01/09/2014
Orphaned Land בהופעת עשור למבול
מאת: חיים וינטראוב
צילום: אלכס ימפולסקי

נתחיל מהסוף: Orphaned Land היא מיתולוגיה ישראלית. ממש כמו שלמה ארצי רק עם הרבה יותר גיטרות מנסרות, אנרגיות מפוצצות ומעריצים עם חולצות שחורות, קעקועים ושיער ארוך. מיתולוגיה של מטאל ושל מטאליסטים שהיא הרבה יותר מסך חלקיה.

אין להקה ישראלית שמצליחה להוות מרכז מוסיקלי תרבותי שכל כולו ישראליות מזוקקת מחד וגלובאליות מוערכת בעולם מאידך. לא במוסיקה הכוללת ולא במטאל בפרט. הלהקה שמזמן כבר לא יתומה משגשגת כל כך, ובצדק, עד כדי כך שיש כאלו, ואפילו לא מתוך נבכיו העמוקים של עולם המטאל, שהציעו הצעות ביזאריות כמו למנות את הלהקה לשגרירים באו"ם, לשלוח אותם לאירוויזיון (רחמנא לצלן) ואפילו למנותם לנשיאי המדינה. Hell, אפילו לפלייליסט של גלגל"צ הם הגיעו, ואם זה לא כיבוש הירח אז אני לא יודע מהו "צעד קטן לאדם, צעד גדול למטאל הישראלי"!

וכמו כל מיתולוגיה טובה כבר יש ללהקה בלי סוף סיפורים של אהבה והערצה בין-דורית, מאב לבן, סיפורי אהבה של זוגות שהכירו בהופעות שלה ואפילו הצעות נישואין פה ושם במהלכן, ושלל אנקדוטות בין אם מוסיקליות ובין אם תרבותיות (כמו סרטו של מתן שמואלי על סבו שמעון, או ספרו הצפוי של קובי פרחי שמדי פעם הוא משחרר "טיזר" ממנו למעריציו, ואפילו כתבות חדשות משודרת וכתבה על הלהקה והצלחתה הבינלאומית משלל פרסומים תקשורתיים ממדינות שונות בעולם).

לכן הופעה של Orphaned Land היא The place to be לכל מי שאוהב מטאל ישראלי, מחשיב את עצמו כמטאליסט ישראלי, ואפילו חושב שהוא חובב מוסיקה אמיתי. והופעת העשור לאלבום Maboolבזאפה אמפי שוני הדגימה זאת על הצד הטוב ביותר.

אם שלמה ארצי ביסס את מעמדו האייקוני באמפיתיאטרון בקיסריה, הרי שאין מקום טוב יותר להופעת העשור של מותג כמו Orphaned Land מאשר מבצר שוני בבנימינה. מקום שאני חייב להודות שלא הכרתי לפני כן. אחד מהדברים שהרחיבו את הלב והנשמה עוד לפני שצליל גיטרה אחד נשמע בחלל היה המקום המפעים. כמי שמכיר מתוך היותו מטאליסט בעיקר מועדונים חשוכים ומקורים אפופי עשן וחנוקים להפליא שלרוב מהווים תפאורה בסיסית להופעות רוק כבד כמו רידינג 3 והאנגר 11 (שכבודם בהחלט במקומו), פערתי עיני עגל וחיוך של ינוקא לפני הדד של אמו כשראיתי את חומות האבן המוארות אור יקרות שהלכו והתקרבו אליי מבין העצים שאפפו את המתחם של אמפי שוני. היה משהו בהחלט מרענן ומשמח בהופעת מטאל באמצע הטבע, מלוא החזה אוויר נקי וצלול.

ככל שהתגלה לפניי האמפי מבין עלוות העצים שנפרשו לפניי בעת העלייה למתחם בכביש המתעקל עלו בי מחשבות שעירבו ללא בושה בין "משחקי הכס" לטירת דראקולה שראיתי בגיל 13 ברומניה, יחד עם ה- Tower של לונדון שביקרתי בו אך לפני חודש. נשמתי מלוא ריאותיי צרובות סיגריות נעוריי המתוקות והמרושעות ובדמיוני התחברה המוזיקה המיתית בעיניי של Orphaned Land עם אבירים מאוהבים בשריונות מתכת הכותבים מכתב אחרון לאהובות ליבם לפני שחרבם הונפה על צוואר אויביהם הניתכים בזעם על החומות. אין ספק שלמוסיקת מטאל הנושאת בחובה משקעים רבים של סיפורי גבורה, מלחמות ואודיסיאות של מסעות צלב וקרבות של אור בחושך (ועל אחת כמה וכמה במיתולוגיית הרקע של כל האובייקט המוסיקלי-תרבותי-כלכלי שנקרא Orphaned Land) אין ראוי ממבצר אמיתי על אבניו הכבדות וחזיונותיו הדמיוניים.

