וחיה פחות, וחבל.

Iced Earth

התענוג האמיתי התחיל כשחברי Iced Earth עלו לבמה אחד-אחד, לצלילי הריף מקפיא הדם של "Plagues of Babylon". כל פריטה של Jon Schaffer נשמעה בבירור (של הגיטריסט הראשי Troy Seele מעט פחות) ו-Stu Block הסתער קדימה עם החומר החדש והאימתני, כשגם השיר הבא "Democide" לקוח מתוך אותו אלבום. התקשורת עם הקהל הייתה מעטה יחסית, ובפרט בשירים הבאים – "V" שבו המסיכה המסורתית נותרה במקום מושבה על עמדת התופים, ו-"If I Could See You" ש-Block הציג במקום הכותב Schaffer. המצב השתנה מעט כשנשמעו לראשונה כמה קלאסיקות, שלא היו זקוקות להקדמה כלשהי – "The Hunter" הסוחף וההמנון הידוע "Burning Times", שלווה במכות תופים נמרצות של נגן הסשן Jon Dette. מי שהופיע עם Testament, Slayer, Anthrax ו-Heathen הוא כנראה מתופף מוכשר – וגם הופעתו עם Iced Earth הייתה ברמה גבוהה בהתאם.

בשלב זה החזירה אותנו הלהקה לאחד מאלבומיה הנוטה להישכח, למרות היותו מוצלח למדי – The Glorious Burden, עם השיר "Red Baron/Blue Max" שזיכה אותנו במעט שירה קבוצתית של Schaffer ושל הבסיסט Luke Appleton. כאן החל רצף שירים פנטסטי, שהחל ב-"Blessed Are You" המרגש שהיווה בעיני את שיא ההופעה והראה לנו שגם מחוץ לאולפן Block יכול להידמות בקולו באופן מעורר הערצה ל-Matt Barlow, אולי טוב יותר מכפי שהאחרון מסוגל לבצע שירים אלו כיום. לאחר מכן המשכנו דרך "Vengeance Is Mine" האכזרי ששוב לקח אותנו אל האלבום האהוב Dark Saga אל "Cthulhu" המלודי והמופרע, שהוא לדעתי התצוגה הטובה ביותר של סגנון הלהקה נכון להיום. הפזמון הקליט, הסולואים המורכבים והדמיון הכללי ל-Iron Maiden שבו את הקהל הישראלי גם, ואולי דווקא, בשירים שטרם הספיק להכיר לעומקם.

"My Own Savior" המהיר והבלתי-מתפשר נתן בראש אולי יותר מכל שיר שנשמע באותו ערב – חגיגה למי שאוהב את השירים האגרסיביים של Iced Earth. הבעיה היחידה הייתה ש-Seele היה חסר כאן יותר מבכל שיר קודם, וחוסר האיזון שהיה בסאונד לעתים פגם כאן במבנה הריף שכל כך חיכיתי לשמוע והצטערתי על כך. אחרי ביצוע של השיר החדש "The End?" הסתיים חלקה העיקרי של ההופעה עם היצירה המורכבת "A Question of Heaven", שעם סיומה העבירה אותנו היישר אל ההדרן. שם שמענו, איך לא, את "The Coming Curse" (שלצערי לא כלל את הסאגה המלאה, המונה גם את "Prophecy" ואת "Birth of the Wicked") שבו לצערי, Block נעשה תשוש והתקבל הרושם שהוא אף לא מנסה להתקרב לטונים של הביצוע המקורי, שלא לדבר על ההקלטה המחודשת לשיר עם Tim "Ripper" Owens. לקראת הסוף התקבל ביצוע מרשים של "Dystopia", שיר הנושא מתוך האלבום הקודם, כאשר הגיטרות בפרונט לא נחו לרגע ו-Block לא ויתר הפעם על הצווחות המסורתיות כלל.

לפני הביצוע של "Watching Over Me", הבלדה הנצחית של הלהקה, הציג Block את סיפורו המרגש של חברו של Schaffer שנהרג בתאונת אופנוע ועליו נכתב השיר. מבולבלים מהסיפור? הגדלתם לעשות ואתם כבר רגילים לשמוע את ההסבר הזה? גם אנחנו, ולכן העניין התחיל קצת להציק. Jon בנאדם דעתן ואפילו מאוד, ודווקא כשהקהל יכול להכיר אותו דרך היצירה הכי קרובה אליו, הוא נותן ברקס – והייתי פעם אחת שמח לשמוע אותו מתייחס לאחת מהבלדות האלו בעצמו. על כל מקרה, ההופעה לא הייתה יכולה להסתיים עם שיר אחר פרט ל-"Iced Earth", שלו קדמה הפעלה של הקהל ושאגות אימים של שם הלהקה בקולי קולות. הטעימה היחידה בהופעה מהחומר של תחילת שנות התשעים השאירה את חותמה, בין אם היו אלו הריפים המקוטעים, המלודיות שהקדימו את זמנן או פשוט הראשוניות, שעם קולו של Block בחזית לא יכולה הייתה להיות נוקבת יותר.

חבורת שודדי הדרכים, הקאובויז המודרניים, בהנהגתו של אלוף הריפים Jon Schaffer ובנוכחות מרשימה של הרכש הכבר-לא-חדש Stu Block בעמדת השירה, נתנו לנו להרגיש בקלות באמצע-סוף שנות התשעים. בתקופה ההיא אלבומי המופת Dark Saga ו-Something Wicked This Way Comes, אשר הרכיבו את רוב ההופעה בארץ, היו הדבר החדש. עם 15 שנים שנוספו מאז, כמה אלבומים ובראשם החדש Plagues of Babylon, הלהקה האגדית Iced Earth עשתה לכולנו לערב אחד קצת קפוא בלב, או שמא חמים ונעים? אתם תחליטו. אני לוקח איתי מהערב הזה את הנחישות והמוטיבציה של Block, תחושת העילוי של "Blessed Are You" והמפרט שתפסתי בסוף ונוצר את הערב הזה לעוד שנים ארוכות.

לגלריית התמונות המלאה