וכאמור, אין ראוי מן המבצר הנ"ל והאמפי עצמו להוות את כר ההופעה של עשור ל-Mabool שאף אירח בשעתו את הופעת הלידה של האלבום ב-2004. וכמו בכל יום הולדת, באו לברך כולם. זוגות זוגות (ולא רק) באו השמנא והסלתא של מעריצי המטאל הישראלי לשמוע, לברך ולהתברך, להתחבק ולחבק, להיות ביחד בחוויה הזו של עשור לאלבום שיצר שינוי כה עמוק במטאל הישראלי והפך אותו לבינלאומי ומוכר ומוערך, כמו גם את הלהקה שיצרה אותו - Orphaned Land. צעד קטן לאדם צעד גדול למטאל הישראלי כבר אמרתי? נו שויין, בגילי תסלחו לי אם אני חוזר לעתים על דברים פעמיים.

בשעה 21:00 בול, בדיוק שלא מאפיין את הישראלים, עלו חברי Orphaned Land על הבמה בצלליות על גבי אור כחול עמוק שהקרין על קיר האבן שמאחוריהם. כמו בתחילת כל הופעה זה הרגע בו לחץ הדם עולה, הדופק מתגבר, וההתרגשות מאיימת לגרום לפיק ברכיים. הקהל כולו שורק וצועק ומהמהם ומוחא כפיים יחדיו. "אופנד לנד, אורפנד לנד, אורפנד לנד!" במנטרה כמעט רוחנית. האורות נדלקים וקובי, אורי, מתן, חן ועידן על הבמה, מחייכים ומייד המוסיקה מתחילה. אקסטזה. אפילו אשתי האהובה גלית שניאותה לבוא אתי להופעה למרות שהיא לא מגדירה את עצמה כמטאליסטית, מחייכת ופוערת עיניים באופן שלא משאיר מקום לספק: היא נכבשה ע"י האנרגיה, האווירה המחשמלת והצלילים המענגים של All is one.

אולי כחימום "עצמי" (לא היה מופע חימום, אולי משום ש- Orphaned Land מספיק "לוהטים" כדי לא להיזקק ללהקת חימום, ואולי פשוט משום שההופעה חייבת הייתה להסתיים ב-23:00 ולכן כל שנייה קריטית) הלהקה בחרה להתחיל את ההופעה במספר שירים מהאלבום האחרון והמאד פופולרי All is one ופתחה בשיר הנושא שכבר הפך להמנון שהכניס כצפוי את כולם לפנטזיה המשותפת של האחדות המוסיקלית שמשכיחה ולו לערב מלחמות וחוסר שינה וכאבים. כולם שרים ביחד, עומדים על רגליהם, והעיניים בורקות.

אורי זילכה בעל צוואר הברזל מטיח ראשו קדימה אחורה שוב ושוב באופן מעורר הערכה. לא ניתן לזהות את פניו כמעט מרוב ששערו מתעופף לכל הכיוונים ויותר סביבו הילה שחורה המדמה לרגעים את הנחשים המשתלחים מראשה של האלה מדוזה. אין ספק שזילכה הוא מופת ודוגמא לאיך ש-Headbanging צריך להיראות, בעמידת מוצא של אמנות לחימה מסתורית וצוואר שמחובר לגוף בטיטניום מחושל באש.

לאחר שמסתיים השיר קובי מצביע על הקהל ומספר על חברו ג'ו שנמצא בקהל עם בנו בן ה-4 איתן. כולנו מסתכלים על הכיוון אליו הוא מצביע ורואים ילד מתולתל עם שיער בהיר כשל מלאך יושב על כתפי אביו ועושה תנועת "קרניים" באצבעות ידיו הקטנות. קובי מספר שלאיתן הקטן יש היום יום הולדת 4 ואביו קנה לו כרטיס להופעה הזו כמתנת יום הולדת. כולם צועקים לזאטוט "יום הולדת שמח" יחד עם קובי, וניתן להרגיש את החדווה וההתרגשות האמיתית של אותה מיתולוגיה שכתבתי עליה בתחילת הסקירה שכוללת גם סיפורי העברה בין-דורית מאב לבן את דגל המטאל בגדול, ונס Orphaned Land באופן ספציפי. כל אחד ואחת נזכר בפעם הראשונה ששמע/ה מטאל בתור ילד או נערה בפעם הראשונה ומצא את האור. וכולם חושבים בגעגוע לרגע על הפעם הראשונה ששמעו את השם Orphaned Land או ששמעו את השיר הראשון שלהם שכבש את לבם ואזניהם גם יחד. ומי יודע, אולי איתן הקטן יהיה יום אחד חבר באורפנד כשכולנו נהיה כבר מחוברים לקטטר (כמו חן בלבוס שבילדותו האזין לחזרות של Orphaned Land עם אחיו הגדול אורן והיום הוא בעצמו גיטריסט בלהקה שחלם עליה מילדות).

ב- The Simple Man כבר כולם חמים. שרים ביחד עם קובי וניתן לראות אנשים מחובקים נעים ימינה ושמאלה בקצב האיטי והממכר. אני אפילו מעביר יד אוהבת על גבה של אשתי. רומנטיקה של מטאליסטים אל מול שמיכת הכוכבים המרצדים שמעל ראשינו.

לפני השיר הבא קובי מזכיר לנו שאנחנו יום אחד אחרי סיומה (בתקווה) של מלחמה. לכל מי שמכיר את Orphaned Land לא היה ספק שהמלחמה והשכול יוזכרו באיזשהו שלב של ההופעה, וזה היה הרגע. קובי ואורפנד מאחלים החלמה מהירה לפצועים במבצע "צוק איתן" ומקדיש להם את השיר Brother. שקט בקהל. התרגשות. עצב מתחבר לגאווה ולשמחה גם יחד. שמחה שאנחנו יחד. ששרדנו. שאנחנו מסוגלים ליהנות עדיין מדבר פשוט ובלתי אמצעי כמו מוסיקה. כולנו שרים ביחד עם קובי את המלים. כולנו אחים.

והנה, מגיעה הסיבה שלשמה התכנסנו הערב. קובי מתאר זאת בצורה הכי ישירה ואמיתית: "אנחנו עומדים לעשות עכשיו מה שלא עשינו כבר עשור ומה שאף אחד אחר לא עשה – לנגן את כל פאקינג Mabool ברצף מהתחלה ועד הסוף!" וכך היה. מהתחלה ועד הסוף, בלי הנחות, בלי וויתורים.
"מבול" מתחיל ב- The birth of the three שגורם לכולם לשאוג. כולם (כולל אנוכי הגריאטרי) קופצים וזועקים "הלל נהלל יה" בלי לדעת אם באמת אלו המלים או שפשוט כך זה נשמע וזה כל כך מתאים לרגע ולמוזיקה ולהתלהבות הכאילו דתית הלכה למעשה.

ב- Ocean Land מוקרן על המסך הגדול שמאחורי עמדת המתופף של מתן שמואלי הקליפ של השיר. זה כבר ממש נראה ונשמע כמו שירה בציבור של מטאליסטים. כולם שרים יחד עם קובי שמדי פעם מזכיר את פסלי ואיקונות ישו שכולנו מכירים בעמדו עם ידיו פשוטות לצדדים. עידן אמסלם מחייך לרגע. אולי זה הרגע שהוא מרגיש שוואלה, הוא מנגן את Mabool עם אורפנד לנד, אשכרה. אני מסתכל לא מעט על אמסלם וניתן לראות את ההתרגשות שלו מהמעמד. אמסלם שמחליף את יוסי סאסי שיצא לקריירת סולו והיה מעמודי התווך של Orphaned Land השאיר נעליים גדולות ועידן מצליח למלא אותן בהתרגשות אנושית, והקהל אוהב את זה ומודה לו במחיאות כפיים.

שירי האלבום ממשיכים ברצף ללא כל מילת ביניים. הלהקה ממוקדת במטרתה – לנגן את האלבום כולו ברצף וללא כל הפרעות, והיא עושה זאת באופן מושלם. הכל נשמע כמו באלבום ולעתים אף יותר טוב. אין ספק שלהופעה חיה יש ערך מוסף בחוויה הרגשית והמוזיקלית. כמו תפילה. כמו לראות את הטבח מכין לך את האוכל מול העיניים לפני שאתה נועץ בו שיניים. כמו לחוות את מאחורי הקלעים של סיפור טוב שמוצג. להיות ברגע שהכל נולד ולחוות בפועל את היצירה. להיות שותף. זה ממכר. ואורפנד עושים זאת הכי טוב שאפשר.

ואז מגיע רגע שרבים חיכו לו. על הבמה עולה שלומית לוי בשמלה אדומה כדם עם שסע שחושף רגל שחומה וארוכה, תלתלים שחורים וחיוך שממס לבבות. והקהל? הקהל של Orphaned Land אוהב את מי שעושה לו טוב, ויודע להכיר תודה. כולם כאחד נעמדים על הרגליים ושואגים "שלומית! שלומית!" במחיאות כפיים אדירות. והיא מתרגשת, מודה לכולם בשילוב כפות ידיים וחיוכים נבוכים. מי אמר שרק באופרה יש דיוות? גם במטאל יש. שלומית לוי. The kiss of Babylon מגרד את הסרעפת בחיספוס שכולו רוק בסיסי. שיר מהטובים באלבום בעיניי, שמשלב גראולים ומקצב כבד עם רגעים של Heavy metal והרמוניות ווקאליות כמעט בטהובניות. שלומית מוסיפה נופך של מלאכי תימן בסלסולים שנשמעים מהאגדות המזרח-תיכוניות של שחרזדה. תענוג צרוף.

ואז שקט. כולם יודעים שמה עומד לבוא עוד שנייה. מפגן שירה כמעט פגאני, שיוצא מגרון של זמיר נשי ונכנס עמוק לחדרי הנשמה של כל מי שמאזין. מהופנטים כולם לקולה האלוהי של שלומית שמבצעת את Asalk טוב יותר מאשר באלבום. קול שחודר יציב ומתוק דרך החומות של שוני אל לב הקהל כולו שמרותק לכל צליל. לרגעים נדמה היה שעפרה חזה חזרה לחיים. לרגעים נראה היה שטוב שלא חזרה, היות ושלומית לוי ניחנה בקול שהיה מצל על חזה זכרה לברכה. נעימת זמירות.

אחרי שירתה המדהימה של שלומית לוי בפיוט המסורתי נראה היה לי שכולם שקועים בשרעפי הגיגים. אבל Orphaned Land לא נתנו לקהל להירגע ולו לרגע. מיד החלה הפתיחה המעוררת של Halo diesוהחזירה לכולם את הצבע האדם ללחיים, לא רק בגלל הדם שהחל לזרום עם הקצב במרץ, אלא גם כהשתקפות של מטחי האורות האדומים הלקוחים מהגיהנום שאפפו את הבמה ואת כל שוני. קובי לחש בקולו העמוק "ותישחת הארץ לפני הבורא, ותימלא הארץ חמס" וכל שוכני ארץ דרומה קפצו לבקר מהשאול. קצב, קצב ועוד קצב ומי כבר חושב על זיעה או על לחות? החיבור ל- A call to awake היה מיידי וטבעי. אני יכל לומר שטבעתי במקצב המשתנה ובשירה הנהדרת והיו רגעים לקראת סוף השיר שהרגשתי שאני שומע את Dream Theater במערבולת הסינתי, התופים, הבאס והגיטרות שהכו בלי רחם במזוכיסטים שאנו, המבקשים עוד ועוד.

אין לי אלא לתאר לעצמי שיוצרי האלבום חשבו במהלך יצירתו על ההופעות שתגענה. אחרת איך ניתן להסביר את ההפוגה המבורכת שהפיקו בכל הקצב המטורף ומלא הלמות הלב והאנרגיה המטורפת של חדר הכושר והקפיצות בין השירים בקטע Building the ark? באמצע מטחי הקצב חן נשאר לבדו על הבמה, התיישב על כסא עם גיטרה אקוסטית, וצלילים משכרים ועדינים כבשו את הדממה. קסם נבע מתוך הגיטרה השחורה, והמשיך עם שירתה של שלומית ונגינתו של עידן אמסלם שהצטרפו בהמשך. בלדה קסומה שהזכירה לרגע שמבול הוא לא רק המולה אלא גם שקט. לא רק אסון טבע אלא גם התחלה חדשה. לא רק מוסיקה אלא גם סיפור תנ"כי. קולות מהשמיים. ויותר ויותר ברור שהקבל אוהב את שלומית לוי. אוהב באמת. בולע בצמא את קולה ואת דמותה הנאווה והתמירה. אהבה אמיתית.

לקראת סיום Asalk לחשתי לאשתי שנחשפה ל"מבול" בפעם הראשונה באוזן "עכשיו תראי איך כולם משתוללים פה!". גם אני וגם כל הקהל ידענו מה הולך להגיע. התרגשות אמיתית עם פרפרים עוקצניים בבטן. התרגשות שהולכת ומתגברת עד שכל קצות העצבים מתמלאים בכוח בלתי מוסבר. אוקטן מלא עומד להתפוצץ.

קובי מזהה את ההתרגשות ושואל במשובה את הקהל: "אתם יודעים מה בא עכשיו?", ואני נשבע שצעקתי במלוא ריאותיי בלי להתבייש את שם ההמנון Norra el norra !!! צעקתי וכך גם כל הקהל יחד אתי. ואז התחילה המתקפה. אני כותב ואני מזמזם לעצמי בלי יכולת להפסיק: "נורא אל נורא, נאזר בגבורה, שובי אליי מלכי...". וגל של חשמל סטטי עבר בין יותר מאלף האנשים בקהל וכולם מחוברים יחדיו באנרגיות מטורפות והילה של יופי מזוקק נוהרת מעל ראשי כולם בתשוקה אדירה לשיר ביחד עם העולם ועם אלוהים את השיר שהכי מזוהה עם האלבום הזה. כולם כולל אני קופצים באקסטזה עם הגיטרה המנסרת שדופקת בנו רוק משובח וקצב שאין יותר טוב ממנו בעולם. מטאל משובח עם ציטוטים מהמסורת והפיוט בסיפור תנ"כי. מה יותר ישראלי מזה? מה יותר מענג מזה? תשובה – לא הרבה אם בכלל. אורגזמה קבוצתית עם 1,200 אנשים. אורגיה של רוק שעושה דברים בגוף שאפשר לתאר רק למבוגרים בלבד. השתוללות רבתי. כיף אמיתי.

ואז, שוב, מתוך ההמולה, כאילו וכדי להרגיע קצת את הפנטזיה האקסטטית, כולם יורדים מהבמה וחן נשאר לבדו שוב עם הגיטרה. עידן ומתן מצטרפים בהמשך לביצוע של The calm before the flood. וזה עוד אחד מהדברים הכל-כך מיוחדים ויפים ב- Orphaned Land. לעומת להקות אחרות שגם הן מדי פעם מבצעות מחוות לאלבומים של עצמן בהופעות חיות, אבל לרוב מוותרות על הקטעים האינסטרומנטליים, Orphaned Land לא וויתרו על החן (תרתי משמע) שבקטעים הללו, שמהווים חלק בלתי נפרד מהחוויה השלמה שנקראת "מבול". כל הכבוד להם על כך. מבטיחים את כל האלבום ברצף, ומקיימים בגדול.

ב- Mabool הקצב שוב מתגבר. ככל שהכינורות בפתיחה מתגברים עד לקצה קובי מחזיק את המיקרופון מאונך גבוה יותר ויותר. מעל כתפיו ועד למעלה מעל הראש. עם הקצב שמתגבר והגראולים שמתחילים להפציץ החושך על הבמה מפנה מקומו לזרנוקי אור אדום שקורעים את השמיים ואפשר להרגיש את זעם האל שעומד להטיח בנו החוטאים את השטפון הגדול. גראולים ועוד גראולים ואורי זילכה מסובב את הראש בקצב של רוטור של מסוק מהגיהנום. כבוד.

ללא הפסקה וברצף הלהקה ממשיכה ל- The storm still rages inside. אין כבר מלים. הכל רגשות ועצבים חשופים. כולם שרים בקול "Hear your orphaned child" ומאמינים לכל מילה. מרגש ועצום ואין מלים. באמת אין מלים. האלבום כמעט הסתיים. אבל הכוחות לא. כולם רוצים עוד. עד הבוקר. חן נשאר שוב לבד על הבמה. הוא נראה נפלא. בטוח בעצמו, מחייך, ומעניק לנו את רגעי הסיום של האלבום Mabool במשי מלטף של מיתרי גיטרה. Rainbow אכן מעניק לנו, הקהל המשולהב, המזיע, המחייך בסיפוק את הקשת שבענן. את השלווה שלאחר ההמולה המדהימה.

לאחר דקה או שתיים שבו הקהל צועק "אורפנד לנד" ולא ממש יודע האם יהיה המשך להופעה, היות והאלבום "מבול" כבר הסתיים, עולה לבמה מתופף העבר האגדי של Orphaned Land סמי בכר, והפעם מתיישב עם גיטרה על כסא ומתחיל לנגן את Freedom. כל הקהל מוחא כפיים וצועק "סמי, סמי...". שוב מוכיח הקהל של אורפנד שהוא יודע להודות ולהוקיר את כל מי שתורם ללהקה הזו, בעבר ובהווה, והעניק לו רגעים של חסד מוזיקלי אמיתי. הלהקה מודה לסמי, מוחאת לו כפיים ו"עושה לו כבוד". וזה מרגש תמיד מחדש.

ושוב, כפי שאורפנד לנד אוהבים תמיד, קובי מספר על יונתן ושירלי שנמצאים בקהל ומודיע ליונתן ששירלי הכינה לו הפתעה ליום ההולדת והם טסים מחר לחו"ל. וכולם מוחאים כפיים ונהנים ממה שקובי ואורפנד לנד כל כך טובים בו – הקשר עם הקהל שלהם והמעורבות הממשית בחייהם. כאילו וזו משפחה או קהילה. קהילת אורפנד לנד.

ההתרגשות והמחווה האישית הקטנה הזו מובילה לנגינה נעימה של עידן אמסלם על הבוזוקי ולביצוע חם ויפה של El meod na'ala על-ידי שלומית לוי, שבהמשך מתלווה אליה קובי פרחי. השילוב של קולו המחוספס ועם זאת המדויק והעמוק של פרחי עם קול הזמיר המסלסל של שלומית מענג עד מאד. יש רגעי קודש פשוטים גם בהופעות מטאל. מי שלא מאמין שיאזין ל"אל מאד נעלה" בביצוע חי. מפעים.

שלומית נשארת על הבמה לכיף שבכיף. לסחוג שבחומוס. לרסק שבג'חנון. ביצוע מקפיץ ומטמטם של Sapari ששוב מקפיץ את הקהל. גם לבנבנים כמוני וכמו אשתי שתחייה מקפצים ומסים להגות את המלים הלא מובנות עם ח' ו-ע'. מזל שאי אפשר לשמוע כל אחד מאתנו בהמון השר. אני אשם שנולדתי אשכנזי ולא שחום עם תלתלים עם ח' בחילבה? איזה כיף של שיר. אילו חיוכים בקהל.

מקוצר המקום, היות ואני יכול להשתפך על הופעה כמו Mabool בלי סוף, אוסיף רק שההופעה המשיכה בביצועים נהדרים ל- In the never ending way שבוצע יחד עם הפעלה של קובי את הקהל ב"לה לה לה" במקומות הנכונים, ולאחר יציאה צפויה וחזרה להדרן (צפויים גם כן) ל-Let the truce be known ו- Ornaments of gold .

Orphaned Land הצליחו בערב המעולה הנ"ל להכניס כ-20 שירים שכל אחד כמעט בפני עצמו מהווה אודיסיאה והמנון לשעתיים. הקהל היה מאושר ורווה סיפוק. ההופעה הותירה טעם של עוד, במיוחד כשקובי הבטיח שגם בחנוכה הם יחזרו בהופעה כמיטב המסורת של אורפנד לנד.

כמו שכתבתי בפתיחה – אין ספק שלהקת אורפנד לנד היא מיתולוגיה ישראלית. הם מצליחים שוב ושוב הופעות מהנות, לתת את הלב על הבמה, ולהעניק יחד עם הבינלאומיות וההצלחה המסחרית שלעתים יכולה לעוור ולהרים מעם לכל אחד מאוהביהם ומעריציהם הרגשה שהם מכירים אותו ומנגנים בשבילו. וזו הצלחה אדירה. הופעת העשור ל"מבול" הייתה הצלחה גדולה בעיניי גם במיקום המיוחד והיפהפה, גם במוזיקה שנוגנה היטב, גם בכך שההבטחה לנגן את כל מבול ברצף ללא וויתורים מולאה, וגם באנושיות ובמגע החם של חברי הלהקה עם מעריציהם שאף נותרו בשטח לאחר תום ההופעה ועמדו בתור כדי לפגוש את חברי הלהקה שהם אוהבים.

אסיים במשפט אחד של אשתי ה"לא מטאליסטית" שממצה את הכל ושנאמר בסיום ההופעה עם חיוך רחב ועיניים בורקות: "היה מעולה!!!".

לגלריית התמונות המלאה